ביקורת ספרותית על מטאטא וסיפורים אחרים מאת לאוניד פקרובסקי
ספר בסדר

---

התחלתי ללמוד רוסית ב-דואלינגו.
עוד לפני כן, הכנתי לי רשימה מצומצמת של שפות שאותן אני מעוניינת ללמוד ולהשתפר אך הבחירה ברוסית הייתה טבעית משום שתמיד רציתי לקרוא את גדולי הספרות בשפתם המקורית.
דוסטוייבסקי, פושקין, צ׳כוב, טורגנייב ובקיצור: כל שונאי היהודים.
האובססיה הבלתי פוסקת שלי, העניין שמשגע אותי מזה השנים הוא ללמוד שפה שבני עמה בזים ליהודים משום שברצוני להבין מהיכן הגיע הרעל והאם ניתן היה למנוע אותו. התקדמותי המהירה בשפה הגרמנית למשל עדיין לא הניבה תוצאות מרחיקות לכת. חשבתי שלימוד משפטים מתוסבכים ושמות עצם רבים יאפשרו לי להבין את הסאבטקסט של מיין קאמפף, כאילו שבאמת חבויה בערימת הזבל הזאת איזו פנינה שפספסתי.
קשה, קשה לי האמת המרה: לשמוע מפי סופרים יידועי שם (ולא, היטלר אינו מביניהם) אודות יהודונים גבנוניים בעלי אף ארוך, סוחרים רמאים, שמנים מלוכלכים שמזהמים את מסדרונות האקדמיה ואת השווקים.
חסרי חשיבות אך עדיין טיפוסים בולטים למדי שלא ניתן להתעלם מהם.
אבל מה שהכי מציק לי, מה שבאמת טורד את מנוחתי הוא השנאה העצמית.
יהודים ששונאים את זהותם, שעדיין מחרפנת אותם העובדה שאנו מיעוט בתוך ים של גויים ולמרות זאת מעדיפים להיטמע בינינו לבין עצמנו.
שלנצח נהיה שונים ומובדלים ולא משנה כמה השכלה תהיה לנו.
שטפן צוויג היה כזה ואף חברו ולטר רתנאו, שר החוץ היהודי היחידי בתולדות גרמניה. אומרים שגם חנה ארנדט הייתה כזאת אך לגביה אינני בטוחה כלל וכלל.
מה שכן, לאוניד פקרובסקי מחבר ״מטאטא וסיפורים אחרים״ הוא בהחלט כזה. איש מלומד הוא לאוניד.
היה אוצר במוזיאון ובעל ידע נרחב באמנות ופילוסופיה. רוסי גאה, עילאי וגם קצת מתנשא. אין ספק שיכולותיו הספרותיים מרשימות בהחלט.
הוא יודע לספר סיפור ולשלב בו הומור, דכדוך, ביקורת ותסכול במינונים הנכונים אך חסרונו הבולט ניכר ביכולת לעייף את הקורא עד חורמה במשפטים ורעיונות ממשנתם של פילוסופים ואמנים שעליהם למד ברוסיה ולהחריג את מידת היותו זר בישראל.
כמה קשה לו יחסם המזלזל של הישראלים וכמה פרובלמטית היא השפה העברית, איזה חום לשבת כל היום בבודקה העלובה וכמה נוראיים החיים בארץ. בכל סיפור יש גרעין של אמת וכל בדיה נתקעת לך כמו גלעין בגרון.
מצד אחד הוא רוצה להבין את השפה, להתקדם ולהצליח ומצד שני מרגיש ששמים לו רגל ולא מתייחסים אליו ברצינות וכבוד.
אוסף הסיפורים מעניין והיה יכול להשאיר אותי ערה כל הלילה לולא החפירות לאותם תחומים בהם הוא מתמצא כל כך.
אני מכירה סופרים נוספים שאוהבים לגלוש בכתביהם אל האהוב והמוכר להם אך פקרובסקי נשמע פטרוני כל כך ומלא חשיבות עצמית, כאילו קיים סניף של מוזיאון הארמיטז׳ בתל אביב והוא מנהלו.
כשסיימתי את הספר ברגשות מעורבים יש לציין, עשיתי טעות וחיפשתי אחריו באינטרנט. מצאתי ראיון עמו ביו-טיוב ובו צילמו את עמדת השמירה שלו ושאלו אותו מספר שאלות.
הוא דיבר עברית במבטא רוסי כבד ואמר כי את סיפוריו כתב ברוסית.
נראה ממש כפי שנקרא: מהגר, מתוסכל, מאוכזב מכולנו.
תחושה מעורבת של כעס ורחמים עלתה בי: עליו, על התהליך שעבר ועל מה שאני הייתי צריכה לעבור בעקבות הקריאה.
קשה לי עם חפירות, עם קיטורים, עם אי-שביעות רצון.
So Sue Me!
הקריאה לבעלי סבלנות בלבד.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מטאטא וסיפורים אחרים