נתחיל משם: יש לי מכר, שכבר שנתיים שאני מתחמק מלפגוש אותו. תאמרו, והרי לכל יהודי ישנם כמה וכמה מעבירי-כבישים ומאלצי-תירוצים. אשיב, שאותו מכר ואותה התחמקות ראויות בכל זאת לאזכור, בשל הסיבה: אני מתחמק מהשיחה עמו, דווקא משום שיש בה עונג ועושר.
לא-לא-לא, אל תברחו לי. הנה אני כבר מסביר: אותו ידיד הוא איש שבורך - למרבה הצער - באוצרות ידע, בהבזקות שנינות, בבינה ודעת, ובעיקר בהגשה מושלמת. לשבת מולו, זה פשוט שיעור בצניעות, או חישוב מחודש של כל תפיסתי את עצמי כמרתק, חכם וידען. כשאני גומר את השיחה, אני יודע שאני לא יודע; מבין שאינני מבין; ומשיג שאין לי מושג בהגשה טובה באמת.

עכשיו, אחרי שאותו ידיד מצטייר בפניכם במלוא הדרו - היי ושכחתי, הוא גם צנוע וחייכן - אציע לכם שלא לנסות לקרוא את 'מטאטא וסיפורים אחרים', בדיוק מאותה סיבה. הנגיעה בגאונות השלמה הזו, לא עושה טוב למי שלא התפטר לגמרי מצרוּת עין.
אתם מבינים מה שפה הולך?! יושב לו איזה רוסי אחד, בבוּדקה קטנה אי שם בחניון דיהטסו בתל אביב. הוא עושה את התפקיד הבזוי הזה, שכולנו מברכים את עצמנו בכל שעה שלא נפלנו אליו. ומשם, מתוך מעמקי הבודקה, הוא פשוט צופה בנו ומחייך ברוסית. ולא, הוא לא אומר את זה בקול, הוא יודע שלא יהיה לנו זמן להקשיב, וגם אם כן הוא יודע שאין לנו אפשרות להבין חיוך גבוה שאינו צווחה ערסית. אתם מבינים? הוא בכלל לא מוצא אותנו פרטנרים ראויים לנזיפה, הוא לא חושב שיש סיכוי לתרבת את החיה הישראלית הזו. במקומנו, הוא מעדיף את הפנקס שלו, שם הוא ירשום אותנו בקצרה ובחדות חותכת. משהו כמו שצייר טוב עושה מחוץ לכלובי הספארי.
די מובן שלא ממש אכפת לו שרוב הנהגים הישראלים, הבורגנים והעשירים, מתנשאים עליו מן המכוניות ההדורות שלהם. הוא אפילו מקבל בברכה מחויכת את הניסיונות הכל-כך אנושיים שלנו, לשמח אותו כשאנו 'יורדים' אליו ואומרים לו "תודה גבר" או שאר מחמאות ישראליות של אנשים רגישים ועילאיים. הוא מהנהן לנו בדיוק כמו שאנו נוהגים בילד שלמד בפעם הראשונה לומר "ת-ודה". בשעשוע.
מרוב שאנו מלאים מעצמנו, אנו חשים שעשנו לו מעשה טוב והענקנו צבע לעוד מישהו שקוף. הוא לא יראה סימני התנגדות, אין לו שום עניין אתנו. בסך הכל, הענקנו לו עוד רעיון לסיפור קטלני שהוא יכתוב על חשבוננו.
ואם אתם רוצים להבין את הגאונות, מספיק שתקראו סיפור אחד מתוך הקובץ הזה. תראו עלוב שמצליח לתאר לכם את הפערים העמוקים שבינו השומר הזר בבודקה, לבין הבוס הטייקון המעונב ביגואר. יספיקו לכם שלושה קטעים בודדים להרגיש את מצוקת הדל, ולקנא בעושר הצפון לנצלן. וראו זה פלא, למרות הכל, אחרי הסיפור, אתם תמצאו את עצמכם מקנאים באביון הזר העשיר הרוחני.
אני, בעקבות המטאטא, חשבתי לעשות עליה לרוסיה, לשכוח את העברית, לרכוש מבטא וקסקט, דוקטורט וידע, ורק אז לחזור לכאן על גחון, לא מצליח להשתלב, לא להבין את השפה, וכן לאבחן את הנפש ולכתוב בגאונות. לו יהי.

ליאוניד פקרובסקי וסיפור הסינדרלה שלו פרצו לעולם התקשורת לפני כשנה. אולי גם אתם זוכרים את הסיפור המדובר על העולה הוותיק שעבד כשומר וכתב סיפורים בבודקה שלו, עד שהתגלה בדרך מקרה ע"י בני ציפר מעיתון הארץ. מאז הזמן חלף, ההייפ התקשורתי דעך והספר הגיע לידיי. בד"כ אני לא קוראת רבי מכר וספרים מדוברים מדי בתקשורת, אך בגלל הביקורת המצוינת של חמדת החלטתי לתת לספר צ'אנס והופתעתי לטובה, מאוד לטובה. הייפ או לא הייפ, ליאוניד פקרובסקי פשוט כותב טוב. הסיפורים שלו קולחים, חלקם משעשעים וחלקם מלנכוליים, מציאותיים וסוריאליסטיים במידה (פיסות המציאות הישראלית שפקרובסקי משרטט דורשים ללא ספק איזה נופך סוריאליסטי). אחד מסיפוריו, "מוות אפור כמו עכבר" הוא לדעתי לא פחות מיצירת מופת קטנה ועצובה מאוד.

פקרובסקי נותן כבוד לפרנץ קפקא שתמונת דיוקנו מעטרת את הבודקה שלו. ניתן בהחלט להבחין בהשפעות של קפקא וגוגול בכתיבה של פקרובסקי, שגם מרבה לצטט ולאזכר את גדולי התרבות המערבית (ביניהם אפלטון, שיקספיר, פרוסט ושפינוזה) באגביות מתנשאת, המתובלת במעט גזענות רוסית אותנטית. הנימה הגזענית הפריעה לי במידה מסוימת והסיפורים נטולי האיזכורים הגזעניים יצאו נשכרים. אך לסיכום, לא רק קוריוז.

אני תוהה האם יהיה המשך לקריירה הספרותית של פקרובסקי.

נב העובדה שספרית הפועלים לא טרחה לציין את מקורו של הפסל הקלאסי בצילום בעטיפה רק ממחישה לצערי את השטחיות והחפיפניקיות הישראלית, אליהן פקרובסקי מתייחס לפרקים בסיפוריו.

זהו סיפור סינדרלה של הסיפורת הישראלית העכשווית ,אבל לא בטוח שהסוף הנו בבחינת :"עושר ואושר עד היום הזה ".
וכך מתאר המחבר ליאוניד פקרובסקי בסיפורו הראשון -"בודקה ":

"היה היה בממלכה אחת, במדינה מזרח-תיכונית דמוקרטית אחת, שומר. ישב השומר ימים רבים בבודקה אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים-תיכונית יפה בתוך חניון בטון. השומר לא אהב את הבודקה, היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר... לעתים היה השומר מפנה שאלה לאשה אלגנטית ולא צעירה היא היא הפורטונה שלו: למה היית צריכה לשים אותי בבודקה? האשה לא ענתה רק חייכה במסתוריות. והרי השומר לא נולד בשביל הבודקה. הוא הרגיש שיש בתוכו יכולות וכוחות גדולים. הוא ידע שאם המדינה הדמוקרטית היתה מנצלת את הכוחות והיכולות האלה, היתה יוצאת נשכרת. אבל המדינה הדמוקרטית לא היתה זקוקה לשומר, לא לכוחותיו ולא ליכולותיו".

פקרובסקי נחשב כאישיות אמנותית/תרבותית ידועה בברה"מ ומחוצה לה ,שהתמחה ביצירותיו של הצייר אלברכט דירר- - "הגאון המסתורי של שנות הדמדומים של גרמניה בימי הביניים ".מבקר אומנות מוערך ,מעצב תערוכות ובעל מעמד כלכלי איתן .ב-91 עם נפילת השלטון הישן ועליית גורבצו'ב- בהיותו בן 42 בשיאו האמנותי והכלכלי ,הוא ומשפחתו נמלטו בעל כורחם מברה"מ .

משהגיע ארצה, היה בטוח שהמדינה תנצל את כישוריו. אבל המדינה הורידה אותו ממרום סולם הפנטזיות על מעמד וקריירה, ותייגה במשבצת היחידה שנותרה פנויה: פועל-עבודה פיזית.
ואכן פקרובסקי- היה מטאטא רחובות בעיר ת"א,גנן בבית הקברות הצבאי בחולון וחופר קברים לעת מצוא, מעמיס גלילי- נייר כבדים בבית דפוס בבת-ים,ולבסוף במשך 17 שנים שומר בחברת דהייסטו עד היום.

בכל אותן תחנות עבודה -עבר מסכת קשה של התעמרות פיזית ונפשית מצד מעסיקיו הישראליים ,וכך הוא מתארם :"בכל מקום אכלו אותי המנהלים הישראלים. מנהל אחד במיוחד. עבדתי בלילה והוא היה בא ושותה את הדם שלי. היו שם גלילים של נייר, טונה כל גליל, ואני בן אדם שנולד עם אינטלקט, לא רגיל לעבודה פיזית".
רק עם הגיעו לתפקידו האחרון כשומר -הוא הצליח לברוא לעצמו גן -עדן קטן משלו בבודקה :כיסא,מדף המשמש כשולחן ועליו מונחים קומקום חשמלי,רדיו המשמיע יצירות- שופן ,צלחת- ביסקוויטים,מחברת הדפים הלבנים,עט ,בקיר ממול תמונה ממוסגרת של פרנץ קפקא ומפתחות של מכוניות הישראלים הצועקים אליו: "אני רק לרבע שעה, תזיז אותי אם אני חוסם".

השומר-פקרובסקי-בכל השנים שישב בבודקה ,חלם ,המריא לאופקים אחרים מנותקי- מציאות ובחן את הישראליות והישראלים .את האנשים הקטנים מישראל השלישית- -הרביעית -החמישית בכוכים החשוכים ובסמטאות הנחבאות של החיים בבת-ים ודרום תל אביב,אנשים שקולם לא נשמע בספרות העברית העכשווית: מוסכניקים,זונות, מהגרים קשי- יום, ולהבדיל בוסים קטנים שמתעמרים בעובדים עוד יותר קטנים מהם.

הניגוד בין נשמתו ופנימיותו התרבותית למצוקתו הגשמית ביום -יום של פקרובסקי- התפרצו לסיפורים שאותם הוא כתב ברוסית ופירסמם בעיתונים הרוסית בחו"ל ובארץ.
יום אחד בנו שלח סיפור ל- בני ציפר -העורך המיתולוגי והשנוי במחלוקת של מוסף "תרבות וספרות"-"הארץ".הסיכויים שהסיפור יקרא ע"י העורך היו: %/5 .0.0 - והוא היה "כבר בדרכו לפח הזבל"-כדברי ציפר ,אולם משום מה -ציפר פתח את המייל והסיפור הכה אותו בתדהמה -לדבריו :"זה דבר שלא רואים, כתוב חזק ובסגנון שמזמן כבר לא קראתי".
ואכן סיפוריו החלו להתפרסם במוסף ,ומכאן לא רחוק היה החיבור עם הוצאת הקיבוץ המאוחד לכדי הוצאת הספר.

בספר מובאים עשרים ושמונה סיפורים מהוויית חייו של המחבר בארץ למול הישראליות .רוב סיפוריו קצרים עד שני עמודים וחצי ומתאפיינים בכתיבה - בין הנשגב לנמוך, מבנאלי- למשהו בעל ממדים מטאפיזיים כמו בספרות הרוסית הגדולה,בחוש-הומור מצחיק,בעין בוחנת עמוקה ,חדה,סרקסטית אולם גם אוהבת את נשואי-סיפוריו .
לא רק תוכנם של הסיפורים מופלאים ומדהימים,אלא טכניקת הכתיבה העשירה בתיאורי- חושים ומראות הגורמת לקורא להגיע לידי חווית נגיעה פיזית בגיבורי-הסיפורים ובתיאורי-מראות ונופים.

לדוגמה -בסיפור "השפם" -שבו הוא מתמקד בסוגי שפמים גבריים תוך הבחנה פסיכולוגית לאישיות בעליהם ,הוא קושר בין צורת -השפם,עוביו,רכותו ו-או קשיחותו של שער -השפם ובתנועות הפה והלשון -ליכולת לענג את האישה מבחינה מינית .מה שהדהים אותי הוא היכולת התיאורית בין דבר כל-כך בנאלי כמו שפם -לעינוג מיני- עד תחושת הקורא כאילו הוא חווה פורנו רך לפניו .

לא כל הסיפורים הנם באותה רמת דינמיקה ספרותית. פעמיים הפלגתו של המחבר למרחבי תיאורים מטפיזיים מקשים על הקריאה .על אף פי כן -הסופר הזה מביא לסיפוריו לא רק את תמונת הישראלים והישראליות ,אלא משלב לתוכה ידע רב וציטוטים מהפילוסופים היוונים הרומאים,משקספייר,שפינוזה,ניטשה,פרוסט ואחרים בנושאים שונים ,באופן שהקורא מרגיש בנוח ובטבעיות בהכלאה בין הפילוסופיה "הרמה" לבין הישראליות "הנמוכה ".

ככלל,אינני מהקוראים האוהבים לקרוא סיפורים קצרים .
אבל פקרובסקי -פשוט גאון ספרותי.מי שרוצה ליהנות מקריאה חושית מגוונת,איכותית,חדה כתער,מפתיעה ומצחיקה- שירוץ לקורא את הספר.
יותר מכך הייתי מרחיקה וממליצה לכל אלו שידם מדגדגת בכתיבה ספרותית לקרוא את הסיפורים ואולי לקבל "כלים לכתיבה"- מבחינה הספרותית ובטכניקת כתיבה .

בעטיפת הספר מופיעה דמות פסל - אל או אלה יוונית או רומית יפת- תואר {שאיני יודעת את זהותו/ה כי ההוצאה לא טרחה לציין את המקור ממנו נלקחה }המבטאת את איכותם ויופיים של הסיפורים .

מומלץ ,מומלץ, מומלץ.

****



כשלאוניד פקרובסקי לועג לך, אתה אמור להרגיש קצת בר מזל. נכון, הוא אולי השומר בחניון של בניין "דייהטסו" ברחוב לה-גוורדיה 1 בתל אביב, אבל הוא נישא ומתעלה עליך בכל פרמטר אפשרי. באינטלקט שלו, בהשכלה שלו, ובעיקר ביכולתו הווירטואוזית והפנומנלית לשוט על כנפי דמיונו ולמצוא את היופי הנשגב שבחיים דווקא בינות לבנייני הבטון העלובים, הלכלוך, פיח המוסכים והחניונים, הניאונים ומכוני הליווי המרופטים.
זה לא משנה אם אתה מנכ"ל אשכנזי בעל טעם מעודן בסיגרים יקרים, אם אתה מוכר מקורזל שיער ידיים בשוק הכרמל שצועק כל היום "אבטיח, אבטיח", או אם אתה זונה משופמת וכבדת ירכיים ממוצא אוקראיני הנאנקת תחת משקלו של הלקוח החרדי הקבוע המכונה בשם "הבוכנה", לאוניד פקרובסקי יעשה ממך קציצות בדמיונו המושחז ובקולמוסו הטבול בדיו ובו 50 אחוז של סרקזם מריר. ברגשות נחיתות ששניים להם ניתן למצוא רק אצל אנשים נמוכים במיוחד, מתפלמס פקרובסקי עם זהותו, הישראליות שלו, הרוסיות שלו, העברית (היפהפיה והפיוטית) אותה רכש בעמל רב מאז שעלה לארץ לפני כעשרים שנה ובעיקר עם הבגידה העצומה שנעשתה לו בהיותו אקדמאי משכיל כאחרונת הקלישאות יוצאת ברית המועצות שהושלך בעלייתו ארצה לעסוק בעבודות דחק כמו פועל בבית קברות צבאי, מנקה רחובות או שומר בבוטקה של חניון.
הוא כותב יפה, פקרובסקי. לא סתם התלהבו ממנו בעיתון לאנשים שכבר אינם נוהגים לחשוב. מצד שני, כמויות הניים-דרופינג שהוא עושה בכל סיפור, רק כדי להראות שהוא יודע ומכיר, משכיל ותרבותי, הן מביכות ממש. טיציאן וקפקא, המינגווי, פרוסט, סוקרטס וגוגול, ציטוטים, רעיונות, אידיאות נעלות, כולן יפות, ונבונות ונהדרות, אבל אין בהן כל צורך. לא בכל סיפור. לא כל הזמן. הייתי מסתפק בסתם סיפורים יפים, שאותם הוא יודע בעיקר להתחיל אבל לא יודע כמעט איך לסיים כראוי, וגם לא איך להשתמש בקצת פחות ציניות וכיצד להשאיר את הקורא עם משהו נוסף, חמקמק ומרומז יותר, מעבר לסיפור הבסיסי.
נראה שהכול מתחיל אצלו בבוטקה, והכול מסתיים שם. פקרובסקי רואה עצמו שם כמו דיוגנס בחביתו, חכם וערמומי הרבה יותר מאלכסנדר הגדול שמסתיר לו את השמש. אז הוא מעדיף להישאר שם, כי רק שם, בבוטקה, הוא יכול לכתוב. על מה? על הבוטקה.


****

התחלתי ללמוד רוסית ב-דואלינגו.
עוד לפני כן, הכנתי לי רשימה מצומצמת של שפות שאותן אני מעוניינת ללמוד ולהשתפר אך הבחירה ברוסית הייתה טבעית משום שתמיד רציתי לקרוא את גדולי הספרות בשפתם המקורית.
דוסטוייבסקי, פושקין, צ׳כוב, טורגנייב ובקיצור: כל שונאי היהודים.
האובססיה הבלתי פוסקת שלי, העניין שמשגע אותי מזה השנים הוא ללמוד שפה שבני עמה בזים ליהודים משום שברצוני להבין מהיכן הגיע הרעל והאם ניתן היה למנוע אותו. התקדמותי המהירה בשפה הגרמנית למשל עדיין לא הניבה תוצאות מרחיקות לכת. חשבתי שלימוד משפטים מתוסבכים ושמות עצם רבים יאפשרו לי להבין את הסאבטקסט של מיין קאמפף, כאילו שבאמת חבויה בערימת הזבל הזאת איזו פנינה שפספסתי.
קשה, קשה לי האמת המרה: לשמוע מפי סופרים יידועי שם (ולא, היטלר אינו מביניהם) אודות יהודונים גבנוניים בעלי אף ארוך, סוחרים רמאים, שמנים מלוכלכים שמזהמים את מסדרונות האקדמיה ואת השווקים.
חסרי חשיבות אך עדיין טיפוסים בולטים למדי שלא ניתן להתעלם מהם.
אבל מה שהכי מציק לי, מה שבאמת טורד את מנוחתי הוא השנאה העצמית.
יהודים ששונאים את זהותם, שעדיין מחרפנת אותם העובדה שאנו מיעוט בתוך ים של גויים ולמרות זאת מעדיפים להיטמע בינינו לבין עצמנו.
שלנצח נהיה שונים ומובדלים ולא משנה כמה השכלה תהיה לנו.
שטפן צוויג היה כזה ואף חברו ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי היחידי בתולדות גרמניה. אומרים שגם חנה ארנדט הייתה כזאת אך לגביה אינני בטוחה כלל וכלל.
מה שכן, לאוניד פקרובסקי מחבר ״מטאטא וסיפורים אחרים״ הוא בהחלט כזה. איש מלומד הוא לאוניד.
היה אוצר במוזיאון ובעל ידע נרחב באמנות ופילוסופיה. רוסי גאה, עילאי וגם קצת מתנשא. אין ספק שיכולותיו הספרותיים מרשימות בהחלט.
הוא יודע לספר סיפור ולשלב בו הומור, דכדוך, ביקורת ותסכול במינונים הנכונים אך חסרונו הבולט ניכר ביכולת לעייף את הקורא עד חורמה במשפטים ורעיונות ממשנתם של פילוסופים ואמנים שעליהם למד ברוסיה ולהחריג את מידת היותו זר בישראל.
כמה קשה לו יחסם המזלזל של הישראלים וכמה פרובלמטית היא השפה העברית, איזה חום לשבת כל היום בבודקה העלובה וכמה נוראיים החיים בארץ. בכל סיפור יש גרעין של אמת וכל בדיה נתקעת לך כמו גלעין בגרון.
מצד אחד הוא רוצה להבין את השפה, להתקדם ולהצליח ומצד שני מרגיש ששמים לו רגל ולא מתייחסים אליו ברצינות וכבוד.
אוסף הסיפורים מעניין והיה יכול להשאיר אותי ערה כל הלילה לולא החפירות לאותם תחומים בהם הוא מתמצא כל כך.
אני מכירה סופרים נוספים שאוהבים לגלוש בכתביהם אל האהוב והמוכר להם אך פקרובסקי נשמע פטרוני כל כך ומלא חשיבות עצמית, כאילו קיים סניף של מוזיאון הארמיטז׳ בתל אביב והוא מנהלו.
כשסיימתי את הספר ברגשות מעורבים יש לציין, עשיתי טעות וחיפשתי אחריו באינטרנט. מצאתי ראיון עמו ביו-טיוב ובו צילמו את עמדת השמירה שלו ושאלו אותו מספר שאלות.
הוא דיבר עברית במבטא רוסי כבד ואמר כי את סיפוריו כתב ברוסית.
נראה ממש כפי שנקרא: מהגר, מתוסכל, מאוכזב מכולנו.
תחושה מעורבת של כעס ורחמים עלתה בי: עליו, על התהליך שעבר ועל מה שאני הייתי צריכה לעבור בעקבות הקריאה.
קשה לי עם חפירות, עם קיטורים, עם אי-שביעות רצון.
So Sue Me!
הקריאה לבעלי סבלנות בלבד.

בשביל לכתוב צריך לא פעם לתפוס מקום שקט בבית או להרחיק לכת כדי שהמוזה תשרה עלינו. לפקרובסקי זה קרה בבודקה שבו הוא שמר והתוצאה היא אוסף הסיפורים הזה שהפכו לספר. לספר הזה הגעתי בעקבות הסרט ששודר בערוץ 8 שבו פקרובסקי מספר על עבודתו כשומר ועל הסיפורים שכתב . פקרובסקי עלה לארץ מרוסיה ב-1991, בהשכלתו הוא בעל תואר שני בתולדות אומנות. התרבות הרוסית ניכרת בסיפוריו לצד אבחנות על התרבות הישראלית. באוסף יש כמה סיפורים קצרים לא רעים בכלל כמו "חייו ומותו של חתול" העגמומי , "מוות אפור כמו עכבר" על האינטלקט מה שמבדיל בינינו ובין החיות, "המנוי" על האיש שחיבב מוסיקה קלאסית, דיון קצר על קפקא ב"דיוקנו של פרנץ קפקא" ועוד. אהבתי במיוחד את "חס וחלילה", (הארוך מבינהם) סיפור אהבה טראגי שהוא גם סיפור אופטימי על גבול ההזוי על סיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. מי יודע ואולי בעוד חמש, עשר או חמישים שנים נזכה לכך.

מאוד רציתי להנות מהספר הזה. בגלל האהבה שלי לספרות רוסית ולספרות מהגרים, לסיפורים קצרים, ובגלל הסיפור הפרטי הדי מופלא של הסופר.
אבל בשילוב המדובר בין הנשגב לבנאלי, מצאתי בעיקר את הבנאלי.
זאת בנוסף לכמה אמירות קצת מקוממות על נשים, מזרחים, ערבים ובקיצור כל מי שאיננו רוסי, כך שדי מהר מצאתי את עצמי מקווה לסיומו של הספר. לשמחתי הוא לא שאב מהאבות המייסדים של הספרות הרוסית, אותם הוא כל כך מעריץ, את אורך היריעה והסוף הזה הגיע די מהר.

ספר פיוטי ונפלא על שגרת חיים רגילה של אנשים שלרוב נשארים שקופים: מאבטחים, מנקים, גננים, זונות וכו'
לאוניד פוקרובסקי מצליח לתאר רגעים קטנים בדייקנות מופלאה ויחד עם זה לסקור עוד כל כך הרבה נושאים בבת אחת נשגבים יותר או פחות.

משאיר טעם של עוד.

על הספר שמעתי לפני כשבועיים במזגין החדשות בערוץ 2?
העתונאי התחיל את הכתבה בהמלצה על ספר ואז סיפר את סיפורו של הסופר. שהינו סיפור של עולים רבים מבריה"מ.
עולים ששם עבדו ועסקו במקצועות חופשיים ובהגיעם לארץ - הפכו לשקופים. לאנשים אליהם אנו בקושי שמים לב.
השומרים, המנקים וכדומה.
כשבועיים לאחר שידור הכתבה בדרך אל הספריה, אמר לי בני שרוצה להמליץ לי על ספר. הסתקרנתי. בני לצערי (בן 21) לא קרא ספר שלם אחד בימיו, והוא רוצה להמליץ לי על ספר?
הסתבר שגם הוא ראה את הכתבה בטלויזיה ומכאן באה ההמלצה.
אמרתי לבני שאני בדרך לספריה, אז באם יהיה הספר בספרייה,
אני בהחלט אשתמש בהמלצתו.
בהגיעי לספריה, אני נגשת למדפי ההחזרות והנה לפני שני עותקים של הספר. עוד אנשים ראו את הכתבה והסתקנו.
ועכשיו לגבי הספר עצמו (אני קוראת אותו עכשיו, טרם סיימתיו, כך שיתכן ויהיו לי עוד הערות לגביו בהמשך).
קובץ סיפורים של מי שהוגדר ע"י מבקר ספרות מעתון "הארץ" כגאון ספרותי. דבר שהיווה סיבה נוספת לקחת את הספר.
הייתי חייבת לראות כיצד נקרא גאון ספרותי חדש.
- שפה ברורה ורהוטה המקלה על קריאה.
- מס' סיפורים המשקפים את המציאות הישראלית בדיוק והומור מזווית ראיה של אדם "שקוף", שומר בחניון.
- שני סיפורים היו פלצניים בעיני. אוסף ביטויים שמלבד המחבר אולי יהיו ברורים לעוד קומץ אנשים העוסקים בתחום
האומנות? או משהו אחר? ומה לעזעזאל הסופר רצה להביע?
חשתי שבסיום הסיפורים הללו, לא הבנתי הרבה, לא קלטתי את הפואנה וחשתי שמישהו פשוט ניסה להוכיח עד כמה הוא חכם ונאור מאנשים שכמותי. גאון ספרותי, כבר אמרתי?