ביקורת ספרותית על עולם הסוף מאת אופיר טושה גפלה
ספר מעולה

---

לפני משהו כמו שבועיים אמרתי ביי ביי לאמא, ביי ביי לאבא, ביי ביי לסבא, ביי ביי לסבתא, ביי ביי לדוד, ביי ביי לדודה, ביי ביי לבן דוד, ביי ביי לבן דודה, ביי ביי גם לאחים ולאחיות, ביי ביי לחברים בבית הספר, ביי ביי למורים, ביי ביי לבית הספר, ביי ביי לבית שלי, ביי ביי לעולם שבו חייתי את כל 16 שנות חיי, וביי ביי בעצם לכל מי שרק יכולתי להגיד לו ביי ביי. ומיד אחרי כל ה'ביי ביים' שאמרתי, שלחתי את עצמי לעולם שכולו טוב. העולם שבו חיים אחרי שמתים. העולם הבא. העולם שיש כאלה שמאמינים שהוא קיים, ואחרים שלא. או כמו שהוא מכונה ב'עולם הסוף'- רומן הביכורים של הסופר הישראלי 'אופיר טושה גפלה': העולם האחר.
אני חושב שצריך להיות שמה כדי להבין, אבל אנסה בכל זאת לתאר לכם את נפלאות העולם האחר: אז ככה, אתם לא תאמינו, אבל בעולם האחר אנשים מסתובבים ערומים (או לפחות רובם הגדול, אלו שמתו סופית וכבר אין להם סיכוי לחזור חזרה לחיים). בעולם האחר, האוכל שהתושבים שלו אוכלים הוא אוכל צמחוני ואך ורק צמחוני. העולם האחר מכיל את כל האנשים שמתו, מאלו שמתו לפני מיליוני שנים ועד אלו שמתו בדיוק היום, ואפילו ממש עכשיו, בשנייה הזאת שבה אני כותב את מילים אלו ואתם קוראים אותן. העולם האחר מכיל אנשים מכל הסוגים שדוברים בשפות שונות ולכן כל אחד ואחד מהם נושא עמו מכשיר קטנצ'יק בשם מיקרוצ'יפ שמתרגם לו את השפה שבה דובר האדם האחר שלידו. בעולם האחר האנשים שחיים בו יכולים לצפות בקלטות שדרכם הם רואים את עצמם כשהם עוד היו חיים, כשכל קלטת בעצם מראה שנה אחת מחייו של אותו אדם. כל רחוב ורחוב מסמל איזושהי שנה מסוימת (כלומר, אם יש רחוב שקוראים לו 'רחוב 21 באוקטובר, 2001- אז סביר להניח שהאנשים שחיים באותו רחוב הלכו לעולמם בתאריך זה. ולגבי הדירות, אז כל דירה ודירה בעצם מסמלת את השעה שבה הדיירים שגרים בה הלכו לעולמם). בנוסף, אם הייתם נכים כשהייתם עוד בחיים, אז סביר להניח שבעולם האחר כבר לא תהיו כאלה ובעצם תהיו 'לנצח צעירים' כפי שאומרת הקלישאה, אבל אם אחרי שאתם מתים ומגיעים לעולם האחר, אתם שוב מתים (מדריסה, מרצח, מסתם תאונה או מכל דבר אחר) אז אתם מתים סופית, זאת אומרת שאין לכם יותר הזדמנויות ואתם נקברים עמוק באדמה (כמו בעצם מה שאתם רגילים לחשוב שקורה בפעם הראשונה איך שאדם מת). אבל למרות כל האטרקציות המדהימות שיש לעולם האחר להציע, הוא בעצם לא שונה בהרבה מהעולם שבו אתם, אלו שעדיין לא ביקרו בו, מכירים- יש בו רכב ציבורי שקוראים לו 'מרבה גלגלים' (שהוא ממש ממש כמו אוטובוס, חוץ מן העובדה שהוא הרבה יותר גדול ממנו והוא יכול להכיל משהו כמו אלף בני אדם), יש בו כבישים ובניינים כמובן, מסעדות, פארקים, לונה-פארקים ומקומות בילוי נוספים. לא שונה בהרבה ממה שאתם מכירים, נכון? אפשר לראות שניסו להפוך את העולם האחר לכמה שיותר מוכר ופחות זר לאנשים שנכנסים אליו, סוג של 'הדמיה' של העולם הקודם.
אליי למסע הצטרף (או יותר נכון, אני הצטרפתי אליו) אדם מאוד מעניין שקוראים לו בן מנדלסון, בחור חביב שבמהלך הזמן שהיה לנו ביחד הוא סיפר לי סיפור ממש יוצא דופן על עצמו. מסתבר שאותו בן מנדלסון הגיע לעולם האחר אחרי שהחליט לשים קץ לחייו משום שאשתו האהובה מריאן הלכה לעולמה אחרי שהייתה לה "תאונה" ומשום מה הוא חשב שאם הוא ימות הוא יתאחד עמה. ובאמת, מיד איך שהוא ירה לעצמו בראש, הוא גילה שהמוות זה לא הסוף. הוא ממש התרגש, וחשב 'הנה, ממש עכשיו אוכל להתאחד סוף סוף עם אשתי', אבל אסון קרה והוא לא הצליח למצוא אותה בשום מקום. הוא החליט להיעזר בשירותו של איזה אחד, בלש בריטי, שקוראים לו סמואל אבל הוא קורא לעצמו בשם 'המדף' (ראשי תיבות של שמותיהם של ארבעה בלשים מפורסמים מהספרות: הולמס, מרפל, דלגליש, פוארו), והוא אחראי על חיפוש אנשים נעדרים (משני העולמות), והוא גם נתקף מדי פעם בפרצי צחוק "בלתי נשלטים"- אבל מסתבר שמריאן, אשתו האהובה של בן, לא נמצאת בעולם האחר, כמו שבן סיפר לי בקול עצוב במיוחד, אלא רחוק רחוק ממנו, בעולם שאותו בן עזב, ולכן הוא מנסה למצוא כל דרך אפשרית שבה הוא יוכל לפגוש אותה שוב, אבל מסתבר שיש לאשתו תוכניות אחרות...בן מנדלסון הוא ממש לא האדם היחיד שפגשתי. פגשתי עוד רבים אחרים. איש נוסף שפגשתי, ששמו רובר, הוא נכה על כיסא גלגלים (הוא בין המקרים הבודדים שלא הצליחו לתקן לו את הגפיים אחרי שהוא מת) שיש לו כתם לידה מכוער בצורת כוכב על הפטמה השמאלית, שמצפה בכיליון עיניים לרגע שבו הוא יפגוש את אשתו, שלא ברור למה הוא רוצה לפגוש אותה כי אשתו היא בעצם הגורם העיקרי למותו (רמז: היא הרגה אותו). עוד אנשים שפגשתי הם שני אחים שכמעט ואין להם שום דבר במשותף אבל הם בכל זאת גרים בדירה משותפת, אחות קשת יום שמרגישה כאילו אף אחד לא שם עליה ושתחום ההתמחות שלה הוא לשלוח אנשים שהם במצב של 'צמח' למותם, איש ואישה שיוצרים יחד קשר וירטואלי ושסוף סוף הם נפגשים במציאות כשהם פנים מול פנים, צייר מפורסם שנלחם על חייו וזוג עוקרי עצים שמדברים על סיבובי ישבנים ונמר משוגע.
כמו שאמרתי, המסע שעברתי בעולם האחר ארך משהו כמו שבועיים, וכעבור שבועיים מהנים במיוחד שבהם נהניתי מאוד, נאלצתי בצער רב להגיד ביי ביי לבן מנדלסון, ביי ביי ל'המדף', ביי ביי לרובר ולכתם הלידה שלו, ביי ביי לעוקרי אילנות היוחסין, ביי ביי לאליאסים, ביי ביי לשרלטנים, ביי ביי לכל שאר האנשים שפגשתי, ביי ביי לעולם האחר שבו חייתי (או יותר נכון, מתתי) במשך שבועיים מהחיים שלי (או יותר נכון, מהמוות שלי) וביי ביי לכל מי שרק יכולתי להגיד לו ביי ביי, ולאחר מכן חזרתי ארצה לעולם שממנו נפרדתי לפני כשבועיים. לעולם שבו אתם חיים ונמצאים. חזרתי הביתה.
ומיד איך שפתחתי את דלת חדרי, אמרתי היי לאמא, היי לאבא, היי לסבא, היי לסבתא, היי לדוד, היי לדודה, היי לבן דוד, היי לבן דודה, היי גם לאחים ולאחיות, היי לחברים מבית הספר, היי למורים, היי לבית שלי, היי לעולם והיי לכל מי שרק יכולתי להגיד לו היי. ואחרי כל ה'היים' שאמרתי, סיפרתי להם, פרט אחר פרט, את כל מה שעבר עליי בשבועיים האחרונים. החל מהרגע שבו נפרדתי מכולם ויצאתי מהבית, ועד הרגע שבו נפרדתי מכל מי שהכרתי בעולם האחר וחזרתי הביתה. כולם מאוד התלהבו ושמחו בשמחתי. אחותי, שעברה את אותו מסע בדיוק, לפני כמה שנים כשהיא הייתה בערך בגילי, אמרה שהיא שמחה בשמחתי וגם אמרה לי "ידעתי שתהנה", אז אמרתי לה "תודה רבה". אחרי שסיפרתי להם את מה שעברתי, אחרי כל החיבוקים והנשיקות, אחרי שאכלתי את האוכל של אמא שלא אכלתי כבר הרבה זמן ושהיה נראה טעים מאי פעם, אחרי מקלחת ביתית חמימה ונעימה שאליה התגעגעתי מאוד, פיפי וקקי (כן נו, מה לעשות, גם אני בן אדם...) ואחרי ששיחררתי קצת את הגוף שנתפס לי מעט- ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, נכנסתי ל'סימניה' ובהתרגשות גדולה התחלתי לכתוב את מה שאתם קוראים ברגעים אלו ממש. אתם בטח תקראו למה שכתבתי בשמות ומונחים כמו 'ביקורת ספרותית', 'סקירה', או 'חוות דעת', אבל אני מעדיף פשוט לקרוא לזה 'סיפור חוויות'. וזו אכן הייתה חוויה טובה.

אז כמו שאמרתי, זו הייתה חוויה טובה (ואפילו מאוד!) אבל אני חייב להודות שלא הכל היה מושלם במסע שעשיתי ברחבי העולם האחר, וגם מחוצה לו. כי כמו שבחיים יש עליות ומורדות, ככה גם במוות. ואכן, היו עליות רבות מאוד במסע שעברתי ורגעים בלתי נשכחים (כמו שכבר סיפרתי לכם מקודם) אבל מצד שני, היו גם רגעים שפחות אהבתי. רגעים פחות טובים ומוצלחים שבהם חשתי פחות טוב, אפילו תחושות תסכול מאוד גדולות. לא כל שנייה היה כיף. וביום האחרון שלי שמה, לקראת הסוף, הרגשתי אפילו מן תחושה כזאת של מיצוי ורצון לסיים כבר את המסע ולחזור חזרה הביתה (רצון שהלך וגבר נוכח העובדה שתכננתי יום אחרי שאני חוזר הביתה לצאת לטיול נוסף, והפעם באירלנד הירוקה, עם איזה מטורף אחד בשם 'טוני הוקס' ועם המקרר שלו, מסע שחיכיתי לו הרבה זמן ורציתי כבר להתחיל)/
אני די בטוח שכל התחושות שאותן אני מתאר בפסקה הקטנה הזאת, מוכרות לכם, ולא רק התחושות שאותן תיארתי בפסקה הגדולה, הקודמת. זה בטח קרה לכל אחד ואחת מכם מתישהו בחיים, באיזה טיול. שהיו רגעים שבהם ממש ממש נהניתם וצעקתם בכל הכוח: "וואו! איזה כיף חייייייים!!!, ורגעים שבהם פחות נהניתם, ואפילו אולי קצת סבלתם. אולי היה לכם חם מדי בטיול או קר מדי, אולי היו יותר מדי עליות במסלול והיה נורא קשה ללכת ומתעייפים ואוף, אולי הרחתם איזה ריח מסריח באיזו סמטה ענייה ומלוכלכת שדרכה עברתם ואולי החלקתם על איזו קליפת בננה שתושב מקומי שכח לזרוק לפח ונפלתם ישר על התחת. כמו שאמרתי, עליות ומורדות. אבל אני גם בטוח, שלמרות שהיו גם רגעים כאלה פחות מוצלחים, עדיין הסתכלתם רק על הדברים הטובים שעברתם, ובסך הכל, כשאתם חוזרים הביתה, יוצא שכל הדברים הפחות טובים שקרו לכם הם בסך הכל פרטי שולי, קטן וחסר חשיבות שלא קשה להתעלם ממנו, ושלמרות כל הדברים הרעים, אתם עדיין מתייחסים אל מה שעברתם כאל חוויה טובה.

אז זה, פחות או יותר, מה שקרה לי עם 'עולם הסוף'.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על עולם הסוף