ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר מעולה

---

מכירים את ההרגשה העילאית הזאת כשאתם מבינים שנפלתם על ספר מעולה? אותי זה פשוט ממלא אושר. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" מבחינתי הוא ספר כזה בדיוק. שלא תתעו, זו לא ספרות מופת, אין מדובר באוסקר ויילד, פוקנר או ג'יין אוסטין, אך הוא ספר שהציף אותי אושר בזמן הקריאה ודי לי בכך. הספר, שנכתב על ידי מרי אן שייפר שנפטרה בטרם הושלם הספר ואחייניתה, אנני בארוז, סיימה את תהליך כתיבתו, כתוב כרומן מכתבים. בדרך כלל קשה לי להתחבר לסגנון הזה, אך המכתבים היו שנונים כל כך מצד אחד ומרגשים מצד שני, שלא נשארה לי ברירה, אלא להתאהב בכל אחת ואחד מהכותבים.

עלילת הספר מתחלקת בין לונדון לבין האי גרנזי, אחד מאיי התעלה שבין בריטניה וצרפת, ששומרים אמנם נאמנות לכתר האנגלי מרצונם החופשי, אך לא כפופים לו. צר לי להודות בבורותי, אך לא הכרתי כלל וכלל את ההיסטוריה של איי התעלה. אמנם הבחנתי בכמה נקודות שבקושי נראות על המפה, אלא שהייתי בטוחה שזו שרשרת בלתי מיושבת של איים, שאין להם חשיבות כלשהי. מסתבר כי טעיתי טעות חמורה. האיים מיושבים, אקלימם מתון ולפי התמונות מגוגל, הנוף שנפרש מן הצוקים מקרב את האי לתיאור של "גן עדן", כפי שמשתמע מהספר. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה, הופרה השלווה של גן העדן והוא נכבש על ידי הגרמנים במשך כארבע שנים, במהלכן נותקו התושבים לחלוטין מהעולם החיצון, הורעבו וחלקם נאסרו והועברו למחנות השמדה.
ג'ולייט אשטון, סופרת שרב המכר שכתבה כבש את בריטניה בסערה, נמצאת במשבר כתיבה. גם חייה האישיים לא מתקדמים בכיוונים רצויים, ביתה הופצץ, חברתה האהובה רחוקה ממנה, אין אהבה בחייה וכתיבתה כאמור תקועה. ג'ולייט מתכתבת עם סידני, המוציא לאור שלה ועם סופי, חברתה הטובה יותר שמתגוררת בסקוטלנד. מחלופת המכתבים ביניהם אנו לומדים כי על אף מזגה העליז היא חשה אי נוחות מחייה. יום אחד מקבלת ג'ולייט מכתב מסוג אחר. דאוסיי אדמס, תושב האי גרנזי, כותב לה כי רכש את אחד הספרים שהיו ברשותה מחנות יד שנייה ומבקש הכוונה במציאת ספרים נוספים של אותו המחבר. ג'ולייט נעתרת בשמחה, ממשיכה להתכתב עם דאוסיי וכך מתוודה למועדון הספרות שהוקם בגרנזי בזמן הכיבוש, ככיסוי להימצאות כמה מהתושבים בחוץ בשעות העוצר. ג'ולייט מקבלת מכתבים גם משאר חברי המועדון וכך אנו זוכים להכיר את אליזבת, אבן, אמיליה, איסולה וקיט. כל אח מהם חושף בפני ג'ולייט את זיכרונותיו וכאביו מימי הכיבוש ואת השפעת הקריאה והספרים על הישרדותו. הסוף לא מפתיע, אך לא הרגשתי צורך בהפתעות ולפעמים כשאתה מקווה מאוד לסוף טוב, עדיף שהוא יגיע ויביא מנוחה אושר לגיבורים שכל כך מגיע להם.
אי אפשר ללא מילת ביקורת, אם כי מרוככת למדי.החלק הראשון של הספר הרבה יותר טוב מהחלק השני.
מומלץ בחום למי שאוהב ספרים על ספרים, על תום, על אנושיות, חמלה וטבע האדם.

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים