בתחילת הספר משהו מבטיח, מעניין ומסקרן, אך אחרי 200 עמודים הרגשתי שזו הבטחה שלא מתממשת והנחתי את הספר. אז הגיעה חוות דעתו של מחשבות, וסמכתי את ידי על שיפוטו. חזרתי לקרוא בספר במשנה מרץ, ואכן, זהו ספר שלופת את הנשימה והנשמה, מצד אחד הלב מתחלחל מהסיפור של ג'וד, ומצד שני הוא עטוף במעטפת חברים דואגת, אמיצה ובעיקר מעוררת קנאה. יש כאן סיפור טוב מהחיים, כתוב טוב מאד, מסקרן, שובר לב לא פעם, העיניים מרצדות ומתמלאות בדמעות מגודש הרגשות שעולה. הספר הזה הוא אחד מן הטובים שקראתי.

כותבת מחוננת, סיפור מפתיע במקוריותו, המושג "אל-הורות", כהחלטה, לא היה מוכר לי ובוודאי שלא הייתי ערה לקיומו בתנ"ך. התקשיתי להזדהות עם הרעיון, כאידאולוגיה, לא לרצות להוליד ילדים. אני את שלי מאד אוהבת, כבני אדם ואני חושבת שבלעדיהם הייתי אחרת, לא טובה יותר או רעה יותר, פשוט אחרת.

לא הינחתי את הספר מידיי, העלילה קולחת ומעניינת, הסיפור מותח. יופי של ספר.

זו פעם שניה שאני לוקחת לידיים ספר שלה, את הראשון, מידות רעות, על המאבקים באקדמיה סגרתי די מהר, הכתיבה לא היתה אמינה מספיק בעיניי, הרגשתי את מאמציה של הסופרת למצוא חן בעיניי, כקוראת. בספר החדש, קיוויתי שהנושא "ספרות בלשית" יהיה מספיק מאתגר, מה גם ששמעתי המלצות. לאכזבתי, הספר הוא קורס יבשושי בספרות בלשית, לא מותח, לא מעניין, טרחני, מלאה בהרצאות מיותרות בין היתר גם על הפקת נפט, דמויות שטוחות, שיחות מאולצות, מופרכות ברוב המקרים, תוך ניסיון פשטני להכניס מתח ב"חפירות" של גיבור הסיפור בעברן של שאר הדמויות. כל כך לא אמין, פשוט מרגיז.

כל כך מעט ספרים טובים. צריך לקרוא כל כך הרבה ספרים בינוניים עד שמגיעים לפנינה אמיתית. אני עדיין מחפשת אותה, את הפנינה.

סיימתי לקרוא את הספר, ממש כעת. לצערי הרב, השתעממתי. בקושי צלחתי את ה-341 עמודים, והסיבה היחידה לדבקות במשימה היתה הפרסום הרב שנלווה לספר הזה ולאלו הבאים אחריו בסדרה. אמנם הסופרת מצליחה לתאר יפה את האווירה של השכונה, אבל היא יכולה להתאים בקלות לא רק לנאפולי של שנות החמישים, אלא גם לשכונות בבאר שבע, בית שמש, רמלה או כל מקום אחר. מעבר לכך, כמעט ואין עלילה, אין ריגושים, כלום.
האמת, די מבאס שאני אף פעם לא לומדת. כל פעם אני נופלת לאותן מהמורות. הייתי צריכה להפסיק אותו קודם :(

פעם חשבתי, שיהיה לי קשה לקרוא ספר שני של אותו הסופר, אם הספר הראשון שלו הרשים אותי מאד. אז זהו שבזכות ג'ון גרישם, כבר לא. בשבוע שעבר קראתי את "שדרת השקמים" והיום סיימתי את "עת להרוג" ומה אומר ומה אגיד, ככה אני אוהבת את הספרים שאני קוראת. סיפור ממש טוב שכתוב טוב, סוחף, מעניין, בלי התבכיינות ועצב אינסופי, בלי שמות של מותגים, נטולי זימה או גסויות בוטות. אם אני רוצה שפת רחוב, אני יכולה לקרוא במקומות אחרים. אני רוצה שהסופר יהיה מנומס, וידידותי לי, שאני לא אצטרך לעמול קשה מדי כשאני קוראת את הספר. שתהיה בו אמירה, אבל ממש לא בנאלית. ספר עמוס באירועים הגיוניים ולא מופרכים. הכל היה בספר "עת להרוג". ספר פשוט מצויין.
לפני כמה שנים התראיין ג'ון גרישם וסיפר שהרעיון לספר הגיע כאשר הוא צפה בעדות של ילדה בת 12 על האונס שעברה. הוא הביט באביה של הילדה ודימיין כיצד החברה היתה מגיבה לו האב היה פועל כראות עיניו. "היה בסיפור הזה גם משהו מחיי שלי, כי הוא עסק במשפט בעיירה קטנה במיסיסיפי, שעורך דין צעיר מקבל בה פסק דין חשוב. זה היה פחות או יותר החלום שלי באותו זמן". בספר, ילדה בת 10, שחורה, נאנסת ומוכת באכזריות, על ידי שני צעירים לבנים, האנסים נעצרים על ידי השריף והמשטרה המקומית, אולם טרם העמדתם למשפט, לוקח אבי הילדה, את החוק לידיו ורוצח את השניים במדרגות בית המשפט. הספר מתאר את היחסים בין הקהילות בעיירה דרומית, המתח הגזעי בין "לוחמי זכויות" לבין רד-נקס. את מערכת המשפט האמריקאית, השונה כל כך מהמערכת המשפטית שלנו, את פעולתם של חבר מושבעים גדול וחבר מושבעים רגיל, את התארגנות הקהילות השחורה והלבנה בעיירה, את יחסי הכוחות, שמשפיעים על שיקול הדעת של בעלי התפקידים בעיר הדרומית. ההגנה מסורה בידי עורך דין צעיר, המלווה באידאלים, אבל גם בחברים טובים, שעוזרים לו להתמודד עם גודל המטלה שעל כתפיו, להביא לזיכויו של האב.

אז נכון שכבר ראינו לא מעט סרטים כאלה, בין שהיו בני שעה או יותר, בכל אחת מסדרות הטלוויזיה ואפילו הקולנוע. ולמרות שאני חסידת הסרטים, שמחתי שקראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט. הרגשתי אחרת מסרט. הרגשתי שהדמיון שלי נסחף אחרי קצב האירועים והדילמות והעדפתי לא לתת לדמויות פנים ידועות, אלא אנונימיות והיא זו שעשתה לי את הספר. כשסיימתי לקרוא וראיתי מי השחקנים ששיחקו בסרט, שמחתי שהעדפתי את הספר. אמנם שחקנים מצויינים, אבל זה לא אותו הדבר. מי יכול לעמוד בפני מתיו מקונוהי, דונלד סאטרלנד, קיפר סאטרלנד, סמואל ל. גקסון? ברור שהייתי נמסה מהמשחק שלהם.


הספר, פשוט מעולה. חמישה כוכבים, לא פחות.

לבושתי אודה, שזו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של ג'ון גרישם. פעם לפני המון שנים ביקרתי בכלא מעשיהו וראיתי על המדף באחד התאים ספר שלו, האסיר בתא ציין בפנינו, המבקרים, שכולם קוראים את הספרים של ג'ון גרישם וכן, כולם גם רוצים להיות עורכי דין. חח.
לפני סוכות ביקרתי שוב, בצומת ספרים וביקשתי לרכוש כמה "ממתקים חדשים". באתי עם רשימה של ספרים שפורסמו במוסף הספרים של הארץ, ובעודי קוראת לעובדת של החנות את הרשימה מהסמרטפון שלי, בהם בעיקר ספרי מתח, ניגש אלי פרקליט צמרת, שהסתובב בין הדוכנים, והציע לי כמה ספרים, שממש עשו לו את זה. וכן, הוא המליץ בפה מלא גם על הספר הזה. ערמתי את כל הספרים וניגשתי לקופה, והחלטתי, להבטיח לעצמי להתחיל לקרוא את גרישם ולהעיף אותו לכל הרוחות אם יהיה אמריקאי מדי. בקריאת גרישם השתדלתי לבוא "לוח חלק", למרות הזיכרונות מהכלא מצד אחד ונוכח המלצת עורך הדין המהולל. ומצאתי ספר מרתק, קולח, מעניין, עם דרמה, שבחלקה היתה צפויה, קצת בשליש האחרון של הספר. ולמרות זאת, ממליצה בכל פה. ואני לא נרתעת מעובי הספר. את מי מעניין אם בספר יש 500 או 400 עמודים, אם הסיפור טוב?

הסיפור לכשעצמו מעורר עניין והוא סב אודות תקפותה של צוואה, בה מדיר המוריש את צאצאיו - סֶת הבארד תלה את עצמו באוקטובר 1988, לאחר שתכנן את מותו לפרטי פרטים. הוא גם כתב - בכתב ידו ללא נוכחות עדים - צוואה חדשה המנשלת לגמרי את ילדיו ונכדיו, ומורישה את הונו העצום לסוכנת הבית השחורה שלו. עורך הדין, גיבור הספר, מופתע לקבל בדואר את צוואתו של סת יום אחרי מותו, בצירוף מכתב הממנה אותו למוציא לפועל שלה. מאותו רגע הוא נאלץ להתמודד עם משפחה פגועה, עם סוללת עורכי דין שאינם בוחלים בשום טריק משפטי, ועם שאלות שהמענה עליהן לוט בערפל: האם היה סת צלול כאשר כתב את צוואתו האחרונה? מה היה טיב היחסים האמיתי בינו לבין סוכנת הבית שלו?

סיפור טוב שכתוב טוב. וכן, קשה היה להניח אותו מהיד.

ג'יימס פריי הוא בחור בן 23, שגדל במשפחה נורמטיבית, להורים שעשו כמיטב יכולתם והעניקו לילדיהם בית תומך ואוהב, ולמרות זאת, ג'יימס הוא אלכוהוליסט, מכור לסמים ועבריין מאז גיל 10, גיל בו איבד את הכרתו בגלל אלכוהול, בפעם הראשונה. ג'יימס מגיע למרכז הגמילה שבור, פיסית ונפשית, כמעט ללא תקנה. במרכז הגמילה עובר ג'יימס תהליך גמילה בתהליך משפחתי ואישי כואב. התהליך מבוסס על כללי ההחלמה של האלכוהוליסטים האנונימיים, שמכריזים שזו השיטה היחידה שעובדת וגם היא לא מבטיחה יותר מ-15% סיכויי החלמה ולמרות זאת, על אף שהוא יודע מלכתחילה שאלו הם סיכוייו, בדם יזע ודמעות הוא בוחר באחת משתי האופציות היחידות שעמדו בפניו- בהחלמה, כשהאופציה האחרת היתה התאבדות.
הספר מאד מרשים בעוצמות שהוא מתאר, בסבל של האנשים, בבושה שמלווה את ההתמכרות, בניסיונות הקשים להתגבר על ההתמכרות, בתהום חוסר האונים שההתמכרות הובילה את המתמכרים, לפשע, לחיים ללא כבוד עצמי, נגרר אחר השד הגדול שהשתלט לך על החיים.
סיפור טוב, כתוב טוב.

איך כותבים ביקורת על ספר מתח טוב, בלי לחשוף פרטים ? בלי לקלקל את חווית הקריאה ? לכאורה זהו ספר עם סיפור רגיל, "קראת אחד קראת את כולם", במרכזו- סיפור היעלמותה של אשה מביתה, כאשר בעלה הופך לחשוד העיקרי. אז זהו, שכאן נרקמה עלילה לא שגרתית, מלאת תובנות, שזורה באבחנות דקות ללא קלישאות. עלילה מפתיעה.

ספר מצוין.

ספר טוב.
דבוירה עורכת מסע אישי אמיץ מחסידות סאטמר אל העולם הגדול, הפתוח, מסע שנבנה על ידה במשך שנים של זרות ובדידות בחברה מאד סגורה ונוקשה. הנחישות שלה לעמוד בזכות וברשות עצמה, האומץ להוציא את זה מהכוח אל הפועל, מעוררים הערכה ולו בגלל גילה הצעיר. דבוירה מטיבה לתאר את חייה וסיפקה את יצר הסקרנות שאורח חייהם של החרדים מעורר.
עיון בתודות בסופו של הספר הופך אותו גם לספר משמח ולו בגלל רשימת התודות הארוכה, וניכר בדבוירה, שלכל הפחות היא כעת עטופה בחום ואהבה ובעיקר בתמיכה. ובגילה הצעיר, כשהיא רק בתחילת חייה לא צריך יותר.