ביקורת ספרותית על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות.
ברצינות.
מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת.
מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי.
אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה.

אני אתחיל.. מההתחלה, האמת.
כמה מפתיע.
הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים.
מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר.
יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש.
בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה.
אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון.
וככה זה התחיל.
בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר.
וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי.
לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם.
איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'.
הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני.
הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע.
הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס.
לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס.
אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב.
אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה.
אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה.

כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע.
התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים.
אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי?
אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.'

ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי.
כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי.
החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו.
כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם.
עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן.
אבל זה לא היה כמו קודם.
במובן מסוים, התבגרתי.
וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה.
השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים.
השתניתי, התקדמתי.
ואת הספרים השארתי מאחור.

לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב.
בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם.
אז פתחתי את הספר הראשון.
וזה תפס אותי לא מוכנה.

מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה.
מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי?
סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני.
וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות.
דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך.
וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך.
וכל זה היה יותר מידי.
אח''כ עברתי לשלישי.
פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'..
חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה.
חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה.
אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה.
אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי.

ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב.
ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב.
ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת.

וזהו, אני חושבת.
הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי.
לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת..
את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת.
ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה.
ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה..
שאפו, חבר'ה. באמת באמת.
תם ונשלם הקונדס.

» ביקורות נוספות של מישי
» ביקורות נוספות על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים