ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר מעולה

---

ומעשה שהיה, כך היה. לפני שנים לא מעטות, ב-2001 כמדומני, נסעתי עם בתי לחופשת קיץ.
מכיוון שימי האינתיפאדה היו אלה, ומי שנכנס למסעדה או עלה על אוטובוס בירושלים, שם נפשו בכפו, החלטתי לבגוד בעיר האהובה עלי ולנפוש במקום אחר.
התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי מקום במלון קטן, באחד היישובים הצופים אל הכרמל.
הגענו, בתי ואני והתחלנו לטייל ביישוב הקטן והפסטורלי. שמענו את ציוץ הציפורים, הקשבנו לרוח החולפת בעצים ולרחש העלים, הסתכלנו בשיירות נמלים וקנינו את הבגט האחרון שבצרכניה המקומית (כל השאר הוזמנו מראש). אחר כך קיבלנו את חדרנו הנעים, נכנסנו לחדר והתבוננו זו בזו.
תראי, אמרתי לבתי האהובה. ארבעה ימים אני צופה בכרמל ואני מתחרפנת.
נכון, הודתה בתי האהובה. יש פה איזה בית חולים לחולי נפש בסביבה, רק ליתר בטחון?
פרקנו מינימום של חפצים, התקשרתי לסוכנות הנסיעות, שם עובדת חברתי, וביקשתי ממנה לחפש לי מקום בירושלים.
את משוגעת, היא הודיעה לי.
נכון, הודיתי. אבל אם אשאר פה 4 ימים, אזדקק להתערבות פסיכיאטרית. עודף פסטורליה.
בבוקר שלמחרת, אכלנו ונסענו לטיול ג'יפים בכרמל. הנהג הנחמד גם הסכים להביא אותנו על המזוודות לתחנת הרכבת, משם עלינו על מונית לירושלים. בבית המלון בירושלים (שהיה בתפוסה מינימלית, יש להודות) חיכה לנו פנקס שוברים, שמקנה לנו כניסה חינם לכל המוזיאונים בעיר (המצב הבטחוני).
ובשלושת הימים הבאים כייפנו לנו עד מאוד. חרשנו את כל המוזיאונים בעיר, התניידנו רק במוניות, הזמנו אוכל במסעדות, טייק אוואיי, יו נואו. והיינו מאושרות עד מאוד. איפה אתן עכשיו? חקר בעלי הנחרד כמה פעמים ביום. במלון, כמובן, ענינו לו משום שלום בית, בעודנו מפליגות במונית לגבעת התחמושת או למוזיאון המדע.
כשחזרנו הביתה עשינו חשבון פשוט, שארבעה ימים בשעמום ההוא, היו עולים הרבה יותר מכפי שעלתה כל החופשה הירושלמית עם המוניות והמסעדות. מה המסקנה? אני לגרנזי לא הייתי עוקרת מלונדון. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.
מועדון גרנזי הוא ספר מענג, משעשע, שנון, כיפי, מצחיק, מרגש, בקיצור, ממתק אמיתי.
מרי אן שייפר כתבה רומן מכתבים נפלא, אלא שלדאבון הלב, חלתה בסרטן בזמן העריכה ואחייניתה, אנני בארוז, סופרת גם היא, השלימה את המלאכה.
ג'ולייט אשטון היא סופרת בלונדון של 1946. על לונדון הפצועה וההרוסה נח ענן כבד של זכרונות קשים ומה שקוראים מוראות המלחמה. ג'ולייט כתבה טור הומוריסטי בימי המלחמה בשם העט איזי ביקרסטאף, וידידה המו"ל הוציא לאור אסופה של מאמרים כספר. ג'ולייט נוסעת למסע יחצנות, אלא שהיא חסרה שני דברים: רעיון לספר חדש ואיזה מועמד נורמלי לבעל. באחת הקטעים המשעשעים בספר (יש שם מאות כאלה) היא תוהה עד היכן היא צריכה להנמיך את רף הציפיות שלה.
בדרך מקרה, היא מקבלת מכתב מתושב של גרנזי, אחד מאיי התעלה, שבו הוא מבקש את עזרתה במציאת ביוגרפיה של הסופר צ'ארלס לאמב. ג'ולייט, המגלה במהירה כי בגרנזי מצוי מועדון ספרותי בעל השם המסעיר: מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, וכי גרנזי הייתה כבושה על ידי הנאצים, כמו שאר איי התעלה, מתחילה להתכתב איתו ועם שאר חברי המועדון.
מחוזרת על ידי מו"ל אמריקני חלקלק, עשיר ויפה תואר, היא נוטשת אותו ואת לונדון ועוקרת לגרנזי, כדי ללמוד כל מה שאפשר על הכיבוש ועל חבריה החדשים. כמובן, ששם תגלה את אהבת חייה ואת תכלית קיומה.
אבל...
אבל גדול מאוד. ממש גדול. ואם לא שהספר גרם לי לצחוק בקול וגם למחות דמעות ולקנא בכישרונה של שייפר, הייתי מענישה אותה בהורדת נקודה.
הסיפור לא מציאותי. לא ולא.
רוב האזורים שבאיי התעלה, כפי שאתם יכולים לנחש, הם אזורים כפריים, חוות ויישובים קטנטנים. לחברי המועדון הספרותי קוראים: איסולה, איבן, דאוסיי, שמות שמעידים על מסורת עתיקה ופתיחות מינימלית לעולם הגדול. רוב חברי המועדון עוסקים בחוואות, גידול חזירים, סיתות, רוכלות ורקיחת שיקויים שונים ומשונים. בקיצור, לא מועדון ספרותי לונדוני, אלא אוסף של אנשים, שקצת קשה לי להאמין שהם קוראים בכתביהם של שייקספיר ומרקוס אורליוס על בסיס יומי. גם סגנון הכתיבה שלהם לא תואם את עיסוקיהם. ואם גם נוסיף את פתיחותם הגדולה ואת הליברליות הבלתי מתפשרת שלהם להומוסקסואליות (1946!) ולרומן בין תושבת האי לרופא גרמני ששרת בצבא (באמצע המלחמה), נו, טוף, תרשו לי לפקפק קצת. בעפיפונים של רומן גארי, גילחו לנשים כאלה את הראש והתעללו בהן לא מעט.
נכון, שהיא הצילה עובד כפייה והגרמני היה חיובי, אבל אתם יודעים, זה קצת אוטופי.
יש רק מרשעת צדקנית ומתחסדת אחת באי, כל השאר הם פשוט אוסף של אנשים מופלאים, שאין כמותם.
כשג'ולייט פורשת לגרנזי, היא מבלה את ימיה בהתבוננות ארוכה בזריחות, בשקיעות, בים, בעננים, בציפורים ובעשב, בקיצור, כל מה שהיה מטריף את דעתי לאחר ארבעה ימים מול הכרמל, ממלא את ישותה של ג'ולייט לחלוטין.
אין בכך לגרוע מאומה מיופייה של פנינה ספרותית זו ואסור להחמיץ אותה.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים