ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 6 בספטמבר, 2014
ע"י ספרים שענת
ע"י ספרים שענת
הפורמט מוכר. ילד רגיל לגמרי מבחינה נפשית ושכלית נולד עם פגם גופני מחריד שגורם לו להיראות כמו מפלצת. ראינו את זה במחזה ובסרט על חייו של ג’וזף מריק, שכונה איש הפיל. הראינו את זה לילדינו בסרט מבית דיסני הגיבן מנוטרדאם. ומדי פעם יש גם בעיתונות סיפורים על ילדים אמיתיים כאלה. אבל פלא של ר”ג’ פלאסיו בכל זאת מצליח לעשות משהו חדש.
הספר יצא בלי תווית מוגדרת של ספר נוער, אבל בעיניי הוא לגמרי שייך לקטגוריה הזו. אמנם גם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו (הכלל הזה נכון לכל הספרים המעולים בקטגוריית הילדים והנוער), אבל הוא בפירוש פונה לקהל צעיר, מדבר את השפה שלו, מצטט שירים, ספרים, סרטים וגיבורי תרבות שהם הגיבורים של בני העשרה של ימינו ובאופן כללי מכוון לעולם שלהם.
אוגוסט - המכונה גם אוגי – הוא ילד רגיל לגמרי מכל בחינה, אלא שהוא נולד עם עיוות נורא בפניו. עד גיל 10 הוא בילה כל כך הרבה זמן בניתוחים בבתי חולים, עד שהוריו המגוננים לא שלחו אותו לבי”ס. אבל בכיתה ה’ הם מחליטים שהגיע הזמן לאפשר לו את זה. אנחנו מצטרפים אליו בשנה המיוחדת הזו בחייו, שבה הוא נאלץ להתמודד עם הקושי הגדול ביותר – להצליח להשתלב בביה”ס כתלמיד מן השורה.
הקשיים רבים ועצומים. אוגוסט נתקל בעוינות ובפחד. ילדים נועצים בו מבטים, מסרבים לשבת לידו, נגעלים ממגע מקרי במסדרון, ואפילו מארגנים חרם נגד מי שכן מתיידד איתו. אבל כמו שאמא שלו אומרת בנקודה מסוימת: “תמיד יהיו אנשים מטומטמים בעולם, אוגי… אבל אני מאמינה, וגם אבא מאמין בזה מאוד, שתמיד יהיו בעולם יותר אנשים טובים מרעים, ואנשים טובים דואגים זה לזה ושומרים זה על זה.” (עמ’ 286).
והאנשים הטובים הם הנושא האמיתי של הספר הזה – המשפחה של אוגי, מנהל ביה”ס, החברים ואוגי עצמו.
אהבתי את הספר, בין השאר, בגלל האופן החיובי שבו הוא מצייר את המנהל ואת צוות המורים בביה”ס של אוגי. הלוואי שהיו קצת יותר ספרי נוער שבהם יש מורים נחמדים, הגונים וחכמים כמו בספר הזה. תמיד התקשיתי לתת לילדים שלי ספרים שבהם המורים מוצגים כדמויות מגוחכות, במקרה הטוב, ומרושעות במקרה הנפוץ יותר. כאן המצב שונה לגמרי. יתכן שהחוויה הבית ספרית – בעיקר ההיבטים הלימודיים שלה – מתוארת באופן חיובי כל כך, בגלל שהיא מוצגת מנקודת מבטו של ילד שלמד עד אז בחינוך ביתי, ואין לו את כל הדעות הקדומות השליליות על למידה (למי שמכיר את ספרו של דני לסרי, פינוקיו יורד מהפסים, הפרק הראשון שם מתאר חוויה דומה של בנו, שאחרי שנים של חינוך ביתי הצטרף לכיתה ו’ בבי”ס רגיל ומתאר יפה את ההפתעה שלו מכך שהילדים האחרים בכיתה “שונאים ללמוד” ועסוקים בניסיון להפריע למורה ללמד, ועוד התנהגויות שנתפסות כ”נורמטיביות”…).
כל חלק בספר מסופר מפי דמות אחרת – אוגוסט, אחותו המקסימה ויה, החבר שלה ג’סטין, חבריו של אוגוסט ג’ק וסאמר, ומירנדה – חברת ילדות של ויה. נקודות המבט שלהם מאפשרות לנו לדעת דברים שאוגוסט עצמו לא יודע וכך לקבל תמונה רחבה יותר של האירועים, אבל בסופו של דבר הקול הדומיננטי ביותר הוא הקול שלו.
הבחירה לתת את זכות הדיבור רק לדמויות של ילדים, ודווקא לאלו שאוהבים ומוקירים את אוגי, הופכת את הספר הזה למה שהוא: מתנה נפלאה של טוב לב ואמפטיה. הרגשות הקשים אינם מוסתרים – הרתיעה הטבעית מהכיעור, הבושה להיראות בחברת “מפלצת”, הקושי לעמוד מול הלחצים החברתיים – הכול מונח על השולחן בלי לייפות את הדברים. ובכל זאת מודגש הכוח האדיר של הטוב. הסוף טיפה קיטשי מדי, אבל בשביל מה יש ספרים אם לא בשביל סוף טוב?
מומלץ מאוד לילדים מגיל 10 בערך, ועד גיל 100. הייתי מציעה אפילו להקריא את הספר, אם הילדים שלכם עדיין מוכנים שתקריאו להם, ולנצל את ההזדמנות לשמוע מה יש לילדים לומר על כל מה שקורה בו. רק תעשו טובה – בלי הטפות מוסר, בבקשה. פשוט תהיו קשובים לרגשות שלהם.
שני פרקים ראשונים מהספר באתר Readbooks.co.il.
ורק למי שכבר קרא, מומלץ להיכנס לאתר הרשמי של פלאסיו.
(עוד ביקורות שלי בבלוג די לחינוך בסלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
