****
כשלאוניד פקרובסקי לועג לך, אתה אמור להרגיש קצת בר מזל. נכון, הוא אולי השומר בחניון של בניין "דייהטסו" ברחוב לה-גוורדיה 1 בתל אביב, אבל הוא נישא ומתעלה עליך בכל פרמטר אפשרי. באינטלקט שלו, בהשכלה שלו, ובעיקר ביכולתו הווירטואוזית והפנומנלית לשוט על כנפי דמיונו ולמצוא את היופי הנשגב שבחיים דווקא בינות לבנייני הבטון העלובים, הלכלוך, פיח המוסכים והחניונים, הניאונים ומכוני הליווי המרופטים.
זה לא משנה אם אתה מנכ"ל אשכנזי בעל טעם מעודן בסיגרים יקרים, אם אתה מוכר מקורזל שיער ידיים בשוק הכרמל שצועק כל היום "אבטיח, אבטיח", או אם אתה זונה משופמת וכבדת ירכיים ממוצא אוקראיני הנאנקת תחת משקלו של הלקוח החרדי הקבוע המכונה בשם "הבוכנה", לאוניד פקרובסקי יעשה ממך קציצות בדמיונו המושחז ובקולמוסו הטבול בדיו ובו 50 אחוז של סרקזם מריר. ברגשות נחיתות ששניים להם ניתן למצוא רק אצל אנשים נמוכים במיוחד, מתפלמס פקרובסקי עם זהותו, הישראליות שלו, הרוסיות שלו, העברית (היפהפיה והפיוטית) אותה רכש בעמל רב מאז שעלה לארץ לפני כעשרים שנה ובעיקר עם הבגידה העצומה שנעשתה לו בהיותו אקדמאי משכיל כאחרונת הקלישאות יוצאת ברית המועצות שהושלך בעלייתו ארצה לעסוק בעבודות דחק כמו פועל בבית קברות צבאי, מנקה רחובות או שומר בבוטקה של חניון.
הוא כותב יפה, פקרובסקי. לא סתם התלהבו ממנו בעיתון לאנשים שכבר אינם נוהגים לחשוב. מצד שני, כמויות הניים-דרופינג שהוא עושה בכל סיפור, רק כדי להראות שהוא יודע ומכיר, משכיל ותרבותי, הן מביכות ממש. טיציאן וקפקא, המינגווי, פרוסט, סוקרטס וגוגול, ציטוטים, רעיונות, אידיאות נעלות, כולן יפות, ונבונות ונהדרות, אבל אין בהן כל צורך. לא בכל סיפור. לא כל הזמן. הייתי מסתפק בסתם סיפורים יפים, שאותם הוא יודע בעיקר להתחיל אבל לא יודע כמעט איך לסיים כראוי, וגם לא איך להשתמש בקצת פחות ציניות וכיצד להשאיר את הקורא עם משהו נוסף, חמקמק ומרומז יותר, מעבר לסיפור הבסיסי.
נראה שהכול מתחיל אצלו בבוטקה, והכול מסתיים שם. פקרובסקי רואה עצמו שם כמו דיוגנס בחביתו, חכם וערמומי הרבה יותר מאלכסנדר הגדול שמסתיר לו את השמש. אז הוא מעדיף להישאר שם, כי רק שם, בבוטקה, הוא יכול לכתוב. על מה? על הבוטקה.
****
















