[מצטערת מראש על החפירה,באמת שכתבתי הכול מהלב.]
כמו מתנה יום הולדת עטופה בנייר עטיפה צבעוני עם צורות וציורים מכול מיני סוגים,קשורה בסרטים מרשרשים ומסולסלים בעזרת מספריים.
כך הרגשתי בספר הזה.
אני אתחיל עם הטוב,ועם הדברים החיוביים.
הספר עצמו טוב,הוא מושך הוא מרתק,הוא מעניין מאוד קשה להניח אותו מהיד. בכתיבה בעיניי הייתה לא רעה,עם לא מעט פניני חוכמה וצירופי מילים מקסימים ממש. העלילה בעלת פוטנציאל עצום מצליחה לשמור על רמת התעניינות קבועה וגבוהה. והדמיות ללא ספק בעלות עומק ותוכן עמוק.ואין מה לדבר על תיאורי הנוף של דרום אמריקה בעיקר ממש כאילו אני הייתי שם בעצמי.
בנוסף לכך הספר מצליח לגעת בהרבה מאוד נושאים מאוד ישראליים: כמו מלחמת יום כיפור,השואה וזיכרונה,העפלה לארץ,החיים בקיבוץ,התאבדויות בצבא,מלחמות ומבצעים וכדומה..
וגם בנושאים מאוד כלל אנושיים: יחסי הורים וילדים,זוגיות,בדידות,קשיי הזיקנה,חיי הנישואים,גידול ילדים,יחסים בין אחים וכדומה..
כמו מתנת יום הולדת שממש השתוקקת לקבל ואיך שאתה מתיר את הסרטים,מסיר את נייר העטיפה,ופותח את הקופסה אתה מגלה את הדבר שהכי לא רצית לקבל.והעצב והכאב והתוגה מתפשטים להם ברחבי החדר.
כך הרגשתי עם הספר הזה.
כי בתוך המתנה שהיא הספר הזה עם כול המשיכה של העטיפה היפה,הכתיבה הטובה,העלילה המעניינת,והסרטים הצבעוניים,של הדמיות מלאות בתוכן והעומק. מסתתרת המתנה הפואנטה של הסיפור שמאוד אבל מאוד קשה לי לקבל אותה.
"כשלנו" זה המסר העיקרי של הסיפור הזה,מדינת ישראל כשלה,ולכן צריך לקחת את הדברים שלנו,לפרק יפה את הדברים,להשאיר פה את כול מה שיש לנו,ולחזור לארגנטינה למושבות שוכחות אל,שהקים איזה ברון עשיר[לא לא רוטשילד] ושם להתחיל מהתחלה.במדינה חדשה נוילנד.כי הכול פה הרי דפוק מן היסוד,וכולנו כול מי שחיי כאן נדפק בדרכו שלו.אם זה בצבא אם זה מהעוני אם זה מהאלימות ברחובות אם זה מהנוער המדרדר אם זה מהסכנות בכבישים הזיהום אויר ועוד אלך ואחת דברים..
כי הרי מה? הכול חרא פה.
ושם בארגנטינה יהיה לנו טוב נכון? מה צריך יותר מזה? אדמה רחבה,אין ערבים,לא צריך להילחם,לא צריך להיחנק,אפשר לנשום,לחיות בשלווה וברוגע כמו שצריך,כולם עובדים ותורמים,בלי אלימות בלי מלחמות בלי עוני אהה והכי חשוב בלי טלפונים,כי הרי הקדמה היא סכנה,והדברים הקטנים האלה באוזן רק מציקים,ולמי אכפת שמציאות דופק לך בדלת האחורית?
כי הרי בלונדון הייאוש יותר נוח נכון? או שאולי זה היה כבר ברלין? אני כבר מתחילה להתבלבל,רגע אנחנו לא מדברים בכלל על ארגנטינה? כי הרי כול מקום עדיף מלחיות בסיר הלחץ הזה של המזרח התיכון..
כי הרי בין עוד טיל,ומרגמה,בין עוד הלוויה של ילד עם מדים,לבין החשבונות של המים והחשמל קצת קשה לראות את הדברים הטובים שיש כאן,את האחדות המדהימה הזאת שמציצה ברגע משבר[ראו שון כרמלי ז''ל],התרומה והנדיבות המדהימים שיש כאן[תשאלו כול חייל שחזר לא מזמן מעזה],השמחה של האנשים כאן החום למרות כול הקשיים והמשברים,החברות המדהימה שיכולה לצמוח רק בין אוהלי הטירונות,הקרבת החיים למען המטרה והחבר שעל ידך ,ההליכה עד הסוף כדי להגשים את החלום בגדול,היצירתיות ויכולת ההמצאה והאלתור שמעודדים כאן מגיל צעיר,וזהו היא רק רשימה קטנה..
כי תמיד קל יותר לראות את הרע,הוא הרבה יותר קל ונוח מאשר להבחין בטוב כי הוא קשה הרבה יותר חמקמק ואינו נגיש בכול פינה
כי מה שיש לנו הוא בגדר נס,בלתי יאמן שכולו הוא תפארתו של האדם.
כי אולי אם היינו אדם אמיתי,בשר ודם.אז כנראה שהיינו סובלים מרשימה ארוכה של תסביכים חרדות ומחלות נפשיות, היו אומרים כנראה שאנו סובלים מתסביך נטישה,וחרדה קיומית,כי עדיין משהו בדי אן אי שלנו פוחד שיום אחד נאלץ לברוח שום,לחזור לנדידה שלנו והארץ הזאת תיעלם לנו מבין האצבעות.
והאמת היא שכנראה אנחנו נסבול ההפרעה הזאת עוד הרבה מאוד זמן. כי בואו נהיה כנים כמה זמן אנחנו כאן שלוש דורות סה''כ?
כשהסבים שלי באו לארץ הם היו צריכים להקים חברה מכלום,מאפס,משום דבר,ולהגן עליה מפני האויבים שבחוץ.
כשההורים שלי נולדו היו פה ניצני חברה,שצריך לאחד ולפתוח לכול אחד ואחד.להיות מאוזניים בין העבר להווה.וכמובן להגן על הארץ מן האויבים שבחוץ.
שאני נולדתי כבר היית פה חברה מפתוחת,נוצר איזון עדים בין העבר להווה.עדיין עולים מעט סדקים,אבל בסך הכול השקט נשמר.וכמובן להגן על האויבים שבחוץ.
כי זה מה שיש להבין שהציונות לא נכשלה,היא רק השתנתה פיתחה את עצמה והתאימה את עצמה לזמנים המודרניים שלנו,כי לי אין כבר צורך להקים חברה חדשה מכלום,הרי יש כאן חברה חזקה.שלא הולכת לשום מקום. עלינו מוטלת החובה לשמור על החברה הזאת מכול משמר,לטפח אותה ולדאוג לה כמו פרח בעדנית ולהפוך אותה לטובה יותר.
כי זה לא האנשים שמשתנים,והדור נשאר אותו דור זה רק הזמנים שממשיכים לנוע,כי מה ההבדל באמת בין סיני לבין חאן יואנס?הקסבה של שכם לרמת הגולן? המלחמה היא ואתה מלחמה,כך גם האנשים.והציונות היא כאן חיה ונושמת בנינו,אולי היא החליפה שם,כובע שונה,ואיפור אחר,אבל היא כאן לא פחות משהייתה בעבר.מבוגרת יותר,פחות תמימה,קצת יותר הססנית,אבל עם שורשים עמוקים שלא הולכים לשום מקום.
ואולי אני קצת תמימה? מאמינה שגם את הבעיות אפשר לתקן מפנים?
כי אם נעזוב שנייה את הפילוסופיה ונחזור פעם נוספת לספר,הוא לפי דעתי מאוד טועה במסר שלו,בפואנטה שלו והורס את היופי הרבה ופוטנציאל העצום שהיה לו בהטחה שהיה בעיניי מהנה מאוד. הסוף מהחלק של נוילנד פשוט הורס.כי הוא פשוט גרוע,מן שילוב של קומונות היפיות עם הקיבוצים של שנות ה50. מן ניסוי גדול לטיפול בנפגעי פוסט טראומה.ותרשו לי בנימה אישית מפגר וחסר פואנטה אמיתי.כי חברה כזאת אי אפשר אפילו לחשוב על לקיים אותה במציאות.והסוף גם כשהוא הם חזרו לארץ הישנה-חדשה האלטנוילנד היה פשוט פתוח מידי,בלי סגירת קצוות רצינית.על רקע הכותל שלו התפללו 2000 שנה.
אני טיפוס שמאמין בעתיד,שמאמין שמחר יהיה טוב,והקדמה היא לא אויב והעבר לא היה יותר טוב,העתיד טומן בחובו את כול האושר שאפשר לדמיין זה תלוי אך ורק איך נשתמש בו.
כי אם הרצל בכבודו ובעצמו היה מגיע למדינתנו הקטנה,תרשו לי להאמין שהוא היה מרוצה.כי ביחד בניגוד לכול הסיכויים הצלחנו להפוך את החזון שלו למציאות.וזה מה שעלינו לזכור.















