עוד אחד מאותם ספרים שאני מנסה שוב ושוב ולא מרחיקה קרוא מעבר לכמה עמודים. ואז, כמי שזקוקה לספרים מודפסים בשבתות, מנסה לגאול את שפע הספרים הללו מנטישה סופית ומנסה שוב.
אז עד עמוד 147 התמדתי, ועכשיו הוא נמצא באחד הארגזים שעתידים להישלח לסיפור חוזר, כשיהיו לי 200 ספרים למסירה והם יגיעו לאסוף אותם ממני (יש לי כבר 130 ספרים למסירה, בשביל פחות מ-200 הם לא באים).

כמו ספרים רבים על בסיס היסטורי, הסופר/ת עושים מחקר ראוי ומרשים (שאין לי דרך לדעת אם הוא מדויק, או לא, אבל הם נראים בסדר...) רוב הספרים הללו מתנהלים בשני מישורים. מישור היסטורי ומישור עכשווי. בהווה מישהו מוצא יומן/צוואה/מכתב/תמונה/מישהו זקן הולך לעולמו, והגיבור של ההווה מנסה לברר מה קרה שם ולפצח סודות משפחתיים עלומים.

בספר שלנו, משפחה יהודית-וינאית נמלטת לשאנגחאי ב-1938 ומשתקעת שם ואחר כך מהגרת לאוסטרליה.
בהווה יש לנו אשה בשנות השלושים לחייה, אוסטרלית שחיה בבריטניה והיא ממוצא סיני.
מכיוון שהיא נכדה של הילדה מווינה, שאמה הסינית אומצה על ידי הילדה ההיא, היא מבקשת לברר את שורשיה הסיניים ונוסעת לשאנגחאי.
הבנתם? לא חשוב אם לא.
ומכיוון שהילדה הווינאית ההיא, רומי, נעשתה בבגרותה מרפאת סינית ומומחית גדולה בנושא, אין עץ, צמח, זרעון, עשב מרפא או עשב רעיל, פטריה, שיח, עלה, ענף, שורש, אבקנים, עלי כותרת, בקיצור, כל מה שצומח, שלא מוזכר בספר בצמוד למחלה, מיחוש, כאב, תופעה או התקף שהוא מונע או מרפא.
ואם נשים את הספר במסננת או נפה וננפה את כל עולם הצומח בספר, נגלה שירדו איזה 200 עמודים לפחות.
ואם לא די בזה, אין גם מאכל סיני כלשהו (לא אגרול) שלא מתואר בספר בערגה, בגעגוע, עם תיאורים מתפעמים שאמורים להעלות רוק בפה (אצלי התיאורים גרמו לתחושת גועל מסוימת).
ובין לבין יש גם סיפור מן העבר וסיפור מההווה, כמובן.

אני מתארת לעצמי שאחרי עמוד 147 יתגלו הסודות, כולל הסוד של תליון אבן הירקן, ויהיה רומן מרטיט בין אלכסנדרה הנכדה לבין השכן הסיני, מעצב הגנים, שהוא חתיך המחץ, שרירי ויפה תואר וגם מתוק כמו רוטב צ'ילי מתוק. ואלכסנדרה, שהיא מומחית להשקעות בבורסת הסחורות העולמית ועולמה חומרי וכלכלי, בטח תושפע מסבתה המרפאת הסינית ותתקרב אל הטבע, והעלים של הסבתא והעלים של החתיך, מעצב הגנים, בסמליות מעוררת השראה, יביאו לחתונה מאושרת.
אבל שיעשו אותה בלעדי ושלא ישלחו לי הזמנה.

שלוש פעמים התחלתי לקרוא את הספר ונטשתי אותו עוד לפני ההלוויה הראשונה (יש בו 4 הלוויות).
למרות שההבטחה הכי גדולה היו המחמאות על הכריכה והעובדה שהוא זכה בפרס בוקר.

מאז שעברתי לקרוא ספרים דיגיטליים בימות החול ואני נזקקת למודפסים רק בשבתות ובחגים, החלטתי לתת לכל הספרים הנטושים הזדמנות נוספת לפני שאחליט מי לשמירה ומי למסירה. ויש לי לא מעט נטושים.

הכתיבה מצאה חן בעיני מן ההתחלה, אין להכחיש, אבל הסיפור לא משך אותי, עד עכשיו.

ובכן, כמאמר הקלישאה, ההבטחה הוא (היא) הבטחה גדולה. וגם קיום.

הספר עוסק במשפחה דרום אפריקאית משנת 1986 (ימי האפרטהייד) ובמשך 30 שנה, שבהם חלות תמורות גדולות במדינה. בעיית הגזע, בעיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ודיפלומטיות, חלקן נפתרות חלקית ובחלקן הגדול המצב מידרדר מעשור לעשור.

על ערש דווי מבקשת רייצ'ל היהודייה, שחוזרת ליהדותה, מבעלה הנוצרי שיעניק לעוזרת השחורה שלהם את הבית הקטנטן שבו היא מתגוררת בשטח החווה. הבעל מבטיח לה, אבל לא מבטיח לקיים. וזו ההבטחה שבשם הספר, שלומר את האמת לא מהווה נושא מרכזי בסיפור. בכל הלוויה צצה ההבטחה על ידי אמור, הבת הצעירה, ומתפוגגת כלעומת שהועלתה. לבני המשפחה אין סיבה אמיתית להתכחש להבטחה, אבל אין להם גם סיבה לקיים אותה. מבחינתם, העוזרת השחורה, שגידלה את הילדים ודאגה למחסורם, וניקתה את הבית ובישלה וכיבסה והחליפה מצעים, היא כמו עוד רהיט בבית המתפורר. ומי נותן לרהיט בית, במיוחד בימי האפרטהייד, שבעלות הבית על ידי שחורים היא בכלל בניגוד לחוק.

משפחת סווארט הלבנה איננה איזו משפחה עשירה פריבילגית עם צבא משרתים וחווה משגשגת. היא משפחה שחלקיה אינם מתחברים זה לזה, הם מתפזרים לכל רוח, משוחחים זה עם זה פעם בכמה שנים, מבזבזים את חייהם, הם מרושלים, מתנהגים בטיפשות, והסופר אינו חס עליהם אפילו במקצת.

הגיבורים הם אוסף של נמושות ובכתיבה מבריקה ומשעשעת, בהומור מושחז וחכם להפליא הוא חודר אל מתחת לעורם, מתיישב בתאי מוחם וחושף את עליבותם הקרתנית.

הכתיבה, כאמור, נפלאה והרבה יותר מזה. היא ייחודית, זורמת בין שפה נמוכה לפואטיקה גבוהה, ובאותה פיסקה הסופר, כסופר יודע כל, מביא את מחשבותיהם המעורבבות של הדמויות, מדלג בין המשפטים שהם אומרים, המילים שהם אינם אומרים והתוצאה מכווצת את הלב בהתפעלות מלאת קינאה.

קשה להפריז בתיאור יופיו של הספר ועיקר כוחו הוא בעיצוב הדמויות ובתיאורי קורותיהם הלא מאוד דרמטיים, למרות שרובם מתו טרם זמנם באיזו טרגדיה או אסון. הספר בהחלט לא מספר על דרמות יוצאות דופן, רובו מתנהל מינורית, אגבית, נוגע לא נוגע כאילו עובדת חייהם או מותם באמת לא משנה לאף אחד.

וההבטחה? היא תקוים בסוף, למרות שאין לה חשיבות יתרה לא בספר ולא במציאות המסופרת, כי סלומה השחורה ממילא מתגוררת בבית המתפורר שהובטח לה. שאלתי את עצמי מדוע הספר נקרא כך, ומה חשיבותה של ההבטחה הזאת לחייהם של בני המשפחה. אני חושבת שהסופר כיוון להבטחה שבשחרור דרום אפריקה מגזענות, הבטחה שתלויה מעל לראשיהם שנים רבות, ולמרות שמומשה באופן רשמי בלבד, יעברו כנראה כמה מאות שנים עד שהאפקט שלה ישפיע באמת על חיי תושבי דרום אפריקה.

רק השם המסגיר הזה היה צריך למנוע ממני לרכוש את הספר. אבל שם הספר באנגלית שונה. אז למה רכשתי? כנראה שקראתי ביקורת טובה. חשוב לציין ש"אמור לי מי נתן לו 5 כוכבים ואומר לך אם זה בשבילך" בהחלט כלל שתקף פה. אבל בכל זאת נהניתי מאוד.

הסוגה היא קומדיה רומנטית. לא מדויק. זהו רומן רומנטי עם הרבה מאוד ערך מוסף מסביב, והמסביב בהחלט מרתק. הספר כתוב עם הומור דק וחכם, ולכן ההגדרה של קומדיה רומנטית בהחלט חוטאת למציאות.
נכון שיש בסיפור גם שפע של קלישאות, שמורידות לו ניקוד, אבל יש דיסוננס רציני בין הכיכוב שאני יכולה לתת לספר כזה, בגלל ערכו הספרותי, ובין הכיכוב על ההנאה שהוא גרם לי.

קאסי היא לוחמת אש ופארמדיקית מצטיינת, בעלת יכולות פיזיות מרשימות מאוד, למרות שהיא מתחרה בגברים שגבוהים ממנה בעשרים סנטימטרים לפחות. היא צריכה להילחם גם בדעות קדומות ובסטריאוטיפים שוביניסטיים, והיא עושה זאת בחן, בפקחות ובכישרון.

אימה של קאסי מבקשת ממנה לעבור מטקסס למסצ'וסטס כדי לטפל בה במשך שנה. מכיוון שאימה עזבה אותה בגיל 16 כדי לחיות עם אהובה, קאסי לא נעתרת בקלות. אלא שאיתרע מזלה של קאסי והיא מפשלת בתחנת הכיבוי שלה ומועמדת להדחה. הנסיעה אל אימה והצטרפותה לתחנת כיבוי חדשה היא פתרון מתבקש.

כבר ביומה הראשון מצטרף טירון נוסף שהיא נופלת שדודה לרגליו. כמובן שהיא מסתירה את רגשותיה ונוהגת בו באדישות רבה. יש לציין כי קאסי נפגעה בנעוריה מאונס אכזרי ולכן היא מתרחקת מגברים לחלוטין. אבל כיאה וכיאות לסוגה הזאת, ליבה הקשה לא יעמוד באש האהבה ואחרי שיחוו טרגדיה קשה הם יפלו זו לזרועותיו של זה.

אחד ההבדלים בין רומן רומנטי ובין רומן רגיל, קשור לטעמי בנקודה שהסופר או הסופרת מחליטים לרשום "סוף". הרומנטי יסגור עניין כשאש האהבה בשיאה וכשזוג האוהבים לא מצליחים למצוא פגם בנשוא אהבתם אפילו יתאמצו מאוד. בקיצור, פוצי מוצי ונופת צופים. הרומן הרגיל יסתיים כשהיא אוספת את גרביו המלוכלכים מהרצפה, סוגרת את הפקק של משחת השיניים וכובשת אנחה.

בעלה של הסופרת הוא לוחם אש מתנדב והיא עשתה תחקיר רציני מאוד על עולמם של לוחמי האש, ולכן הספר אמין מאוד ומרתק מאוד כשהוא מתאר את עבודת הכבאים.

הספר פמיניסטי מאוד וחמוד מאוד. אם לא שפע הקלישאות שהסופרת דוחפת בכל זאת לתוך הספר, כדי לעמוד בסטנדרט של רומן רומנטי, ואם לא ההשתפכויות של הסליחה ושל אלטרואיזם מעורר קנאה וגם תמיהה, הייתי נותנת לו ארבעה כוכבים.

אני לא מככבת אותו כי נטשתי אותו באמצע. ישנם אנשים מאוד מוכשרים ואלבשן בכללם, שהם לא סופרים מי יודע מה. זה מצער, אבל כתיבת סיפורת היא כישרון ייחודי. סליחה על השמדת הערך, אבל לפעמים ספר הוא בינוני, אבל מושך לקריאה. זה לא המצב בספר הזה. פשוט לא הצלחתי להמשיך. קצת סטריאוטיפי, קצת קלישאתי, ובקיצור, יש כאלה שהתלהבו. לכו לקרוא את הסקירה שלהם.

אם לסופר לא היו קוראים שלום אוסלנדר, אלא ברנדון טיילור, לדוגמה, היינו מכריזים עליו כעל אנטישמי פר-אקסלנס. אלא ששלום אוסלנדר אמנם איננו תושב מאה שערים, אבל הוא סופר יהודי-אמריקאי, שנוטל לעצמו זכות להפוך את השואה לנושא של סרקזם, ציניות, הומור שחור, אירוניה, קנטרנות ועוקצנות, שמשעשעות לעיתים, אבל מכעיסות רוב הזמן.

סולומון קוגל (יהודי, אלא מה) עובר עם רעייתו ובנו הפעוט לבית חווה מחוץ לעיר, וכמו בן יהודי טוב לוקח גם את אימו, הלא כל כך קשישה, לחיות איתם. כי אימו, לדברי הרופא, עומדת למות בשלב זה או אחר, שלב מוקדם, יש לומר.

אימו של סלומון היא חובבת שואה נלהבת, ולמרות שנולדה בשנת 1945 בארצות הברית, בשטח שכלל וכלל לא נכבש מעולם על ידי הנאצים (ככל הידוע לנו) היא מעמידה פנים שכל תחלואיה, הגופניים והנפשיים, מקורם בסבל שסבלה בשואה, ובמשפחה המורחבת שאיבדה שם.

ואם לא די בה, סולומון קוגל עולה לעליית הגג של בית החווה שלו ומגלה להפתעתו אישה זקנה ממש, מפלצתית למדי, שחיה בתנאים גועליים ומחפירים, ומציגה את עצמה כאנה פרנק.

כן, כן, אנה פרנק ההיא, סופרת רב המכר, היומן ההוא, שלא מתה ככלות הכל בברגן בלזן, אלא ניצלה באורח פלא.

וברור לכם, שסופרת רב מכר כזה, שכל תהילתה נשענת על העובדה שהיא מתה והיומן חי, לא יכולה לחשוף את עצמה ברבים, והיא חייבת לאכלס עליות גג במהלך השנים, לחיות בתנאים לא תנאים, ולנסות לכתוב רב מכר נוסף, שאם לא יאפיל על הראשון, לפחות לא ייפול ממנו.

הספר מדשדש בתוך הפרשות גופניות למכביר, גם של אנה פרנק שאין לה שירותים מוסדרים בעליית הגג, והיא נאלצת לעשות את צרכיה בצינורות האוורור של הבית, גם של אימו של סולומון, שסובלת ממעיים רגיזים מאז שעברה (כביכול) את השואה, וסולומון עצמו, שסובל משלשול (תסלחו לי) בכל מיני סיטואציות לא מתאימות.

עכשיו, כשאני כותבת את זה אני צוחקת, אבל בשעת הקריאה התעצבנתי ממש. בקטע אחד צחקתי בקול, כשאוסלנדר מתאר את סולומון הבן המסור, שמפזר בגינה של אימו, חובבת הגינון הבלתי יעילה, פירות וירקות שרכש בסופרמרקט, ואפילו קוביות מלון בקופסת פלסטיק, כדי שאימו האומללה תחשוב שמאמציה בגירוף חלקת האדמה, מצמיחים מידי יום תערובת של פירות וריקות מושלמים.

בקיצור, סולומון הוא בן נהדר, וגם דור שני לניצולת שואה (שלא עברה את השואה) שלא מסוגל נפשית להסגיר את אנה פרנק, גיבורה יהודית, לרשויות.

הספר שנון, מבריק, חכם וכל סופרלטיב שיעלה בדעתכם, אבל אני לא מסוגלת להעניק לו כוכבים.

הוא שוקע כל כך עמוק בתוך מדמנת הגועל, עד שהוא ממש מדיף סירחון בדיוק כמו זה שנודף בביתו של סלומון קוגל.

בעידן שבו היהודים הפכו לשעיר לעזאזל של העולם המערבי, מוטב שלא היה נכתב משנכתב.

הרמן קוך הוא פטפטן בלתי נלאה. לפעמים זה חינני ויש גם כמה וכמה פנינים בדרך, רוב הזמן זה אפילו מעניין. הבעיה היא, שכשמסיימים את הספר, שואל הקורא את עצמו שאלה גורלית: האם אקרא את הספר שוב? האם יעלה למדף העליון בארון לאיזה עתיד משוער, או שיימסר לסיפור חוזר.

ובכן, יימסר. ללא נקיפות מצפון.

הרמן קוך כותב בגוף ראשון. רוב הכותבים בגוף ראשון משתדלים להקנות לדמות הראשית אופי תקין ואינטלקט משובח. נדירים הם הסופרים שמתארים גיבור מגוחך, טיפש או רע לב. הרמן קוך הוא מומחה גדול בגיבורים שליליים.

רוברט (שם בדוי), הוא ראש עיריית אמסטרדם. בחגיגת תחילת השנה הוא רואה את אשתו סילביה (שם בדוי) מצחקקת עם אחד מחברי מועצת העיר, טיפוס משעמם, שמוצאו הכפרי בולט במיוחד והוא נעול על הקמת טורבינות רוח, שיכערו את עירו האהובה של רוברט. מיד עולה במוחו המחשבה כי סילביה בוגדת עם מרטן (לא שם בדוי), למה? ככה. סילביה איננה בת עשרים, היא בת חמישים פלוס וכל ימי נישואיהם היא לא בגדה בו. אז למה המחשבה הסוררת מנקרת במוחו? לרוברט (שם בדוי), ראש עיריית אמסטרדם, פתרונים, או שלא. הוא משכשך בביצת החשדות וחוקר ניואנסים כמו ניד ראש, צליל של וואטסאפ, מבט שנשלח קדימה או לצד וכולי וכולי. בקיצור, נודניק בינלאומי.

ולמה סילביה הוא שם בדוי? כי רוברט שלנו, הולנדי בלונדיני גבה קומה וטהור גזע, בעל מראה ארי טיפוסי, התחתן עם בחורה שמוצאה מאומה לא בלונדינית, לא הולנדית, לא גבוהה, לא בהירה, לא תרבותית, אומה שהגיאוגרפיה שלה נמצאת דרומה דרומה להולנד, (איפה? אולי ספרד, אולי סיציליה, אולי בכלל מרוקו), תושביה אינם דוברים אנגלית, הם נורא פטריארכליים, לא מטפלים כראוי בשיניהם, צרובי שמש, שחומים, מיזוגיניים, ארץ שנשותיה נמצאות במטבח והן כנועות לבעליהן, להוריהן ולאחיהן. ורוברט שלנו, שמתאר בהתנשאות כל כך בולטת את הארץ הלא מתורבתת הזאת, התחתן עם סילביה דווקא, לרמז לכם שהוא נורא לא גזעני!!!

וכדי שלא תזהו עד סוף הספר מאיזו ארץ איומה סילביה הגיעה, הוא מכנה אותה סילביה, כי שמה האמיתי יסגיר אותה מיד. ולכן את בתו בת העשרים הוא מכנה דיאנה, ואת שמו של גיסו, אחיה של סילביה הוא לא מסגיר עד סוף הספר ואפילו לא נותן לו שם בדוי.

ממש בסוף הספר, הרמן קוך או רוברט, מגלה לנו שבחתונה הפרימיטיבית של סילביה ושלו, נצלתה חיה על שיפוד באסם. איזו חיה? חזיר. אז תמחקו את מרוקו מיד מרשימת הניחושים, ואולי אם חשבתם ישראל, לא ולא. מוצאה של סילביה ממדינה נוצרית אבל פרימיטיבית. קראתי שוב את החלק האחרון ואת הרמז וחשבתי לעצמי שאולי מדובר דווקא באחת ממדינות הבלקן, כי רוברט מספר ששנים רבות קודם לכן נרצחו סבה וסבתה של סילביה על ידי שכניהם מן הכפר. משמע, איזו מלחמת אזרחים, אז שוב אולי ספרד ואולי בלקן או קפריסין או כרתים או שקוך עצמו עוד לא החליט.

בין חייו מוכי החשדות ופגישותיו עם מנהיגים מהעולם (ניים דרופינג, מלא הערות שליליות), ובין התפארות ביכולותיו, בכישרון הנאום שלו ובמראהו החיצוני, רוברט גם מודע לעובדה כי הוריו בני התשעים וחמש מתכננים להתאבד ביחד. הוא מניח להם לנפשם (נורא ליברלי מצידו). המזל הוא שרק אחד מהוריו מצליח למות. תנחשו מי? בדרך כלל כשאחד מבני הזוג מצליח להתאבד, זה יהיה אתם יודעים מי.

ישראל מוזכרת פעמיים בספר. פעם אחת, מלחמת יום כיפור ובפעם השנייה אקדח יריחו, שבו מתאמן רוברט המאוים (עד כדי כך חשוב ראש עיריית אמסטרדם).

חוץ מזה, ניכר שהרמן קוך או גיבורו מתעבים את משפחת המלוכה ההולנדית, ואת ההולנדים בכלל. בספר הקודם שקראתי, סרט עם סופיה, הוא ממש שופך על ראשיהם של אנשי הקולנוע והסופרים ההולנדים תשפוכת של עלבונות בוטים במיוחד.

בחלק האחרון של הספר, כשענן החשדות נעשה לא ברור בכלל, סילביה עוברת למדינת מוצאה. למה? לא ממש הבנתי, רוברט פורש ממשרתו הרמה ועובר לחיות באותה מדינה לא תרבותית. למה? לא ממש הבנתי.

הספר הזה הוא כמו טור ארוך בעיתון. בספר צריך איזה רעיון מרכזי. ואם ציר העלילה הוא חשד מטורלל של גבר ברעייתו האהובה, אז יש לנו עסק עם עוד גיבור מעצבן של הרמן קוך. אבל הספר הרבה הרבה פחות טוב מהספרים הראשונים שלו.

מספר יום הדין של קוני ויליס נהניתי בערבון מוגבל. הייתה לי ביקורת נוקבת על העתידנות נטולת המעוף, על ההומור המתאמץ, שמנסה לפמפם בכל הכוח תכונות אופי משעשעות, אבל הופך לתיאור נודניקי עד זרא, ועל תיאורים שאין להם כל תפקיד בסיפור, אבל ויליס לא מרפה מחזרה אינסופית על הפרטים המיותרים הללו.

בספר שלא לדבר על הכלב, קוני ויליס מתעלה על עצמה. הספר מקסים ומשעשע, חכם וגדוש הומור מתוק. הוא מתכתב באלגנטיות עם הספר שלושה בסירה אחת כאילו התרחש במציאות, ומביא נתחי היסטוריה באותנטית משכנעת.

נד הנרי הוא היסטוריון מאוקספורד, שנמנה על הקבוצה ששולחת ונשלחת למסעות בזמן. היחידה באוקספורד כבר מיומנת קצת יותר בשנת 2057 מאשר הייתה ב-2054 בספר יום הדין, ולכן האפיצויות (כלומר הסטיות בעיתוי הצניחה של הנוסעים בזמן, קטנות הרבה יותר) אם שולחים מישהו לחמישה עשר בנובמבר 1940, מצפים שהוא לא יגיע לשם בשלישי ליולי 1932. נד הנרי נשלח ל-1940 כדי לחפש איזה חפץ ששמו גזע הציפורים של ההגמון, שנעלם בהפצצה של הלופטוואפה על קתדרלת קובנטרי יום קודם.

יש איזו ליידי שרפנל, נודניקית אמיתית, שמשחזרת את הקתדרלה בשנת 2057 וממש חשוב לה לשחזר גם את כל חפצי האומנות שהיו בה, כולל גזע הציפורים של ההגמון, שעד סוף הספר, כמעט, לא ברור לנו מה טיבו. האם זו תמונה, פסל, שטיח, תבליט, רק דבר אחד אנחנו יודעים, שמדובר ביצירת אומנות מכוערת במיוחד. כיוון ששרפנל אינה מניחה להיסטוריונים ושולחת אותם הלוך ושוב אל העבר ובחזרה, הם לוקים בסחרחורת הזמן, שיש לה מאפיינים של תשישות פיזית ונפשית.

משום כך, נשלח נד הנרי אל 1888 לנוח קצת ועל הדרך לברר אם היצירה האיומה שהוא מחפש הייתה בקתדרלה בימיה הטובים, 52 שנה לפני שהופצצה בבליץ הגרמני. שכן, מיומנה של נערה אחת מ-1888 שנקרא בשנת 2057, ברור, כי ביקור שערכה בקתדרלה שינה את חייה. הקפיצה שלו אל התקופה הוויקטוריאנית, נעשית ברשלנות וללא הכנה מספקת, עובדה שיוצרת שלל מצבים משעשעים וסיטואציות מביכות.

גם וריטי בראון, היסטוריונית אחרת נשלחת לאותה תקופה כדי לתקן איזה עיוות שגרמה לו בהיסח הדעת, ועלול לשנות חלילה את פני ההיסטוריה.

בשהותם בשנת 1888 הם פוגשים משפחות ויקטוריאניות משועממות, פרופסורים מפוזרים, ספיריטואליסטיות, כלב חכם וחתולה מפונקת. במהלך השהות, נד הנרי ווריטי חייבים להתנהל בזהירות כדי שלא לשנות את ההיסטוריה העתידית (שהיא העבר של 2057) וליצור חלילה צרימות שיזעזעו את ההיסטוריה כפי שהיא ידועה להם ולנו. אבל אל דאגה, כמו בכל סיפור ויקטוריאני האהבה תנצח, הטובים יסתדרו והם אפילו ימצאו את גזע הציפורים של ההגמון, כדי שליידי שרפנל תהיה מרוצה.

למען האמת הצרופה, אני מודה ומתוודה כי כשוויליס מסבירה בסוף הספר איך המהלכים ההיסטוריים משפיעים זה על זה, ואיך סטייה מסוימת הייתה מביאה לאובדן העולם כפי שאנו מכירים אותו, איבדתי קצת ידיים ורגליים. אבל זה לא גרע מאום מההנאה הצרופה שהעניק לי הספר המתוחכם והחכם הזה. כמו בקומדיה של טעויות, עסיסית ושנונה, קוני ויליס עורכת לנו מחזה מפואר, שהתקופה הוויקטוריאנית היא הדמות הראשית בו. וכל הדמויות, עגולות ומלאות, מצחיקות ומשעשעות בלי לנדנד כמו בספר יום הדין.

למעשה, אני קראתי את המהדורה החדשה, אלא שיש בה רק מעט מאוד ביקורות ורוב הביקורות נמצאות פה. לכן הבאתי את הסקירה שלי לכאן. אבל חבל שלא לאחד אותן למען מי שרוצה לקבל את התמונה המלאה.

בפרק הראשון עוסקת דמות המספרת, מיקי, בחשיבותו הבלתי ניתנת לערעור של צבע הלק ג'ל שהיא בוחרת עם הפדיקוריסטית (או המיניקוריסטית). חשבתי לעצמי, נכון שקיבלתי את הספר הדיגיטלי במתנה מאתר "עברית", אבל יש גבול לתהום אליו אני מוכנה לרדת.

ואז נקטע הדיון בצבע (לצבעי קוסמטיקה יש תמיד שמות מזעזעים) והנייד של מיקי צלצל. בנה הצעיר הזעיק אותה הביתה.

כשהיא מגיעה הביתה והרחוב מלא בשוטרים וניידות היא נשאלת אם היא אימו של היורה. בנה הצעיר (כמעט שמונה עשרה), אור, ירה למוות בחברו הטוב במסגרת התעסקות תמימה באקדחו של האב.

וכאן, כשהאקדח יורה במערכה הראשונה, לא נותר אלא ללכת אחורה ולפרוס את תולדות המשפחה של מיקי, ומה גרם למקרה האיום הזה שהסיט את חייה השלווים הצידה וחשף את כל המהמורות שאיתן התמודדה. רעידת אדמה.

אין הרבה אסונות בעולם שהם סגנים של מוות במשפחה. אם מות ילד הוא אסון נורא, אז כשבנך אחראי למותו של חבר, זה סגן אסון. ולמרות שמיקי מצהירה מידי פעם שאיזה נס שחברו נורה ולא בנה, אני בטוחה שמפעם לפעם היא הודפת מחשבה איומה, אולי היה יותר טוב אם בנה היה נורה. כך לפחות חייהם לא היו נופלים לבור של זעם וכעס והתנכרות והטחת האשמות ורכילות זולה והתעלמות ועלבונות. כך היו חייהם נופלים לבור של חמלה ורחמים והכלה וחיבוק ועטיפה ועזרה.
אבל מיקי יודעת שאם בנה חי, הוא חי, ולכן למרות המסע הנורא שיעברו חייה מכאן והלאה, בנה חי.
בבית יפה אחד גרו מיקי, גננת מסורה, שעושה קורס בעיצוב פנים, מתן, בעלה, סגן אלוף במיל. מוערך ומצליחן, שהוא איש צבא עד קצה זרתו גם היום, כשהוא פרש מגולני ועובד כיועץ הייטק, יואב, שנמצא בקורס קצינים והוא בחור חמודות שילך בעקבות האב, ואוריה (אור) שהוא חלש ומושפע ואין לו עמוד שדרה כמו לאביו ואחיו הנחושים.

מיקי מספרת את הסיפור ללא כחל וסרק, היא מתארת את נישואיה הטובים לאיש שדחק אותה הצידה מפני שהיה נשוי לצבא בנישואים הרבה יותר מוצלחים. היא מספרת על האופן שבו ילדיה רואים אותה כמובנת מאליה ואת המהפך שעוברת המשפחה בעקבות האסון. החלק המשפטי הוא מינורי ואין הרבה התעסקות במשפט של אור או של מתן (האקדח היה שלו), יש הרבה מאוד התמודדות עם היחס של החברה, החברים, הורי הנער המת, התקשורת, והעיקר, פריטה לפרוטות קטנות של התמודדות שקורעת משפחה ללפני ואחרי.

הספר כתוב בחוכמה. הוא שנון ויש בו גם הומור רב. זהו ספר ישראלי עד אחרון האותיות, הכי ישראלי שאפשר.

אי אפשר להתעלם מהמקרה שגרם ליעל טבת לכתוב את הספר. בעלה, דורי (אביגדור) קלאגסבלד, עורך דין מצליחן, מקושר ואיש אשכולות, פגע בשנת 2006 במכונית וגרם למותה של אשה צעירה ובנה. קלאגסבלד קיבל עונש מתון יחסית ועורר את זעמה של העיתונות והחברה. יעל טבת היא ביתו של איש הצבא והסופר הידוע, שבתאי טבת, שכתב את חשופים בצריח.

יעל טבת קלגסבלד היא גם עיתונאית ופזמונאית והכתיבה שלה חסרה את המימד הספרותי שאני אוהבת כדי לתת לה 5 כוכבים.
אבל הספר מרתק, כתוב מצוין, מרגש וגם מבעית. וארבעת הכוכבים שניתנו לו בהחלט ניתנו בזכות ולא בחסד.

למען הגילוי הנאות, הסופר ביקש ממני לסקור את שני ספריו, ולמען הגילוי הנאות, הבטחתי שאעשה זאת ללא משוא פנים ואכתוב את דעתי האמיתית. הוא בירך על כך והעניין סוכם.

ועכשיו לעניין.
ליישוב מיתר שבנגב חודרים שלושה בדואים כדי לגנוב ציוד ומה שבא, אבל אחד מהם אונס ילדה קטנה בת עשר. לרווחת הקוראים, הסופר אינו מרבה בפרטים והמילים הנוראות, שמתמצתות את המעשה המזוויע, נותרות תלויות מעלינו במהלך כל הקריאה. אביה של הילדה, סער ארגמן, הוא מסתערב לשעבר, הלוקה בתסמונת פוסט טראומטית, שאוחז בדעות ימניות וימינה עד הקצה. אמה של הילדה קוראת את עיתון הארץ והתנגשות הדעות הזאת מושפעת ממה שקרה.

הספר יצא לאור בשנת 2022 והייתי פוטרת אותו כעוד הזיה אפוקליפטית, פאנטית, סופר ימנית שמנסה להפחיד. אחרי 7 באוקטובר קשה לי להתייחס אליו ככזה, במיוחד מפני שאינני גרה בדרום הארץ והקשר שלי עם הבדואים היחידים שאני מכירה, הוא קשר נחמד, מסחרי ומנומס.

אולי אקדים ואומר שיש לי בהחלט קשר עם ערבים, מסחרי בעיקר, כאמור, אבל בהחלט לא רק, וכשמכירים בני אדם, מכירים בני אדם, לא סטראוטיפים, לא מפלצות ולא נבואות זעם.

אבל כך גם חשבו אנשי העוטף לפני 7 באוקטובר, אז מה אני יודעת? אחרי האסון שפקד אותנו כעם ומדינה, הלקוחות הערבים והעובדים הערבים נאלמו דום. כמעט שלא היה שיח. חשבתי על נידאל ועל האני על איימן ואמין על מוחמד ועל יוסף על עבד ועל באהה. מה הם היו עושים לנו אם היתה נקרית ההזדמנות המתאימה. האם היו מסתפקים בחלוקת ממתקים? או שהיו משתתפים בטבח. המחשבות היו קשות, ולתקופה מסוימת החשדנות הציפה אפילו את ברכת הבוקר טוב.

נחזור אל הספר, שמציב מראה מוגדלת, טלסקופ ומיקרוסקופ על כל פרט בעייתי ביחסי יהודים וערבים בדרום.
הסופר אינו פוסח על שום בעיה. גניבת ציוד חקלאי, גניבות בכלל, יישובי הפזורה, הגמלים הגורמים לתאונות דרכים, הבדואים הנישאים לפלשתיניות, הפיגועים, הנהיגה הפרועה, הבניה הבלתי חוקית שמוסתרת בתוך הפחונים, רצח על כבוד המשפחה, הרציחות בכלל, צרורות ירי באוויר וכמובן, השנאה התהומית של הבדואים אל היהודים והזלזול שהם חשים אל מי שכביכול הם אדוני המדינה.

שנתיים חולפות מאז האונס, על התהליך המשפטי הסופר אינו מכביר מילים, אבל המסקנה האיומה היא, שהאנס נידון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל. לעג לרש. סער ארגמן הזועם מחליט לעשות שפטים בכל מי שקשור למשפט חסר הצדק הזה. מכאן הוא יוצא למסע של רציחות ונקם בכל מי שאחראי לאונס או למחיר הזול ששילם האנס על פשעו.

המסע הנפשי שעובר סער, הוא הדהוד לדעותיו של הסופר. הספר זרוע בפסוקים מן התנ"ך, שרובם ככולם עוסקים בנקמה. ברור שהפרשנות שנותן סער לפסוקים, כמו גם פרשנותו של הסופר, מוקצנת מאוד. רק כדוגמה קטנה, סער מהרהר כי הפניית הלחי השנייה היא נטייה נוצרית ואצל היהודים הציווי הוא עין תחת עין. ברור שזו פרשנות שגויה לחלוטין. אסור להשיב מידה כנגד מידה ועין תחת עין פרוש הדבר, עונש כלכלי של שקלול הקנס כנגד אדם שתום עין, ולא עקירת עין בתגובה.

הזעם של סער הולך וצובר תאוצה, כולם היו אויביו. מערכת המשפט, השמאלנים, הפמיניסטיות, העוזרים למהגרי עבודה, הממשלה המכילה, המשטרה נטולת הגב, בצלם, קו 300 ומה לא.

מסע הנקמות של סער אינו עוצר באלה האחראים לאסונו או שותפים לעונש המגוחך שהושת על האנס. הוא פורע בכפרים, מצית, יורה, רוצח המונים וגורם לאינתיפאדה בדואית בדרום הארץ. הבעיה היא, שלקורא קשה להבין איפה מסתיים סער ואיפה מתחיל יניב בן עטר הסופר. אין הפרדה בין השניים. סער ארגמן הוא האלטר אגו של יניב בן עטר, ולי היה קשה לעכל את הזעם של יניב בן עטר, ממש כמו את זה של סער ארגמן.

בספר השני, אל נקמות, הבנתי שבכל זאת יניב בן עטר מתייחס אל סער ארגמן כאל אדם שאיבד את הצפון ואת מצפונו האישי. בספר השני, מתאר יניב בן עטר אופציה חילופית של שתילת מרגל נאצי בעומק ההנהגה הישראלית, ע"י דוקטור מנגלה, מימי קום המדינה, ועל השפעתו במוקדי מפתח כמו גם באירועי מפתח על תולדות המדינה. גם בספר הזה עוסק בן עטר ברעות החולות של החברה הישראלית, ובמיוחד בגזענות בין עדתית.

ליניב בן עטר יש כשרון כתיבה לא מבוטל, אינטליגנציה גבוהה מאוד וידע רב בתחומים מגוונים. אני מקווה שהוא ניקז את כל הכעס והזעם בשני הספרים הללו ובספר הבא הוא יהיה יותר נינוח ופחות קיצוני.