ביקורת ספרותית על מסע של מאה צעדים - פרוזה # מאת ריצ'רד ק. מוראייס
ספר לא משהו

---

האוכל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.יש את אלו ש"חיים כדי לאכול",ויש את אלו ש"אוכלים כדי לחיות" (כמוני).האוכל הוא לא רק מזון,אלא גם סממן תרבותי,אתני וחברתי.אוכל יכול להפגין רגשות (לא סתם אומרים ש"הדרך אל ליבו של גבר היא דרך הקיבה שלו"). אבל יותר מזה,אוכל נקשר אצלנו לבית.אצל רוב האנשים זה ככה.טעמים וריחות שהם ספגו בילדותם ילוו אותם לכל אורך חייהם,והם בתורם ינחילו אותם לילדיהם.

אצלי,זה היה מרק העוף של סבתא פולנייה.איכשהו,תמיד שאני חושב על אוכל,הדבר הראשון שקופץ לי לראש זה המרק עוף של סבתא. אבא תמיד מתלוצץ שפעם המרק הזה לא היה כזה טוב.בהתחלה,מתברר,שסבתא שלי לא בישלה טוב (האימה!מתברר שסבתות לא נולדו מבשלות טובות!).המרק עוף היה יוצא דלוח, ולמעלה היו נראות טיפות שומן. לקח זמן עד שסבתא הבינה שאפשר להקפיא את המרק ואז לחתוך את השומן שמצטבר למטה,שירקות מסוימים נותנים טעמים מסוימים,ושלא צריך לשים עוף שלם אלא אפשר להסתפק רק בעצמות העוף (בלי אבקת עוף חס וחלילה!).
תמיד אומרים שמרק עוף זה מעפן."מה כל כך טוב במרק עוף?".המלעיזים יגידו שזה סתם מרק,לא מרק מפתיע ומקפיץ,בלי איזה פאנץ' במרק.לא נותן לך איזה זבנג,לא מעיף אותך לשום מקום.
אבל מי צריך מרק שיעיף אותך.מרק עוף הוא מרק מנחם.טעם של בית בשיא תפארתו.כל סבתא מתפארת במאכל שלה,ואצל סבתא שלי זה המרק עוף.ושלא תבינו לא נכון,היא יודעת להכין עוד הרבה דברים (רק שאותם אני לא אוהב),וגם סבתא השנייה שלי יודעת לבשל (רק שההתחברות שלי לתרבות העיראקית מסתכמת באורז...).

ריצ'רד מוראייס חוקר בספרו שנראה במבט ראשון כ"סתם עוד ספר" את הקשר בין האוכל שלנו לבין מי שאנחנו. חסן חאג'י יליד בומביי,סופג מינקות את ריחות הבישול ההודי (שסביר להניח שלא ימצאו חן בעיניי).הודו הצבעונית על כל גווניה באה לידי ביטוי בבישול,תערובות תבלינים מקפיצות,חריפות,מתקתקות וחמוצות. חסן ומשפחתו עוברים ללונדון (בטוויסט עלילתי שיכולתי להריח מראש.הא,משחק מילים בלתי מכוון) האפרורית ומשתקעים ברובע האסיאתיים.אבל הגעגועים עזים,והרגליים שלהם (בעיקר של אב המשפחה) מציקות,והוא מחליט לקחת אותם למסע באירופה (אה,שכחתי לציין שהם מיליונרים).הם בסוף משתקעים בלומייר,כפר בעמק הלואר בצרפת.ויד המזל (או יד המחבר) עשתה שהם יגורו בדיוק מול מסעדת שני כוכבי מישלן,"הערבה הבוכייה" ("לה סול פלורה" למצורפתים שבנינו).וכמובן,הם לא סובלים אחד את השני.וכמובן,חסן בסופו של דבר עובד במסעדת כוכבי המישלן.

העלילה מאוד צפויה.הרגיש כמו תסריט של סרט שיכולתי לראות בקולנוע.זה לחלוטין ספר לחובבי בישול.אינני מתיימר להיות בשלן גדול.כן,אני יודע לשבור ביצה ולהכין עוגה (אל תדאגו כמובן לא מהביצה בלבד...).אני יודע לעזור לאמא במטבח שצריך,לטגן את הבצלים-להכין את הקציצות-לטגן ולחכות (וגם לאכול).מוראייס מעלה בספרו את השאלה המעניינת במיוחד "מהו אוכל?".
כשחסן מנותק ממשפחתו ההודית וממסעדתם,והולך את מאה הצעדים (ומכאן שם הספר) למסעדת "הערבה הבוכייה",מסע של מאה צעדים נראה כמסע חוצה עולם.חסן נאלץ להשלים ולהגיע להבנה שעליו להתנתק משורשיו ההודיים אם הוא רוצה להצליח במטבח הצרפתי.חסן חותך את השורשים,וכאן עולה השאלה-"אדם ללא אוכל ילדותו,מהו?".

ואם אסכם,הספר חביב אך לא יותר.צריך רק להוסיף הערת אזהרה לספר-לא לקרוא אותו כשיש מזון ליד.חצי מהספר אני רק מוצא את עצמי מפנטז על אוכל והולך למטבח לאכול משהו.אם עליתי בגלל הספר הזה במשקל,אני אתבט את ההוצאה לאור! (לא באמת,אין לי עורך דין...)

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על מסע של מאה צעדים - פרוזה #