"תיק-תוק, תיק-תוק, שום תי-נוק, שום תי-נוק" (במקור).
צופה מחלונה בילדים הפרחחים רוקדים סביב ילדה נבוכה במעגל, שרים "מכשפ'לה קטנה, תחתונים וגופיה!"
רוצה לומר לילדה: תבכי. לא מאמינה שעדיין שרים את זה.
שילה הלר, מורה ומרצה לתנ"ך, בת ארבעים שלא נישאה ולא רוצה ילדים.
אחת מארבע חברות מימי בר אילן לפני עשרים שנה. קבוצה מגובשת שלא רוצה ללכת עם המוסכמה של לימודים-בית-בעל-ילדים.
הן 'האחרות'. עצמאיות, חזקות, כל אחת היא דמות תנכ"ית אחרת של נשים ללא ילדים. בעלת האוב היא שילה המספרת. לילית, מיכל ומרים הנביאה הן שותפותיה לקבוצה. במציאות הן דינה, נעמה ורונית.
אבל מתקופת בר-אילן שלוש כיום בחיים.
בת דמותה של מיכל מצאה את מותה הטראגי לפני שנים רבות. היחידה שהפרה את הברית מאז, נישאה וילדה.
וכעת בת דמותה של מרים הנביאה מתה במה שנראה טקס פולחני ברוטאלי נגד מי שמסרבת ללדת.
ואז הן היו שתיים...
שילה נקלעת בעל כורחה למחול שדים של חקירה משטרתית, שקרים ומוות.
הרוצחת או הקרבן הבא? או כמובן, אף אחת מהן.
בעלילה ישתלבו החוקר מיכה, בתה של נעמה וטלי שלמדה איתן, שמה בפיהן נאמר כמילה אחת-טליאונגר.
אבל הספר הוא לא רק על תעלומת הרציחות הפולחניות והשאלה הגדולה מכולן- מי רצח.
הוא ביקורת חברתית נוקבת. חברה חסרת סובלנות שמתקשה לעכל ולקבל מי שבוחרות לא ללדת. הפרת צו חברתי ואלוהי. איך הן מעזות.
מי אתן בכלל שתסרבו להביא ילדים לעולם.
טוקבקים נוטפי ארס ושנאה לאחר מות דינה קמינר (מרים הנביאה).
'מכוערות כמוך לא צריכות להביא ילדים לעולם'. כמה קלאסי.
'מי בכלל רוצה ילדים של אגואיסטית עקומה מגעילה וקפוצת תחת'.
'ערירוּת מרצון' הופכת למשהו שאי אפשר להבין.
באחת משיחותיהן בעבר שואלת דינה את שילה לשם סבתא-רבא שלה ששמה גם הוא שילה.
"אבל אם לא היה לכן אותו שם היית זוכרת? רוב אלה ששאלתי לא יודעים את שמות הורי סביהם. מצחיקים אלה..העיקר רוצים להשאיר זכר....להמשיך את השושלת...את שמות הדור שקדם לסביהם לא יודעים!"
תעלומות המוות לפני עשרים שנה וכעת ייפתרו והאמת תכה בתדהמה. הסטיגמה תישאר. שילה גם תהיה-
מכשפ'לה קטנה.
תיק-תוק, תיק-תוק. שום תי-נוק, שום תי-נוק.

#
הנושא של הספר נראה על פניו שערורייתי: רצח פולחני של מרצה לתנ"ך שהיא רווקה נטולת ילדים. הדיון מכוון זרקור אל נשים שהחליטו לא להביא ילדים לעולם. גישה שנוייה במחלוקת עד בלתי אפשרית בישראל, לא רק אצל אנשים דתיים, מסורתיים או דתיים לשעבר. הנימה פרובוקטיבית ומאיימת: ארבע חברות לשעבר שלמדו בבר-אילן. אחת התאבדה, אחת נרצחה ולמי לא נשאר?

תשומת לבי נדדה דווקא אל מה שלא היה במסגרת סיפור המתח: "בנות". מערכת תקשורתית משוכללת של נשים – "חברות טובות". מערכת שמורכבת ממשיכה ואיום, כעס ותחרות, עניין משותף וקנאה ומאחוריה יש סוג של ביצ'יות. ואולי בכלל זו חשיפת-שיניים סמוייה ושמירה על טריטורייה, שמקובל לייחס ליחסי-נשים?
פעם הזדמנתי לבר-אילן לעניינים מקצועיים. אני זוכרת שהלכתי בשבילי הקמפוס והתרשמתי מקבוצות של סטודנטיות – שתיים, חמש, קבוצה, שנמצאות יחד, הולכות או יושבות, מדברות וצוחקות, סורגות כיפות בחוט דק... רק נשים. לא ראיתי את זה באוניברסיטאות אחרות, שם יש הרבה קבוצות מעורבות. חשבתי אז שלגדול בהפרדה מגדרית יוצר התנהגויות אופייניות. הספר הזה מאשר את המסקנה הזו.

אהבתי מאד את ספרה של בלאו "נערות למופת": היא תיארה בו קבוצת תלמידות אולפנא, המתבגרות תחת הגדרות של התנהגות מותרת ואסורה ותכתיבי צניעות, זה בנוסף על הייסורים המובנים בתוך התבגרות "רגילה". והנה מגיע הספר הזה – הנערות מאז אמנם גדלו בעשרים ומשהו שנים, אך לא התבגרו אפילו ביום. אותה מנטליות – מלחמה קבועה על טריטורייה התייחסות לכל זכר כאילו הוא חייזר אבל החייזר שלי... הספר כתוב היטב אך לחלוטין לא מותח (בשביל מתח צריכה להיות היתכנות שאין פה), מלא התפלפלויות וזרוי מלים המיועדות ליצור מתח שאיננו. לא מצאתי בו אפילו אפלולית של בין-ערביים, שלא לדבר על "אפל ומושחז" המוגדר בכריכה.

המסקנות שלי?
דתיים לשעבר לעולם לא יהיו חילוניים.
בנות שגדלו בהפרדה מגדרית לעולם יהיו "בנות" גם כשעברו את גיל הנוער.
האג'נדה של גיל ההתבגרות לא תמות לעולם.
העטיפה יפה מאד. הרבה יותר מהספר.
קניתי אותו בהתחשב בספרה הקודם, כבר אמצא למי לתת אותו.

לפני עשרים שנה, כששילה, דינה, רונית ונעמה היו סטודנטיות דתיות באוניברסיטת בר-אילן, הן הקימו את קבוצת "האחרות" וכרתו ביניהן ברית: שאורח החיים הזה הוא לא בשבילן. שהן לא רוצות, לא אמורות, ולא צריכות להביא ילדים. בתור השפעה רוחנית הן אימצו דמויות שעליהן למדו באוניברסיטה, של ארבע נשים תנ"כיות שלא היו להן ילדים: מרים הנביאה, לילית, מיכל בת שאול, ובעלת האוב מעין דור.
ועכשיו, אחרי עשרים שנה, תראו מה נהיה מהן. שילה היא רווקה מזדקנת ערירית ומלאת תיעוב עצמי, שהקריירה האקדמית שלה נכשלה ועובדת כמדריכה במוזיאון. דינה היא אקדמאית מוערכת, מתנשאת, פמיניסטית רדיקלית, שונאת-גברים ושנואת כולם. רונית היא שחקנית עם מוניטין אישי גרוע. ולנעמה קרה משהו כל כך מחריד שרק באמצע הספר יעזו לגלות לקורא מה הוא. והן לא בקשר יותר.
עד שערב אחד, הגופה של דינה נמצאת בתוך זירת רצח פולחני: קשורה לכיסא, מרוקנת מדם, עם בובה של תינוק מודבקת לה לידיים והמילה "אמא" חרוטה לה על המצח.
הסיפור מסופר דרך עיניה של שילה, והמסגרת היא אולי סיפור מתח של חקירת רצח, אבל הסיפור האמיתי הוא חקירת ההורות והאיסור עליה. כששילה מנסה להבין מה קורה לחברות שלה, למה, מי והאם היא הבאה בתור, החקירה הפנימית היא בעצם סביב מושג האל-הורות. האם זו הדרך הנכונה, או לא? האם לגדל ילדים הוא בטבע של האישה או נגדו? האושר הוא עם או בלי? המונולוג הפנימי הנסער והממורמר של שילה, שמדלג בין פונט רגיל לפונט מוטה, דן ללא סוף בשאלות האלה.
מצאתי לנכון לציין לעצמי לחיוב את הקונטקסט המיתולוגי של הסיפור, והעיסוק לאורך כל הספר במיתולוגיות התנ"ך ובמדרש על נשים בתנ"ך. כל סיפור מתח טוב צריך להישען קצת על מיתולוגיות העולם, זה אחד מהמרכיבים הקלאסיים במתכון וזה הופך את הסיפור, כסיפור מתח, ליותר מקצועי.
גדולתו של סיפור היא כשהוא מעלה שאלות וגורם לקורא לדון בהן בינו לבין עצמו, מבלי לספק את התשובות. כשסופרת בוחרת בנושא כל כך טעון לספרה, נראה שאין לה ברירה אחרת. אם הסופרת תנסה לתת את התשובה שלה לסוגיה הבוערת הזו, או לקבוע איזו מסקנה אמפירית – אין שום סיכוי שהיא תצליח לחצות את שדה המוקשים הזה. ובכל זאת, ככל שעלילת הרצח מתקדמת, הגופות נערמות והרקע נחשף לאיטו, המספרת, שילה, לא יכולה להימנע מלהתפתח ולהגיע למסקנות משלה. האם היא טעתה לאורך כל הדרך? האם אימהות היא הדרך היחידה שלה להפוך לאישה אמיתית ולבן-אדם אמיתי? לקראת הסוף היא כבר כמעט-כמעט צורחת "כן." בום.

הסיפור מגולל על ידי שילה הלר. שילה רווקה, ללא ילדים כי היא לא רצתה ילדים ונכללת בקהילה "אל הורית".

שילה לא חפצה מראש להיכנס למסלול של: בית ספר, צבא, אוניברסיטה, נישואין וילדים. היא דגלה באנטי-נטליזם, התנגדה לילודה ובחרה ב"חופש" מקשיים שעשויים להילוות לגידול ילדים.

הכרותה עם "האחרות" החלה בתקופת לימודיה באוניברסיטת בר-אילן במסגרת קורס "נשות התנ"ך". "האחרות" לא רצו להיות ככולן, הן התריסו נגד המסלול המוכר, והחליטו לא להיכנס להיריון ולא להיות כבולות לילדים.

בעקבות התאבדותה של נעמה חבורת "האחרות" התפרקה, וכל אחת פנתה לדרכה, כשכל אחת לחוד חרטה על דגלה: "תיק־תוק תיק־תוק... שום־תינוק שום־תינוק".

עם הזמן שילה עטפה את תובנותיה בנימה מרוככת, מורחבת ובעדשות נוספות: "היום אני גם יכולה להבין שה"כולם" הזה, שכל כך הפחיד אותנו בעבר, הוא לא כזה נורא, הוא רק לא מתאים עבורי, ולאו דווקא באופן המתריס, אלא מתוך ידיעה פנימית." (עמוד 173)

שילה מתגוררת על גבול רמת-גן-בני-ברק ומרצה במוזיאון התנ"ך. את רוב ימיה היא מבלה בהרצאות במוזיאון ומטיילת בין בובות שעווה של שרה אימנו, רבקה, רחל, לאה ועוד. מקום המגורים "גבול רמת-גן-בני-ברק" הוזכר מספר פעמים בעלילה ולא לחינם. תיאור המקום מודגש הינו מטאפורי של ההליכה בין לבין ובין הטיפות...לא אפרט מעבר לכך כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה.

לתוך שגרת ימיה מתגנב אירוע... חברתה מ"האחרות" דינה קמינר-ד"ר למגדר, שהרצאותיה שאבו מאות מאזינים לתורתה, לא להינשא ולא ללדת ילדים, נמצאה ללא רוח חיים בסלון דירתה. בום!

בעיתונות כתבו שהרצח היה בעל מאפיינים חריגים... גופתה של דינה קמינר נמצאה עקודה לכסא בסלון ביתה, ועל מצחה נחרטה המילה "אמא" כשידיה אחזו בבובת תינוק. כיוון שהבובה הודבקה לגופה לא היה ניתן לנתק את הבובה מהגופה ללא תלישת פיסות עור, ולכן נאלצו לקבור את גופתה יחד עם הבובה.

ד"ר דינה קמינר הייתה דמות מוכרת. השקפותיה הפכו אותה לדוברת מרכזית של השקפה שנויה במחלוקת. בהרצאותיה היא הבליטה את נשות המקרא האל-הוריות, עובדה שהציבה אותה כהוגה פמיניסטית.

אלא מה? הרצח של ד"ר דינה קמינר לא היה היחידי...

כחוליה בתוך "האחרות" שילה קמינר הופכת לחשודה העיקרית, שהכתובת: "זיכרונה לברכה" מזדחלת לכיוונה.

העלילה אינה עוסקת רק בבחירת ה"אל הורות", אלא גם בהשקפת עולמם של האחרים ובבחירת המסלול המוכר.

לאורך הספר מגולל דיאלוג וסיעור בתוך מחשבותיה והרהוריה של שילה בקשר למניעים, התלבטויותיה ולבחירותיה בחייה.

בשנים האחרונות, בעולם ובכלל בישראל, מימוש האימהות והחד הוריות קיבל תאוצה גם בחברות השמרניות. כיום, כבר לא מרימים גבה כבשנות החמישים של המאה הקודמת כששומעים את צמד המילים "חד-הורי/ת".

הספר הוגדר כמותחן פסיכולוגי, אם כי יש בו אלימות מסוגננת ואלמנטים פולחניים, שהזכירו לי מעט את ספרי המתח תוצרת שוודיה.

שרה בהלאו פתחה בספרה הנוכחי, צוהר לנושא האימהות והאל-הורות במקרא, אלא מה שרה, רבקה, רחל, חנה היו עקרות והן דווקא כן רצו ילדים משלהם.

צריך תעוזה ואומץ כדי לכתוב ספר כזה, ובמיוחד שאישה חרדית ללא ילדים עומדת מאחוריו.

לסיכום: ספר מיוחד עם כתיבה רהוטה ובהירה, ללא מסר, עוסק בנושא פולמוסי המהווה סיעור מחשבתי והבהרה לשהרה בלאו ולקוראי הספר.

ממליצה במיוחד למעריצי שהרה בלאו.

בשורה התחתונה: דעתי לנשים וזו רק דעתי: אל תמתינו לביצית האחרונה!

לי יניני

הוצאה לאור-זמורה ביתן, מתח, 223 עמודים, 2018

אני עדיין זוכרת את ראיון העבודה ההוא. כמעט 15 שנה אחרי.
תל אביב, טריטוריה זרה, כמט חו"ל בשבילי.
את הראיון הטכני עברתי, הייתי בשיחה במשאבי אנוש.
אז למדת באולפנה? נחקרתי.
ו...איך תסתדרי עם, את יודעת, לעבוד עם גברים?
הבחורה ממשאבי אנוש בחנה אותי כאילו היא מצפה לראות את שביס הנזירה שהסתרתי עד עכשיו נופל מהתקרה ועוטף אותי לפתע.
אולפנה היא לא מנזר, רציתי לגיד לה, אבל במקום זה הסברתי לה בנימוס שכפי שכתוב בקורות החיים שלי, למדתי באוניברסיטה העברית. כן, עם גברים. חוץ מזה, הייתי חניכה ומדריכה בתנועת נוער. אני לא נבהלת או נרתעת מהרעיון של לעבוד עם גברים.
הפקפוק בעיניים שלה נשאר, ובכל זאת התקבלתי.
במקביל התקבלתי למקום נוסף, בחוף המבטחים של ירושלים.
ויתרתי על תל אביב בקלות.
אבל הבחורה ההיא ממשאבי אנוש ודאי היתה מופתעת לגלות שגם בירושלים עיר הקודש, נשים וגברים עובדים יחד...

היה נראה לי שהיא פשוט מנותקת מאוד. אין לה מושג איפה ואיך גדלתי, היא הניחה הנחות על היכולות והכישורים שלי על סמך סטיגמות.
ואז קראתי את הביקורת של יעל על הספר הזה:
"הנערות מאז אמנם גדלו בעשרים ומשהו שנים, אך לא התבגרו אפילו ביום. אותה מנטליות – מלחמה קבועה על טריטורייה התייחסות לכל זכר כאילו הוא חייזר אבל החייזר שלי"
"בנות שגדלו בהפרדה מגדרית לעולם יהיו "בנות" גם כשעברו את גיל הנוער."
אז נראה שההנחה שמי שגדלה בהפרדה מגדרית נושאת איתה את ה"שריטה" לנצח היא הנחה רווחת, ומכאן למסקנה שהיא איננה מסוגלת לתפקד כראוי בסביבה שאיננה מופרדת מגדרית הדרך היא קצרה.
(ואולי גם נכונה, מה אני יודעת. אני לא מרגישה כך, אבל אני הרי לא יכולה לראות את עצמי מהצד).

אני מסכימה עם יעל שהספר הזה יכול להיראות כמאשר את ההנחה הזו, רק שלדעתי המוקד פה הוא לא איך גדלה גיבורת הספר אלא העובדה שהיא בעצם אף פעם לא גדלה.
היא סוג של פיטר-פנית, ילדה שלא רוצה לגדול.
היא מקיימת מערכות יחסים רק עם בחורים צעירים ממנה, מבועתת מהמחשבה על ניהול משק בית (בעידן המודרני של מדיחי כלים ומייבשי כביסה, שלא לדבר על אאוטסורסינג של הניקיון... נו.) היא פוגשת אנשים ומתייגת אותם לפי המגניבות הפוטנציאלית שלהם בסניף של בני עקיבא.
היא טוענת שכולם עושים את זה, אבל תרשו לי לפקפק.
אני לא יודעת אם הכותבת מדברת מפיה של גיבורת הספר או שהכותבת מאפיינת אותה כך ברוב תחכום.
בכל מקרה, ההשלכה ממנה אל כלל העולם המופרד מגדרית (חלקית, אם לא אכפת לכם. מדובר בסך הכל על מערכת החינוך. מערכת חשובה ומכובדת, אבל יש עוד כמה מערכות בחיינו שהן לאו דווקא מופרדות מגדרית) - היא על אחריות הקורא בלבד.

וחוץ מזה, איך הספר?
ככה ככה.
שהרה בלאו אוהבת את הגרוטסקי, את האפל, את הדוחה והמושתק.
בספר הזה, זה לא כל כך עובד.
נושא האל-הורות שעומד במרכזו, כנושא מסעיר, מעורר מחלוקת ושנאה לא שכנע אותי במיוחד. אולי בגלל שבאופן אישי אני אדישה לעניין.
יותר מזה, גיבורת הספר הילדותית, האינפנטילית כמעט, המסרבת להתבגר ולקחת אחריות, עושה שירות דב לנושא שהיא לכאורה אמורה לייצג.
והמתח? אולי יש מתח, אבל זה לא עיקר העניין, כי בלאו היא הרי יותר מאשר כותבת מותחנים.
נשארתי עם ספר מעורר סקרנות, כתוב היטב ובכל זאת - בינוני.

