ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 12 באוקטובר, 2014
ע"י סקיי
ע"י סקיי
הנסיך הקטן היה הגיבור הספרותי שלי במשך הרבה שנים.
זה היה הספר ה"רציני" הראשון שקראתי, לאחר ספרי ילדים קצרים בכריכה קשה.
במעיל כחול בעל בטנה אדומה, שיער זהוב ופרוע, כוכבים נוצצים במקום כתפיות, מגפיים סגלגלים, מכנסיים לבנים, פרח סגול בדש החולצה וחרב סיף כסופה, הנסיך הקטן כבש אותי.
כשאימא הביאה לי את הספר לראשונה, כשהייתי בסך הכל בת 3, ילדה שרק התחילה ללמוד קרוא וכתוב, לא הצלחתי לקרוא את שם המחבר כמו שצריך.
אימא לקחה את הספר והניחה אותו במדף הספרים; והוא זכה בתחרות הספר העבה שהיה שם, תחרות שהייתי עורכת מידי פעם.
"לא נורא," אמרה לי. "כשתגדלי קצת, תוכלי לקרוא אותו."
הייתי מאושרת. מעולם אימא לא אמרה אחרי המילה השנואה על כל ילד בעולם "כשתגדל" את המילה היותר מעודדת, "קצת".
הבטתי בספר, בנסיך הקטן, זהוב השיער, והבטחתי לו שאני אצליח לקרוא אותו.
הבטחות- חובה לקיים.
במשך חצי שנה התאמנתי. קראתי את כל מה שנפל לידי, פלאיירים שפירסמו חוגים, ספרי בישול, ספרים של האחיות שלי, ספרים שלא הבנתי ולו מילה אחת ממה שהסופר התכוון להעביר, ספרים מעניינים וכאלה שרציתי פשוט לזרוק מהחלון.
בסופו של דבר- הצלחתי.
הייתי בת שלוש וחצי. אספתי את הספר בזרועותיי, התיישבתי על כיסא המחשב, למרות כל טענותיה של אחותי, שאמרו "מי שעל המחשב צריך לשבת על כיסא המחשב!" , והתחלתי לקרוא.
הספר היה יותר ארוך מהפנים שלי באותו הזמן. התכרבלתי והתכווצתי, מתמקדת בספר.
בהתחלה קראתי את ההקדשה. חיוך רחב נפרש על שפתיי.
הבנתי שהמבוגרים אף פעם לא ישאלו שאלות חשובות באמת, כמו:
" 'מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים?' ורק יבקשו לדעת: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?' הם סבורים שרק כך אפשר להכיר את האדם ולעמוד על טיבו."
הבנתי גם, שלמבוגרים אכפת יותר איך תראה מאשר מה תגיד. כמו הדוגמה שנתנו בעמוד 17, על האסטרונום התורכי, שלא הקשיבו לו כשלבש את בגדיו, רק כשלבש חליפה אירופית הדורה ומהודרת לקחו את דבריו ברצינות, והקשיבו לו כשדיבר על הכוכבית "ב-612", הכוכבית של הנסיך הקטן.
תתביישו לכם, מבוגרים!
אני התלבשתי כמו בן עד גיל שבע. משום כך אתם יכולים לשפוט אותי?!
(לא,אני לא רוצה תשובה. תנו לי לכעוס קצת על המבוגרים.)
"אפשר לאהוב שושנה?" שאלתי את אבא.
"כן. כמו שאימא אוהבת את הוורדים שלה." הוא השיב לי בהיסח-הדעת.
"לא, לא כמו אימא. כמו הנסיך הקטן, שאהב את השושנה בכוכבית שלו, 'ב-612.' " הבהרתי לו, מדגישה את שמו של הנסיך הקטן.
"אין דבר כזה, כוכבית. ובטח שלא כוכבית 'ב-612.' "
"בטח שיש!" התרעמתי. אז מאיפה הגיע הנסיך הקטן, אם אין דבר כזה כוכבית?
"סקיי, למה את מתווכחת איתי? אני מבוגר ממך, ואני מכיר טוב יותר את החלל החיצון."
"אז מאיפה הגיע הנסיך הקטן?" שאלתי.
"הוא לא קיים!"
"בטח שהוא קיים!" אמרתי לאבא.
ניסיתי להאמין שאולי, רק אולי, ההורים שלי לא כמו כל המבוגרים.
אז הפסקתי להתווכח, כי גיליתי שההורים כן כמו כל המבוגרים.
כל כך מוזרים, הם, המבוגרים.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
