גנבת הספרים

אם לומר את האמת, אני מפחדת לכתוב ביקורת על הספר הזה.
אני מפחדת להרוס אותו, אבל בכל זאת- אני אשתדל לעשות את המיטב.

''מה הטעם במילים?'' אמרה ליזל, ילדה אשר איבדה את אחיה, הופרדה מאמה- ונשלחה למשפחה מאמצת בזמן מלחמת העולם השנייה.
האנס הוברמן ורוזה הוברמן הם הוריה המאמצים של ליזל, הם גרים ברחוב הימל בעיירה הקטנה מולכינג שבשולי מינכן.
בתחילה, ליזל לא מוכנה להכיר בעובדה שהיא עברה לגור במקום אחר עם הורים אחרים, היא לא בוטחת באיש והיא סגורה בתוך עצמה-מתקשה להסתגל למצב החדש.
אומנם למרות אי הבבנה והחשש ליזל לומדת לאהוב את הוריה המאמצים.
את האנס הוברמן- אדם טוב לב, עדין ומתחשב- אשר ישב על ידה בכל הלילות בהם הסיוטים פקדו את חלומותיה, ניגן באקורדיון ולימד אותה לקרוא.
ואף את רוזה הוברמן- אישה עצבנית וגסת רוח, אשר מרבה לקלל את כולם, כולל האנס וליזל.
אומנם גם היא, לא הייתה האדם הכי מאושר עליי אדמות לקראת בואה של ליזל, הרי כסף לא היה המשאב הכי שכיח בביתם- וליזל הייתה עוד פה שצריך להאכיל, וגוף שצריך לרחוץ.
אך גם היא, תחת מעטה עצבני ומתלהם- הייתה אישה רגישה אשר אהבה את ליזל בכל ליבה.

במהלך הסיפור- ליזל מתחברת עם רודי (הוו רודי♥), בן השכנים של משפחת הוברמן- חברה הטוב ביותר, אשר מתאהב בה ומצהיר זאת ללא בושה.
היא מכירה את מקס ונדבורג, יהודי צעיר שמתחבא מפני הנאצים חסרי הרחמים.
היא גונבת ספרים.

אבל לא ליזל היא זו שמספרת את סיפורה.
לא,
מספר הסיפור הוא לא אחר מאשר המוות.

המוות מצא את יומנה של ליזל, אחרי שפגש בה כשלוש פעמים לפני כן במהלך חייה, הוא קרא את סיפורה ובחר לספר אותו,
בתוספת הערות ותובנות מיוחדות משלו.

---
ספר מדהים, מסופר מנקודת מבט חדשה ומקורית- ומלא משפטים וקטעים מעוררי מחשבה.
לא רציתי לסיים את הספר הזה, דחיתי את הקץ עד כמה שיכולתי- השתדלתי לקרוא מעט בכל פעם, לא רציתי שהספר הזה ייגמר מהר מדיי.
אבל הוא נגמר בכל זאת.

באחד העמודים ליזל כתבה: ''שנאתי את המילים ואהבתי אותן, ואני מקווה שעשיתי אותן כמו שצריך'',
אני אהבתי את הספר הזה, ושנאתי להחזיר אותו למדף בספרייה, ואני מקווה שביקרתי אותו כראוי.

כדאי לכם לקרוא, חבל להפסיד (:

---
''הם היו צרפתיים, הם היו יהודיים, והם היו אתם''
~מפי המוות~

שם הרוח

פטריק רותפס

''שמי הוא קוותה, לשמות נועדת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת, אולי שמעתם עליי''.

אני חייבת להודות שהייתי מופתעת למדיי כאשר קראתי את הספר, קראתי המון ספרי פנטזיה בחיי, רובם היו דיי טובים - כי נהנגתי לקחת רק את המעניינים ביותר.
אבל בזמן האחרון עברתי לז'אנרים אחרים במקום ספריי פנטזיה, לא פחות מעניינים, אבל הנה קיבלתי המלצות מפה ומשם שדחקו בי לקרוא את הספר הזה, אז השאלתי אותו מהספרייה והתחלתי לקרוא.

בתחילה הוא נראה לי כספר פנטזיה רגיל, עם כתיבה מעולה אבל לאט לאט קוותה שאב אותי אל תוך הסיפור שלו ובלי לשים לב עבר כל כך הרבה זמן שההורים שלי התחילו להתעצבן עליי שאני לא מתיקה את עייני מהספר ולא נפגשת עם חברות.
תבינו, זה לא ספר מושלם- יש כמה הערות שוליים קטנות שאפשר לייחס אליו. אבל הכתיבה והתוכן של הסיפור מכפים על זה בלי בעיה ורק רושם טוב נשאר לי מהספר הזה.

יש קטע בספר הזה, הסופר מין הסתם ניסה לגרום לזה להראות כספר פנטזיה לא רגיל, שקוותה הוא לא נסיך מושלם מין האגדות- ואני אוהבת את זה. אבל הוא הדגיש את זה יותר מדיי שזה נהיה יותר מדיי ברור ושקוף.
לדוגמה: בקטע שקוותה הציל את פלה מהסדנאה הבוערת הוא אמר שהוא לא החזיק אותה ''לפני גופי כמו איזה נסיך גיבור מהסיפורים'' אלה מעל כתפו.
בדיעבד זה לא משנה ולא גורע מהסיפור, הבעיה היא שהסופר דחוף קטעים כאלה בכל מקום, מדגיש שקוותה לא עשה ככה וככה כמו גיבור מושלם מהאגדות אלה עשה את זה בדרך אחרת, לפי דעתי זה מודגש יותר מדיי.

אבל בין כה וכה זה לא משנה, בכל מקרה אמליץ לכם לקרוא את הספר.
למרות כל מיני הערות שוליים קטנות, לא תאמינו איזו אכזבה נפלה בחיקי כאשר סיימתי את הספר, היה נדמה לי - שיוסבר קצת יותר על הסיבות שבגללם קוותה הוא בעל פונדק קטן ולא ממשיך במוסיקה שלו ובסימפטיה [אל תדאגו, זהו לא ספוילר] ואולי חשבתי לתומי שהספר יימשך ויספר גם על המשך חייו.
אבל לא, משאירים אותי לשבת מול הדף האחרון והלבן של הספר ולבהות בו - הרבה הרבה זמן, עד שעיכלתי שזה באמת הסוף.

פור

ורוניקה רות

באחד מאותם ימים מעטים, בהם הצלחתי לגרור את אמא שלי לסטימצקי ולשכנע אותה לקנות לי ספרים כאשר הבטתי סביבי ושקלתי מה הכי כדאי לקנות עייני נתקלו בספר -פור-.

לא, היא לא עשתה את זה.
אני פשוט עמדתי והתחלתי לצחוק, אני דיי בטוחה שאנשים חשבו שאני מטורפת [ילדה בת 12 עומדת לה בחנות ספרים ולפתע פתאום בלי שום סיבה גלויה לעין מתחילה לצחוק צחוק מטריד, אני הייתי מתרחקת מעצמי].
בכל מקרה, כשעמדתי לא האמנתי שורוניקה רות באמת עשתה את זה.
ההתרשמות שלי משלושת הספרים הקודמים שלה הייתה דיי טובה, חוץ מזה שלא אהבתי את הסוף של הספר השלישי (אם את עושה ספר טרגדיה, תעשי אותו ספר טרגדיה עד הסוף, ואל תתני לשאר הדמויות להשלים עם מה שקרה בשלוש עמודים מסכנים).

מין הסתם לא קניתי את הספר ובטח ובטח שלא תיכננתי לקרוא אותו- אחריי הכל, מי ימשיך לקרוא סדרת ספרים עד הסוף, אם הוא הפסיק להתעניין בה באמצע? {או לקראת הסוף, זה לא משנה}.

אבל כעבור שנה, או פחות- אני כבר לא בדיוק זוכרת ראיתי את הספר הזה בספרייה ונכנעתי לסקרנות- איך ורוניקה תפתיע אותי עכשיו?

הפעם, ורוניקה עשתה כמה טעויות גדולות שטחנו את הערכה המעטה שנותרה לי כלפי הסדרה הזו לאחר סוף הספר הקודם.

דבר ראשון, אם את הורגת תשעים ותשע אחוז מהדמויות שלך, אל תחזרי אותם לחיים. לא, זה פשוט אסור.
את לא יכולה לגרום לכולנו לבכות על מותם של [עלול להכיל ספוילרים] מליוני אנשים מהקרבה עצמית, אוריה, ההורים של טריס ואפילו טריס עצמה, ואז להחליט היי אני רוצה עוד כסף, אבל בלתי אפשרי לכתוב ספר עם כל כך מעט דמויות אז בואו נחזיר את כולם לחיים ונספר את הסיפור שסיפרתי לפני שני ספרים רק עם קצת תוספות ונקודת מבט של מישהו אחר.

חוץ מזה, הכתיבה שלך השתנתה לגמריי - ולרעה.
זה כמו שכשכתבתי סיפור פעם, ותוך כדי קראתי 'אראגון' או 'האסופית' הכתיבה שלי הייתה... דומה מאוד לצורה בה נכתבו הספרים ההם, ובאמצע הסיפור קראתי 'יומני החנונית' את החלק הבא בסיפור כתבתי בצורה ילדותית ומכוערת כל כך שהייתי בשוק מעצמי ושיכבתי אותו מחדש יומיים לאחר מכן.
אני לא יודעת איזה ספר ורוניקה קראה כשהיא קראה את פור, אבל כנראה שזה היה ספר לא משהו הא?

אני מניחה שאין לי הרבה להרחיב בנושא יותר מדיי בניגוד לספרים אחרים אז אני אסיים את הביקורת פה.
להגיד שאני ממליצה על הספר? - לא.
להגיד שאני ממליצה על הסידרה? - לא בדיוק.
אם אתם רוצים לקרוא תקראו רק את שני הספרים הראשונים, את השלישי לא כדאי, לפחות לא את סופו.
ובקשר לספר הרביעי, אני מניחה שכבר אמרתי את דעתי.

לב של דיו (עטיפת הסרט)

קורנליה פונקה

זה מסוג הספרים שאני רואה על המדף בספרייה כל הזמן עד שבסוף אני נכנעת ומתחילה לקרוא אותו.
אני חייבת להודות שציפיתי למשהו אחר, לא יודעת בדיוק למה - אולי לספר איימה או משהו בסגנון הזה, אולי השם של הספר נתן לי תחושה כזו או אולי הכריכה או אולי בגלל שראיתי טריילר של הסרט כשהייתי ממש קטנה וזה הפחיד אותי ועשה לי קונוטציות שליליות.
בכל מקרה לא משנה למה ציפיתי ולמה, אני טעיתי והספר הזה הפתיע אותי לטובה, מסופר בו על ילדה שחייה עם אבא שלה- אין לה אמא והיא גם לא זוכרת אותה.

לילה אחד מופיע אורח מוזר ששמו 'אצבע אבק' בפתח בייתם ומאותו הרגע כל חייה משתנים, היא מגלה מה קרה לאמא שלה, היא מגלה שאבא שלה ניכן בכישרון מדהים, וגם מפחיד - תלוי איך חושבים על זה.

אם אומר לכם מה הכישרון שלו זה עלול להחשב כספוילר, אבל אני לא בטוחה מאחר שכבר מההתחלה זה היה ברור מאליו, יש רמיזות (בלשון המעטה) עבות מאוד שמסגירות את זה.
אבל בכל מקרה אם אתם לא רוצים שאגלה לכם תדלגו על השורה הבאה -
כאשר הוא מקריא בקול הוא מסוגל להוציא דמויות/חפצים מתוך הספר, אבל כאשר זה קורה משהו מהעולם האמיתי צריך להכנס אל תוך הספר.

ממליצה על הספר ✽

כישופ

אנג'י סייג'

הספרייה שלנו קטנה, ולכן קראתי את רב הספרים המעניינים שנמצאים בה.
בדרך כלל אחריי שעות ארוכות של חיפוש אחר ספר טוב בין המדפים אני עוצרת ומסתכלת בספרים שבדרך כלל לא הייתי קוראת ואז חושבת שאולי אני אקרא את זה בעתיד.
וכחודש לאחר מכן משאילה את הספר ומתחילה לקרוא אותו, בדרך כלל אני מופתעת לטובה.
אבל לא מהספר הזה.

אני מודה שזה ספר נחמד, והעלילה יפה.
אבל הוא כתוב בצורה משעממת, אחריי 100 או 200 עמודים [למרות שהייתי צריכה לעשות את זה עוד קודם, אבל נתתי לספר צ'אנס] פשוט התחלתי לדלג על חלקים קצרים בספר או לחשוב על דברים אחרים בכלל בלי לשים לב, ואפילו לא לטרוח לקרוא את השורות שפיספסתי עוד פעם.
אני אף פעם לא מפסיקה לקרוא ספר באמצע-לא יודעת, עניין של הרגל.
ובגלל זה הגעתי למצב של דילוג על קטעים.
הסוף לא מפתיע במיוחד כמו שהוא אמור היה להיות לפי מה שהבנתי מהתקציר.

בכל מקרה, בלי לכתוב יותר מדיי ולפרט יותר ממה שכבר פירטתי- זה ספר עם פוטנציאל, אבל הוא לא ממומש.
ולכן, לשם שינוי, אני לא אמליץ לכם לקרוא אותו כמו שאני ממליצה על רב הספרים שאני מבקרת.

ערים של נייר

ג'ון גרין

אני יושבת עכשיו מול המחשב ותוהה איזו מין ביקורת לכתוב על הספר הזה.
אני חושבת איך אני יכולה לנסח ביקורת שתסביר בצורה מסודרת וטובה את ההתרשמות שלי מהספר,
אבל אני לא מוצאת שום דרך.
אז אני פשוט אתחיל ונראה לאן זה יזרום.

זה ספר טוב, הוא מעניין, הוא קליל והוא שנון.
קראתי ביקורות לפני שקראתי את הספר הזה, וראיתי שכמה חושבים שזה אותו הרעיון כמו של מחפשים את אלסקה.
שזה פשוט חיקוי.
אז, אני לא קראתי את מחפשים את אלסקה ואין לי מה להוסיף בנושא, אבל גם אם כן. גם אם זה מבוסס על אותו רעיון - זה עדיין ספר מעניין מאוד שקראתי תוך יומיים בלבד [הייתי קוראת אותו מהר יותר, אבל אחותי הקטנה הייתה ממש נודניקית והכלב שלי דרש תשומת לב].
וחוץ מזה, גם אם זה חיקוי בצורה או במובן כלשהו את שני הספרים כתב אותו הסופר, אז זה לא כל כך משנה.

עכשיו- אחזור לסיפור.
אני אהבתי את את הקטעים שקיו, מנסה לפרש את השיר [הארוך להפליא] 'עלי עשב'.
לא יודעת למה, פשוט התחברתי יותר לקטעים המתפלספנים והפואטיים יותר, למרות שבדרך כלל אני לא סובלת קטעים כאלה, אני אוהבת יותר אקשן, עלילה מותחת מאוד... פנטזיה ומדע בדיוני.
משום מה בזמן האחרון הטעם שלי השתנה, לא המון- כי אני עדיין חורשת על ספרי פנטזיה ומדע בדיוני.
אבל, אני התחלתי לקרוא גם ספרים אחרים, שונים בתכלית ממה שהייתי רגילה לקרוא. אני מניחה שפשוט יש ספרים שהם פשוט טובים מדיי, ובזכותם הטעם שלי בספרים ממש התפתח.
אני בטוחה שהספר הזה הוא אחד מהם, מהספרים הטובים האלה שאני לא אשכח ואני אמליץ עליהם לכל אחד ושבזכותו [או בגללו תלוי איך מסתכלים על זה] אני אמשיך לקרוא עוד ספרים בסגנון הזה.

בכל מקרה, אני חושבת שגלשתי לדברים אחרים, שהם לא בדיוק ביקורת על הספר- אבל אני אמרתי מראש. אני לא יודעת איך לתת ביקורת על הספר הזה, אני רק יודעת שזה ספר מעניין, ושאני לא יכולה להצביע על משהו ספציפי שלא אהבתי.
אני יודעת שקראתי ספרים טובים יותר, אבל אני גם יודעת שאני אמליץ לכם בחום לקרוא אותו.

לפני שאפול

לורן אוליבר

משבוע הספר האחרון יצאתי עם שלל של שלושה ספרים.
אחד מהם הוא הספר הזה, בדיוק היום, בעצם - בדיוק הרגע סיימתי לקרוא אותו והספר לא איכזב.

אני חושבת, שיש המון ספרים- יותר מדיי למעשה, שבהם הסופרים לא מצליחים להכנס לראש של בני נוער, הכוונה - פעם קראתי תקציר של ספר, לא זוכרת בדיוק מה השם שלו, אבל אני זוכרת חלק מהתקציר - ''___ מלכת הכיתה'' [לא זוכרת מה השם שנתנו לה בספר],
''איימה עליי שאם אני בכלל אספר אפילו משהו קטן ממה שראיתי היא תפיץ את התמונה באינסטגרם, היא הביטה בי בהשווצה ואמרה לי 'כדאי לך להיזהר חומד, כי אני מאוד פופולארית ויש לי המון עוקבים באינסטוש ' וצחקה'' - משהו בסיגנון.
וזה לגמריי משקף את האשליה שהרבה מבוגרים חיים בה- כנראה, לגביי איך ש'העולם של הצעירים' עובד- ואם לא הבנתם למה אני מתכוונת, אני לא חושבת שאצליח להסביר טוב יותר.
אבל בכל מקרה, מה שהתכוונתי לומר לפני שקטעתי את עצמי בגסות היה שהספר הזה ממש מדמה סיטואציה אמיתית [כל עוד נתעלם מהעובדה שסמנתה קינגסטון מתה, וחייה את יומה האחרון שבע פעמים] של ילדים בכיתה י''ב.

חוץ מזה, הספר הוא לא מתח דרמטי עם אקשן מטורף, הוא לא פנטזיה כמו שאני רגילה ואוהבת לקרוא, אבל הוא בכל זאת ריתק אותי ולא נתן לי להניח אותו עד לסופו, שדרך אגב היה מדהים, לפחות לפי דעתי.
זה ברור שזה הסוף האידיאלי לספר הזה, אבל עדיין הרגשתי צביטה כלשהי שזה מבאס שדווקא עכשיו הכל נגמר, דווקא ביום הזה, שעכשיו היא לא תבלה עם חברות שלה ולא תוכל לראות מה יהיה ההמשך עם ג'ולייט סייקס ולא תבלה עם קנט עוד פעם, למרות שזה היה רק תחילת הייחסים בינהם, אחריי שבע שנים שהם לא דיברו.
{זה לא ספוילר נורא כל כך, אל תדאגו- אבל אני מצטערת בכל מקרה - קצת נספחתי. אני מניחה}

או, ועוד משהו קצר - {ספוילר לא מספיילר במיוחד מאחר וזה היה ברור מאליו}.

- מועחעחעחעחחעע ידעתי, ידעתי! סוף כל סוף הבנת שרוב הוא דפוק מהלך ושאת אוהבת את קנט !!! סוף כל סוף! כמה זמן לקח לך להבין את זה? -

בכל מקרה, זה מדהים - שאפשר לחיות את אותו היום כל פעם מחדש, ושכל פעם מחדש הוא יהיה מפתיע ומעניין יותר מהקודם.
ומדהים איך אפשר להשתנות, מקצה אל הקצה. בשבע ימים.

אני מניחה שאחריי ביקורת כזאת אתם כבר יודעים מה דעתי הכללית על הספר, והמשפט הבא שלי ברור מאליו- אבל לא נורא.
בכל מקרה, אני ממליצה בחום על הספר.

כוחה של מספר שש

פיטקוס לור

הם האחרונים שנותרו, מתוך תשעה נותרו חמישה, וה'מוגדוריאנים' עושים הכל כדי לתפוס אותם.

קודם כל אני חייבת להגיד שלעומת הספר הקודם הספר הזה מאוד השתפר מבחינה עלילתית - מ א ו ד -.
אבל הכתיבה הנהדרת של פיטקוס לור נשארה כמו שהיא כמו בספר הקודם, הוא כותב בצורה מותחת ומעניינת שלא משנה מה קשה מאוד להניח את הספר, גם כשמסיימים אותו.

אבל אני חייבת להודות שהיו כמה דברים שלא אהבתי בספר הזה.
~אזהרת ספוילרים לא משמעותיים במיוחד~

היה קטע אחד שלא אהבתי, כשש נישקה את ג'ון [ליד סאם, שדרך אגב היא נשקה את סאם קודם] ג'ון אמר לה שסאם אוהב אותה והיא אמרה שהיא יודעת ושהיא גם אוהבת אותו, אז הוא שאל אותה אם ככה למה היא מנשקת אותו והיא ענתה לו: ''אני אוהבת אותך וגם את זה, כמו שאתה אוהבת את שרה וגם אותי - תתמודד עם זה''.

