בוקר. קבוצת ילדים בני 9-10 יושבים סביב שולחנות, בכיתת לימוד. המורה, אישה נמוכה בעלת ראש קטן ושיער קצוץ, נשענת מולם על שולחן. אחת הילדות קוראת סיפור שכתבה, על הארי פוטר, והשאר מקשיבים לה.
"את יודעת, בספר השביעי הוא כבר גדול," אומר אחד הבנים. היא מהנהנת בראשה.
***
עברו שנתיים. שלוש ילדות בנות 11 יושבות על ספסל בחצר בית ספר. שתיים הן, אחת גבוהה ובלונדינית והשנייה ממושקפת ומתולתלת, מנסות לשכנע את הילדה השלישית לעשות משהו מסוים. למען האמת, הן מנסות לשכנע אותה לקרוא סדרת ספרים מאוד מסויימת.
"לונה, תקראי הארי פוטר!" אומרת הילדה הממושקפת.
"אני לא רוצה!" קוראת הילדה השלישית, לונה, במחאה. הבלונדינית גם מצטרפת גם היא למסע השכנוע, אך ללא הצלחה.
***
לילה. נערה מתולתלת, חומת שיער, שוכבת במיטה וקוראת ספר לאור פנס. היא כבר בעמודים האחרונים, והיא קוראת אותם במהירות הגובלת באובססיביות. לבסוף, היא גומרת את הספר, סוגרת אותו, מניחה על שידה ונאנחת אנחה עמוקה.
הספר היה "הארי פוטר ואוצרות המוות".
בתגובות, כאן למטה, שאלה אותי ג'קס אם הארי פוטר הוא גיבור ילדות, הספר הכי טוב שיש, או שניהם.
והתשובה שלי היא:
הארי פוטר אינו גיבור ילדות שלי. הוא סיים את תקופת הילדות שלי, והפך אותי לנערה שאני היום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
