ביקורת ספרותית על אבל זה הדבר עם הנוצות מאת מקס פורטר

---

ילדים

יש נוצה על הכרית שלי.

כריות עשויות מנוצות, לך לישון.

זאת נוצה גדולה, שחורה.

בוא לישון במיטה שלי.

יש נוצה גם על הכרית שלך.

בוא נעזוב את הנוצות ונישן על הרצפה.
-מקס פורטר, "אבל זה הדבר עם הנוצות"

יום אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה, הלכתי למכולת בקיבוץ הקרוב למקום שאני גרה בו. מדי פעם הייתה על המדרכה נוצה שחורה, גדולה. נוצה של עורב.
כשהגעתי לקיבוץ, נתקלתי בעורב. שחור, גדול, מת. דרוס על הכביש.
מאז שקראתי את הספר הזה יש לי התייחסות מעט שונה לעורבים, בגלל העורב הזה. הוא מדבר במונולוגים של שירה. שירה, רה, רע, קרע, עורב רע. עורב מטורף שמשחק עם מילים כמו קוביות של לגו. מרכיב ומפרק ומרכיב מחדש הפוך. קובייה כחולה, קובייה בתכלת, קובייה ורודה וירוקה וצהובה וכתומה וסגולה ואדומה עד שנוצרת מהקוביות שלו, מהמילים שלו, קשת יפהפייה של מילים והברות ואותיות בלי סוף.
ובנוסף לעורב יש גם אבא, וילדים. שבורים בגלל מוות שפירק את המשפחה שלהם, וזה אותו מוות שמביא אליהם את העורב. וגם המילים והמשפטים והשירה שלהם יפהפיים. כל אחד מהם מקבל עמוד או שניים או שלושה בכל פעם. בהתחלה העורב מדבר ומדבר ללא הפסקה, ולאט לאט עם הפצעים שמתאחים ומחלימים העורב צועד אחורה והאב והילדים מקבלים את מרכז הבמה.
יש ספרים שאי אפשר להסביר במילים, וזה אחד מהם. המילים בו יפות כל כך עד שקשה למצוא מילי שיעשו איתו את החסד שמגיע לו. הוא אחד הספרים הטובים והמיוחדים שקראתי מימיי. כן, מוזר. כן, קצת מטורף. אבל יפהפה.

» ביקורות נוספות של אורגת הדיו
» ביקורות נוספות על אבל זה הדבר עם הנוצות