ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

הספר מסופר מנקודת המבט של הייזל, חולת סרטן מתבגרת בת 16, ומתאר את מערכת היחסים הנרקמת בינה לבין אוגאסטוס – חתיך בן 17 שאיבד את רגלו למחלה.
הייזל ואוגאסטוס, שניהם ציניים, שנונים ומנהלים שיחות מלאות מטאפורות ועומק – מה שגרם לי בהתחלה לא להתחבר לספר. זה קצת הרגיש כמו 'דוסון קריק' – שחקנים בני שלושים שמגלמים נערים מתבגרים שמנהלים שיחות פילוסופיות על היקום. מצד שני, אני מניח שזה מה שמעביר את הספר מקטגוריית ספר נוער, לספר שמתאים לכל גיל.
ברגע "שקיבלתי" שיש בני נוער שמתנהגים ומדברים כמו הדמויות בספר, הספר החל לזרום ולא יכולתי להניח אותו.
ג'ון גרין לא חוסך מהגיבורים שלו כאב, סבל וטרגדיות, אך עושה זאת בלי להרחיק את הקורא, אלא להיפך. הוא מתאר את הגיבורים עם עומק פנימי, אהבות, מחשבות ורצונות משלהם. ואולי זה אחד המסרים החשובים של הספר – לא להפוך את החולה למחלה עצמה. הייזל עצמה חוששת ש- "אחרי שאמות, לא יהיה להם מה להגיד עליי חוץ מזה שנלחמתי באומץ, כאילו שהדבר היחיד שאי פעם עשיתי היה סרטן".
הספר הוא הרבה מעבר לסיפור אהבה של מתבגרים והתמודדות עם מחלת הסרטן. ג'ון גרין נוגע ודוקר על הדרך בעוד מספר לא מבוטל של נושאים פילוסופיים וארציים שנוגעים לכולנו ("נוסטלגיה היא תופעת לוואי של סופניות").
יש ספרים מצחיקים, מרגשים, מותחים, מדכאים... אני לא יודע מה המדד שלכם לספר טוב, אבל אם ספר גורם לי לעצור לרגע את הקריאה ולתהות - דיינו.
היו כמה רגעים כאלו בספר הזה.
בשורה התחתונה, ספר מומלץ ביותר (ובתור חובב מתמטיקה אני אפילו מוכן לסלוח לו על השטויות שהוא רשם על גדלים שונים של אינסוף).
כהרגלי בקודש אסיים בציטוט קטן מהספר:
"אהבתי גם את קייטלין, באמת שאהבתי, אבל אחרי שלוש שנות מרחק מבני גילי וחוסר חשיפה להתבגרות נורמלית עקב אי-הגעה לבית הספר, הרגשתי שנפתח בינינו פער בלתי ניתן לגישור. אני חושבת שהחברים שלי מבית הספר רצו לעזור לי לעבור את תקופת הסרטן שלי אבל בסופו של דבר התברר להם שהם לא מסוגלים לעשות את זה. ולו רק בגלל שלא היה מדובר בתקופה שתעבור."

» ביקורות נוספות של ניר אזולאי
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים