ביקורת ספרותית על נוילנד מאת אשכול נבו

---

כמה פעמים כתבתי על נוילנד עד שהגעתי לנוסח הזה. הכנה והפשוט בעיניי.
בפתח הדברים, אומר שבהתחלה התקשיתי להעריך את נבו כסופר ישראלי המתיימר למקם את עצמו בשורת הסופרים הישראלים הגדולים. לעסוק בישראליות במובנה הרחב ביותר.
הן במשפחה הישראלית, הן בפוליטיקה הישראלית, בחלומות הישראלים, בחברה הישראלית וכן הלאה.
כמו כן, התחושה שלי תמיד הייתה שהוא כותב את המיינסטריים. שהוא מכוון לכתוב את חייהם של איזה אנשי מעמד בורגני ממוצעים, ולעשות עמם את הקשה מכל - להראות את הססגוניות והעניין שבהם דווקא. זהו אתגר ראוי וחשוב. אך לפרקים, למשל בארבע בתים וגעגוע, עבורי זה פשוט לא עבד.

גם את נוילנד פתחתי בתחושה כזו. אולי מכיוון שהנושאים קרובים מאוד לחיי. אני מורה ואני חיי בדרום אמריקה. עבורי לא קל לקרוא על נושאים הקרובים כל כך לליבי ולניסיוני האישי ולראות בהם גם אותנטיות וגם זווית חדשה ומסקרנת. אבל, בחשבון הסופי של הדברים, בנוילנד נבו הצליח לעשות זאת. לאט לאט אך שעברתי את מחסום הקרבה היתרה נסחפתי לעלילה הנהדרת, לדמויות שקל לאהוב וגם לחמול עליהן, התרגשתי מהנופים המתוארים ביד אמן ושקעתי בחוויית המסע הממכרת הזכורה לי משנות העשרים של חיי.

וכעת קצת על הספר:
נוילנד מאת אשכול נבו הוא עבור הקורא הישראלי ההגון תבשיל עשיר ומנחם בערב חורפי. יש בו גם פשטות, טעמים מוכרים, ביתיים מאוד, שממלאים את החך בכל רבדי הטעם של ההיסטוריה הישראלית. ההגשה גם היא נעימה. מן הקדרות המפתות ביותר – סיפורי מסע, חיפוש וגילוי עצמי. כל ירקות השורש האהובים צפים להם בתבשיל הזה זה לצד זה – אהבה, תשוקה, חשבון נפש היסטורי, אפשרות לחברת מופת, מסע לגילוי עצמי, משפחתיות, הורות ועוד ועוד. הם מתערסלים אט אט בכרסו הספרותית של הקורא ונוסחים עליו חיוך שבע רצון בעודו שוקע לבסוף בתנומה טובה.

במציאות בה מרבית הרומנים העבריים שמתפרסמים הינם נישתיים או כחושי יריעה, מנות טאפס שמגרות את החך בדרך לקריאה הבאה ( או אולי לצפיית הבינג' הבאה), תבשיל מהביל שכזה הוא חגיגה של ממש לחובבי הסעודות הספרותיות.
חולשותיו של הרומן הם גם יתרונותיו. שפתו פשוטה ובהירה, הנושאים נוגעים כולם ב"מינסטרים" של החברה הישראלית, כך שלפרקים יש בהם מן הקלישאתיות.
הגיבור יוצא למסע בעקבות אביו שנעדר במעמקי יבשת אמריקה הדרומית, לאחר שזוגתו הנצחית והאהובה הלכה לעולמה. בתוך כך, האב שוקע בזכרונות מלחמת יום הכיפורים בה השתתף והם צפים לפתע מחדש בחייו ואילו הבן בפוגש באישה שגורמת לו להרהר אודות החיים המחכים לו בבית.

הגיבור, דורי, גבר בגיל העמידה, הוא מורה מצליח וכרזמתי. דורי בחר במשלח יד זה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ויתר על יוקרה חברתית ורווחה כלכלית בשביל לגעת בנפשם המתעצבת של בני נוער בישראל, ועשה זאת בהצלחה.

הוא נשוי לאשה דעתנית ומעשית מאוד, שעושה חיל כעורכת דין מצליחה. ההורות של השנים לבנם היחיד מורכבת ומשמשת נושא המהדהד ברקע העלילה המרכזית. החיבור העמוק שיש לדורי עם בנו דווקא מאיב על היחסים בין האב לבנו, ואילו בריחוק שכפה עליהם המסע של דורי, טמונה אפשרות לריפוי.

כאמור, מני, אביו של דורי מתמודד ביבשת הרחוקה עם זיכרונות הזוועה של המלחמה. מתוך המסע לריפוי הפצע האישי שלו מלבלבת בו השאיפה לרפא את הישראליות. הוא מבקש ליצור חברת מופת שתתקן או תרפא את הפצעים של הישראלים שהחיים המתוחים בוילה היהודית בג'ונגל של המזרח התיכון הדליקו בהם דלקת נפשית.
בדרום אמריקה פוגש דורי גיבור הסיפור בענבר. צעירה נשואה שיצאה לדרום אמריקה בעקבות משבר אישי וניסיון למצוא שקט ולקיים חשבון נפש. בין השניים נרקמת ידידות עמוקה ומלבלבים גם רגשות ויצרים. הקשר ביניהם מוסיף לתבשיל הזה ארומה נעימה של ארוס שמנעימה את הקריאה עוד יותר.

ברקע נבו שוזר גם את סיפורים של סבתא של ענבר וסבתו של דורי, שעלו לארץ על האוניה האחרונה שהגיעה מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפור העלייה וההתערות המורכבת בארץ המובטחת, על כאבי הקריעה מאירופה שהיתה בית אך גם מלכודת מוות, מוסיף לרומן הזה עומק אפי. דבר שהופך אותו ל"רומן ישראלי גדול" .

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על נוילנד