לפי דעתי זה מיותר, זה לא הגיוני, זו צביעות ולא לג'ון ולא לסאם לא איכפת מזה - מה שהופך את העיניין לעוד יותר מוזר ולא הגיוני.

~אזהרת ספוילר משמעותי במיוחד~

אבל אני גם חייבת להודות שאלה, הילדה הקטנה מבית היתומים- זה היה ברור שהיא אחת מהם, טוב... בערך- אבל למרות שזה היה דיי ברור ומובן מאליו אני חושבת שפיטקוס באמת היה צריך לעשות את זה ככה, למרות שזו לא הייתה ההפתעה הכי גדולה כמו שזה היה אמור להיות.

אה, ועוד קטע שלא בדיוק אהבתי.
פיטקוס לור- מכניס את עצמו לסיפור, פשוטו כמשמעו - אבל מכניס את עצמו כגיבור, זקן השבט הכי חכם- היחיד שנותר בחיים ומחכה לנקמה וללחימה במוגדוריאנים.
רמיזה אחת לזה, שהתחילה את הרעיון וממש לא אהבתי את איך שהוא כתב את זה ואת איך שהוא מכניס את עצמו לסיפור כדמות שכולם תולים בה תקווה, כחכם וגאון.
- אני שמה לב שסטיתי מהנושא וחוזרת אליו -

בכל מקרה, הנה אחת הרמיזות הראשונות לכך [מלבד התקציר שמלא ברמז עבה מאוד] -

מרינה, מספר שבע, אוהבת לצייר - והיא מציירת במערה חשוכה [מאחר ויש לה המורשת לראות בחושך] ציורים מדהימים, של נופים או אנשים. בכל מקרה בשלב מסוים היא מביטה אל אחד הציורים- ציור נוף שהיא זוכרת מהכוכב הקודם שלה לפני שהמוגדוריאנים תקפו אותו.
את כל הפסלים של זקני השבט (ועכשיו ציטוט) '' ובמרכזם כמו מגדלור של תקווה פסלו של פיטקוס לור''.
הצלחתם להבין בערך למה אני מתכוונת?

אבל חוץ מכמה קטעים בודדים שלא הורסים את המתח וההנאה ששואבים מהספר, זה ספר מאוד מעניין שאני ממליצה לכם לקרוא.

דמדומים

סטפני מאייר

~את חייבת לקרוא את הספר הזה~
אני: למה?~
~זה דפוק כל כך שזה מצחיק~

אז ככה התחלתי לקרוא את הספר...
חברה שלי המליצה לי לקרוא אותו, לא בגלל שזה ספר טוב- אלה בגלל שלפי דעתה הוא היה כל כך נוראי שזה היה מצחיק.
ואני לגמריי מבינה אותה.
צחקתי בקול במשך כל הזמן שקראתי את הספר ואמא שלי חשבה שאני משוגעת.
אבל למה בדיוק? למה אני חושבת שזה ספר נוראי לעומת הרבה קוראים אחרים [שאני לא מבינה את הטעם שלהם בספרות כלל וכלל].
אז ככה...

הכירו את 'איזבלה' - כולם קוראים לה בלה.
סטפני משתדלת להוציא אותה כדמות לא מושלמת, קצת מגושמת ולא הכי יפה,
אבל בכל זאת, איכשהו, באורח פלא- מיליוני בנים מתאהבים בה ומחזרים אחריה.
היא אוהבת שמש וחום ושונאת גשם וקור אבל בכל זאת עברה לגור אצל אבא שלה [הוריה גרושים].
אהה כן, שחכתי את החלק הכי חשוב- בלה היא הדמות הכי פתטית שהכרתי.

עכשיו אני אסביר ממה נובעת הסלידה שלי מהספר הזה.

דמדומים- ספר באורך 300/400 עמודים (בערך, אני כבר לא זוכרת).
בואו נוריד ממנו, את הקטעים שבהם בלה חושבת על כמה אדוארד מושך וחתיך- לא נוריד את הקטעים בו היא מדברת עם אדוארד,
אם כי אחרי כל משפט שהוא או היא אומרים היא שוב חושבת עד כמה חתיך הורס הוא.
כמה עמודים יתקבלו בספר?
עשיתי חישוב מהיר וגיליתי שבערך 20 עמודים או פחות ללא הגזמה...

הו, חכו זה לא נגמר.
אדוארד הרי הוא ערפד, אני לא חושבת שזה ספוילר משמעותי למרות שהוא אמור להיות כזה. ידעתי על דמדומים ועל כל מה שהולך לקרות בסדרה שנים לפני שקראתי אותה.
בכל מקרה, אדוארד הוא ערפד- וכשהוא צמא לדם עיניו בצבע שחור.
כשהוא 'שבע' או משהו כזה, עיניו בצבע טופז- ויש עוד כמה מצבים כאלה אם אני לא טועה.
ואז אדוארד שאל פעם את בלה -
''מה אבן החן האהובה עלייך?''
היא ענתה ''טופז''.
אז הוא שאל אותה למה.
והיא ענתה לו ''כי זה צבע העיינים שלך היום.''
ואז היא חשבה בלב שלה 'אם הוא היה שואל אותי את השאלה הזו בעוד כמה ימים כשצבע עיניו יהיה שחור - סביר להניח שהייתי אומרת פנינה שחורה'.

כמובן שזה לא הסוף.
בלה ממשיכה להפתיע אותי במליון תגובות פתטיות נוספות.
היא ממשיכה להמרח על אדוארד, ואז מגיעה העלילה ה 'מרגשת' !
אחריי שבלה מצליחה לצאת חיה מתקרית עם ערפד אחר שניסה לצוד אותה בעוד שהוא שיקר ותמרן אותה לעשות כרצונו היא מחליטה שהיא, כן כן הנה זה מגיע- רוצה לסבול ימים שלמים מכאבי תופת [שכפי שהוסבר במהלך הימים הללו היא תייחל למות], לנטוש את חבריה, את משפחתה - את ההורים שלה ואת כל החיים שלה כדי להפוך לערפדית ולחיות עם אדוארד לנצח.
אדוארד- עם קצת שכל בראש מסביר לה שהיא לא רוצה לסבול מכאבי תופת, והיא בטח שלא צריכה לרצות לעזוב את ההורים שלה והחברים שלה. אבל היא לא מקשיבה לו ובכל זאת מבקשת ממנו שיהפוך אותה לערפדית.

אני יודעת שספטני כנראה ניסתה להבהיר את ה'אהבה הטהורה', את אהבת האמת בינהם ושבלה מוכנה לעשות הכל רק כדי להיות איתו.
אבל היא כנראה כתבה את זה לא נכון, כי זה לא יצא ככה בכלל.

אהה כן, ועוד דבר אחרון.
הדרך הטובה ביותר לגרום לקוראים לרוץ לסטימצקי/ספרייה ולקנות את הספר הבא בסדרה היא להשאיר מתח בסוף נכון?
טוב, אז הספר נגמר בכך שאדוארד מקרב את שפתיו הקרות אל גרונה של בלה כדי להפוך אותה לערפדית.
זה היה אמור להיות שיא המתח, פשוט ראיתי שהיה ניסיון מטורף לעשות אווירה מסתורית כזו.
אבל פשוט לא היה איכפת לי, זה לא עניין אותי ולא עשה לי חשק לקרוא את הספר הבא- אני חושבת שגם אם הסוף היה יותר מותח לא הייתי קוראת את הספר הבא, הספר עצמו פשוט הוציא לי את זה.

הכתיבה של הספר לא רעה, אבל העלילה והדמויות פשוט הגיעו לרמה אחרת.

אסור לכם לקרוא את הספר, אלה אם כן אתם מעוניינים לחזות בספר קומדיה פתטי למדיי.

[כתבתי יותר מדיי 'פתטי' בביקורת הזאת, אבל אני מניחה שהספר פשוט דורש את זה, כי אי אפשר לתאר אותו בצורה אחרת].

ועכשיו אני אגמור את הביקורת, כי יש לי עוד המון דוגמאות והמון דברים לומר לסטפני , לסידרת הספרים שלה ולדמויות שם- אבל אם אני אתחיל זה לא ייגמר.

אז זהו, אני חושבת.

החור שברעש

הביקורת של ☁SPIRIT☁

החור שברעש

הביקורת של ☁SPIRIT☁

הביקורת

מי אהב את הביקורת

על המבקרת

☁SPIRIT☁

דיון על הביקורת

כותבת תגובה בדילאי ענקי

ביקורות נוספות של ☁SPIRIT☁