ביקורת ספרותית על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

אני יודעת מה אתם חושבים.
יש מיליון ביקורות על הספרים האלה.
מי כבר יקרא עוד אחת?
אבל פשוט הייתי חייבת.

כשהייתי ילדה קטנה, בת תשע בערך, (ובעצם במשך כל בית הספר היסודי) לא נהגתי לצאת להפסקות. לא נהגתי לשחק עם חברים. אולי זה קשור בעובדה שלא היו לי כאלה. אבל זה כבר עניין אחר.
במקום זה הלכתי, הפסקה אחר הפסקה, יום אחר יום, לספרייה של בית הספר. נדמה היה שזה המקום היחיד שאהבתי באמת. מקום מלא בדברים היחידים שהסבו לי אושר. ספרים.

יום תמים אחד, כשהלכתי לספרייה כהרגלי והחזרתי את הספרים הקודמים שלקחתי, חיפשתי לעצמי משהו חדש לקרוא.
שוטטתי בספרייה, ואותה כריכה עם ילד ממושקף שחור שיער שעף על מטאטא בניסיון לתפוס כדור קטן זהוב וחמקמק צדה את עיניי. הכיתוב "הארי פוטר" הופיע עליה. כמובן שגם קודם לכן שמעתי על הספרים האלה, אבל תמיד זה היה נשמע לי רחוק בצורה כזו או אחרת.
החלטתי לקחת אותו. מה כבר יש לי להפסיד?
וככה זה התחיל.

מצאתי את עצמי יושבת, צוחקת ונהנית בניגוד כמעט מופרך לדיכאון בו שהיתי כמה ימים לפני כן. מצאתי את עצמי בולעת ספר אחר ספר, חולמת על המעטפה השמנה עם הדיו הירוקה וחותמת השעווה שתופיע יום אחד בדואר שלי.

התאהבתי בדמויות.
הארי, שלעולם לא היה מאכזב אותי.
רון, שאני לא יודעת מה אני, הארי והרמיוני היינו עושים בלעדיו.
הרמיוני, שדומה לי בכל כך הרבה מובנים עד שזה נעשה קצת מפחיד.
לונה, שתישאר תמיד קסומה כמו שהיא.
נוויל, חסר האונים והביישן כביכול, הפרופסור הכי טוב לתורת צמחים שאפשר לבקש.
ג'יני המדהימה, שעדיף להיות בצד הנכון של קללת עטלפי הנזלת שלה.

אפילו את צ'ו וסדריק יכולתי לפעמים לסבול.

אני זוכרת כמה בכיתי על סיריוס, על דמבלדור, על פרד ועל לופין וטונקס, ולא לשכוח את דובי החמדמד. (*רצון לרצוח את בלטריקס*). ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי. הם לא הבינו עד כמה הספרים האלה השפיעו עלי. הגעתי למצב ששכנעתי את עצמי שהסיבה לכך שלא קיבלתי מכתב בגיל אחת עשרה היא שאני פשוט מוגלגית. הרמתי מקלות ומילמלתי דברים, בתקווה שיום אחד אצליח להגיד "וינגרדיום לביוסה" והפריט מולי ירחף באוויר. רציתי לשחק קווידיץ', לעוף על מטאטא ולהרגיש חופשיה מהחיים. להשתתף בצבא דמבלדור ולהצליח להפיק פטרונוס מוגשם בצורת כלבת לברדור גדולה. רציתי להתמודד עם בוגארט. (שבמקרה שלי הוא כנראה צבא של חרקים. *הזדהות עמוקה עם רון*)

ובלי לשים לב, הגעתי לספר השביעי. הדמעות איימו לזלוג על אותו עותק משומש מספריית בית הספר. בלי לשים לב, הגעתי לסופו של הקסם, לסופם של החיים. אני זוכרת שבהיתי בקיר מולי במבט ריק, מסרבת להאמין שכל זה נגמר. כי זה לא יכול להיות שזה נגמר. זה פשוט לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שהארי לא יתמודד יותר עם וולדמורט, שרון והרמיוני יפסיקו לריב בצורה כל כך "שיפית". שפרד וג'ורג' יפסיקו להצחיק בדרכם המיוחדת, שגברת וויזלי תפסיק לבשל ולדאוג. אפילו הצטערתי שזה שאין-לנקוב-בשמו (אופס, נקבתי בשמו כבר קודם, זה איבד מהאפקט שלו) מת, כי הוא פחות או יותר סימל את הסדרה הזאת.

הצצה למוח שלי בסוף העמוד האחרון:
מה המשמעות לחיי עכשיו?
מה לעזאזל אני הולכת לעשות?
אני לא יכולה להמשיך כאילו כלום.
זה נגמר.

אבל זה לא היה נכון.
זה לא נגמר.
לא באמת.
אני אצטט משפט שאני אוהבת מאוד מספר (אחר) שאני אוהבת מאוד:
"סיפורים אף פעם לא נגמרים. גם אם הספרים מעמידים פנים שזה כך. הספרים תמיד ממשיכים לחיות"
וזה מה שיפה בספרים. הם לא באמת נגמרים. הם ימשיכו לחיות ולהשפיע, לעצב ולשנות אנשים כמו שרק ספרים יכולים לעשות. כמו שהם שינו אותי.

הארי פוטר ימשיך לחיות.
הוא הרי 'הילד שנשאר בחיים'.
הוא נישא לג'יני, אב לג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה, והשנה ב31 ביולי, יהיה בן 36.
הוא יחיה באושר עם רון ועם הרמיוני, עם לונה וגם נוויל, עם בן הסנדקאות שלו טדי לופין והאגריד.
אחרי שהחזרתי את הספרים לספרייה, קניתי את כל הסדרה בשבוע הספר, שהתחיל בערך שבוע אחר כך. והיא עדיין אצלי על המדף. וכשאני צריכה שמשהו ירגיע אותי, או שאני צריכה לשכוח מהצרות, או אפילו כשאני סתם רוצה להיזכר בהכול מחדש, אני קוראת אותם שוב.
ולמרות כל שאר הספרים שאני קוראת,
אני לא אשכח אותם.
כי פשוט אי אפשר.

"הסדרה הזאת תישאר לא רק לעשורים הבאים, כי אם למאות הבאות" (סטיבן קינג)

» ביקורות נוספות של פריקית של ספרים
» ביקורות נוספות על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים