ביקורת ספרותית על אגם הצללים מאת רוני גלבפיש
ספר מעולה

---

רציתי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. אוף.
אני רוצה גם שוקולד. שוקולד זה תמיד טוב. אומנם לא כמו החתולה שוכבת לידי וישנה גם קצה הלשון בחוץ, אבל לא משנה. נחזור לספר, לעניין ולפוקוס. כי עם החום הזה הרבה פוקוס לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, אז אני אנצל את הזמן שיש עכשיו.
כשהייתי בכיתה ה', קצת לפני סוכות (אם אני לא טועה), הלכתי לביה"ס. מפתיע. לא. אבל, באיזשהו שלב ראיתי משפחה לא מוכרת. היה שם ילד עם מכנסי שלושת רבעי וכובע מגניב כזה, כמו של אוליבר טוויסט. היה לו שיער קצר ובלונדיני, והייתי בטוחה שהוא בן.
זה העניין. זו הייתה בת. והיום היא החברה הכי טובה שלי. וכשהכרתי אותה, הכרתי גם את אמא שלה, ואת הספר שאמא שלה כתבה. לאמא שלה קוראים רוני גלבפיש. עכשיו, לספר קוראים אגם הצללים.
וטטטטטטטטטטטטטטצןצ
החתולה נשכבה על המקלדת, וזה כל כך חמוד עד שלא בא לי למחוק את הקשקושים שלה. הורדתי אותה מהמקלדת, אי אפשר לכתוב ככה.
חזרה לספר.
הספר מספר על שתי תאומות, יערה ותמר, ג'ינג'יות בנות שלוש עשרה, שגרות בקהילה קסומה ברמת הגולן. ספר פנטזיה ישראלי טוב זה לא דבר שמוצאים כל יום.
והוא טוב.
אני באמת אוהבת את הספר הזה. אומנם העובדה שהלחשים הם קטעי שירה קצת הציקה לי מדי פעם, אבל זה לא מונע מהספר להיות ספר נהדר.
אני לא אתחיל לפרט למה אני אוהבת אותו. אני גרועה בהסברים. אבל הוא ממש טוב.
ואני צריכה ללכת לקרוא (את אגם הצללים, כמובן) ולקוות שחברה שלי קיבלה את ההודעה ששלחתי לה. אז תישארו עם ביקורת מבולבלת ועם חמישה כוכבים ענקיים ושמנמנים. קיץ נעים!

» ביקורות נוספות של אורגת הדיו
» ביקורות נוספות על אגם הצללים