אי אפשר להתעלם מכך שרוב הדמויות הנשיות בתנ"ך מופיעות על תקן האימהות המסורות שתפקידן הוא לחנך את ילדיהן. בזמן שלגברים היו תפקידים בהנהגה, כהונה, שיפוט, משטר ועוד, לאישה נתפר תפקיד אחד ויחיד והוא ילודה. זה נראה שבתקופה ההיא לא הייתה קיימת מציאות שבה יש את האפשרות לבחור האם להביא ילדים לעולם או לא, ובמשך שנים המרכיב המרכזי של האישה היה תפקיד האמהות. אבל אז, אי שם באמצע המאה התשע עשרה, הפמיניזם החל לגבש צורה והעלה את הדיון האם האישה מיועדת להיות רעיה בלבד או שיש בה משהו מעבר?

האם באמת יש בנו משהו מעבר?

ארבע נשים לומדות את הקורס "נשות התנ"ך" באוניברסיטת בר אילן והופכות לחברות נפש. הן מחליטות יחדיו שאינן מתכוונת להיכנס להריון ולהיות כבולות לחיי ילדיהן, החלטה נלהבת ונחרצת שאמורה לגרום להן לא לפסוע במסלול הרגיל. בעקבות התאבדות של אחת מהבנות, החבורה הנותרת מתפרקת וכל אחת מנתקת קשר מהשנייה. עשרים שנה לאחר מכן, דינה - החברה הדומיננטית בחבורה - נרצחת באופן מפחיד. גופתה נמצאת קשורה לכיסא, לידיה מודבקת בובת תינוק ועל מצחה מתנוססת בדם המילה האחת והיחידה "אימא". באותו אופן חולני נרצחת רונית - החברה היפה והפייתנית בחבורה. וכל זה מותיר אותנו עם החברה האחרונה בחבורה שעוד בחיים - שילה הלר.

גיבורת הספר,שילה, היא אישה דתייה שלא נישאה ולא הרתה מעולם ועובדת במוזיאון התנ"ך בעיקר בהדרכת קבוצות. היא יודעת הכל אך באותו הזמן גם לא יודעת כלום. היא לא יודעת האם היא חשודה או שהיא בעצם הקורבן הבא? עוטפת אותה מין שאננות מוזרה בקשר לרציחות המדאיגות שהתרחשו לחברותיה לשעבר אך באותה עת מציף אותה גם פחד משתק וקר. את הסיפור מלווים דמויות נוספות שכל אחת מהן מסקרנת בצורה יוצאת דופן ומוסיפה לסיפור את הצבע שלה.

הספר עוסק בהתרסה של נשים רבות מול המסלול שהכינו עבורן עוד מגיל קטן, הוא פותח את הנושא של הימנעות מהורות מבחירה. שהרה בלאו יצרה מותחן אפל שמאחוריו מסתתר הנושא המעניין הזה של האל הורות. הספר עוסק בפמיניזם, בנשות התנ"ך ובהולדת ילדים. הספר כתוב היטב ולא נותן לך להניח אותו מהיד, מרתק, מסעיר, וכמובן שנותן קצת חומר למחשבה.

“מה זאת אומרת שנשים בתנ"ך לא רצו להיות אמהות? מי לא רוצה להיות אמא?”

לעתים אני לא מבינה מה גורם לי להישאר עם ספר שאינו מסעיר אותי למקומות שהייתי רוצה שיגיע. אולי משום שהוא קבל ביקורות טובות ומשובחות באתר אחר, חשבתי שאולי אני אמשיך ואמשיך והסערה המיוחלת תגיע בהמשך. לדאבוני לא הגיעה שום סערה, אלא מדבר צחיח ושומם.
הסיפור מסופר מנקודת מבטה של שילה, החברה בקבוצת סטודנטיות המחליטות מרצון לא להביא ילדים לעולם. כאשר בקבוצה זו קיימת משהי השולטת ומנדה או מוכיחה כל אחת היוצאת מ"מהתלם" או המוטו הנ"ל. הסיפור עוקב אחר אירועים וידידים בחיי הבנות הללו. לא הצלחתי להתחבר לעלילה , הרגשתי חוסר אמינות בעלילה, בדמויות.
מבחינתי הדבר הטוב שקרה, הינו שהסיפור הגיע אל סיומו.

הביקורת מכילה מעט פרטים מהעלילה שיכולים להיחשב ספוילרים. ראו הוזהרתם/ן.



גיבורת הספר היא רווקה חשוכת ילדים בת 41 שמגלה שחברתה בשנות האוניברסיטה נרצחה באכזריות על רקע פעילותה הפמיניסטית והכרזתה שלא תביא לעולם ילדים. ואז חברה נוספת מימי הלימודים, אל-הורית בהצהרה גם כן, נרצחת באכזריות דומה. הגיבורה יוצאת למסע, עצל לעתים ולא תמיד מפוקס, אחר זהות הרוצח/ת. רומן מתח בלשי יעיל, שנון, מקורי ומהנה.

ה"אחרות" הוא סיפורן של ארבע חברות אשר, בהיותן סטודנטיות, בחרו להתריס כנגד הציווי החברתי ולא להיות כמו כולן ולצעוד במסלול הברור והמוכר של נישואין וילדים. התרסה בגיל צעיר עשויה להשתנות בגיל מאוחר יותר, כי מה שמתאים לשנות הנעורים לא בהכרח מתאים לחיים הבוגרים.
עלילת הספר עוסקת בשאלה: מה קורה לנשים המחליטות, מתוך בחירה, לא להביא ילדים לעולם.
ומה שקורה להן הוא שהן נרצחות והרוצח, לאחר המוות, הופך אותן לאימהות על ידי כך שהוא מדביק להן בובת תינוק וכותב על מצחן את המילה המאיימת מכל "אמא". שילה, גיבורת הספר, הופכת לחשודה המיידית אך אט אט מחלחלת ההכרה שאולי היא בעצם המטרה הבאה.

הסיפור אינו עוסק רק בבחירה של ה"אל-הורות" אלא גם בהתבוננות בדרך האחרת - של הבחירה בהורות. הסופרת מכניסה אותנו לעולמה ולדיאלוג הפנימי המתנהל בראשה של גיבורת הסיפור באשר למניעים, הפחדים וההתלבטויות המלווים אותה, לאור אותה בחירה, לא מתוך אותה התרסת נעורים, כי אם מתוך ידיעה פנימית של מה שטוב לאחרים לא בהכרח טוב עבורה.
נושא ה"אל – הורות" הנו נושא די עלום ורגיש, שהרי איזו אישה לא רוצה ילדים, במיוחד בחברה המקדשת כל כך את ההורות והאימהות. היצר הקמאי לילדים, ומה שנשים יעשו ויעברו בשביל להביא ילדים, הוא כל כך מובן מאליו כך ששום חשיבה אחרת אינה נתפסת, שכן אף אישה לא תצא בהצהרה שאינה רוצה ילדים כי לעיתים האמת הרבה יותר סבוכה ומורכבת מכך.
בחברה הישראלית המודרנית של היום, מימוש האימהות, ולא הנישואין/זוגיות, הוא הנושא החשוב שאפילו כבר במעוזים השמרנים החלו לאמץ את האופציה של אימהות יחידנית, העיקר שתהיי אמא.

לא הייתי מגדירה את הסיפור כ "מותחן פסיכולוגי אפל ומושחז..." (ככתוב על גב הספר), בכל אופן לא ככזה המטלטל ומשאיר את הקורא עצור נשימה. זהו סיפור מתח-לייט חביב, הפותח צוהר לנושא האל-הורות בתנ"ך, דבר שהווה עבורי חידוש מרענן ומחכים, ומעביר את האמירה האידיאולוגית בצורה נעימה עם קריצה.
אז למה 3 כוכבים? אהבתי את מקוריות הרעיון של המוטיב המרכזי אבל סיפור המתח והמקצב שלו היו פחות מרתקים.