“זו אולי הפעם הראשונה ששיניתי דעתי על ספר במאה שמונים מעלות ממעולה לנורא. בילדותי אהבתי מאוד את הספר הזה. לא פלא. החרוזים של אפרים סידון נהדרים, והאיורים של יוסי אבולעפיה מצחיקים כל כך. שילוב מנצח. לפני כמה ימים הביאה הקטנה את הספר מהגן. זכרתי כמה אהבתי אותו, ומיד התישבתי להקריא לה. אוי כמה הסתבכתי. קודם כל זה לא ספר ילדים. זוהי סאטירה למבוגרים בתחפושת. בגדול (זהירות ספויילרים...) העלילה עוסקת במיעוט שכל הזמן דורש מהרוב עוד ועוד ויתורים, בנימוס ובנועם. בכל פעם מוותר הרוב עוד טיפטיפה, ממש טיפל'ה, עד שלבסוף הרוב נראה בדיוק כמו המיעוט ולא ניתן להבחין ביניהם. בעיקרון אני מסכימה עם התהיות שמעלה הסיפור וגם עם מוסר ההשכל. דמוקרטיה היא שיטת ממשל בעייתית לדעתי. (אל תהרגו אותי – זו לדעתי השיטה הטובה ביותר, אלא ששומו שמים יש לה גם חסרונות). צריך להיות גבול עד כמה הרוב צריך להתחשב במיעוט, הדמוקרטיה חסרה אמצעים להגן על עצמה, לא אזכיר את הדוגמא המובנת מאליה. למרות כל מה שכתבתי למעלה הספר גרם לי למועקה ואי נוחות במקום לצחוק. הסיבה היא שהמיעוט המתואר בספר הוא לא דמיוני כל כך. המיעוט הוא בעל אמונה ייחודית על מוצא האדם, יש להם לבוש יוצא דופן, הנשים משנות את הופעתן לאחר החתונה, יש להם מנהגים יחודיים הקשורים למזון. נראה לי שהפואנטה הובנה. מה שזעזע אותי הוא הצורה שבה מתואר אותו מיעוט. במסווה של הומור סידון קוטל את בסיס אמונתם של החרדים, הופך אותו לנלעג ושרירותי. אין שום הגיון בדרך התנהלותו של אותו מיעוט בספר, שום סיבה ותכלית. אין לי בעיה עם ביקורת, ואני חילונית בעצמי. אלא שהתיאורים של סידון כבר גובלים לטעמי באנטשמיות. כמה ציטוטים: "הם טענו מלאי אמונה, כי מוצא האדם מדחליל הגינה. לכן כל אדם, בלי הבדל מין או גיל, הוא בעצם, פשוט, בן בנו של דחליל. וכדי שיזכור זאת תמיד, כל שניה, הם נשאו על גופם יקרות של גינה. בחורים של האף דחפו בצלצלים, בחורי האוזניים – תרד עלים..." "וזה לא הכל. אנשי המיעוט – וזו לא הלצה – לבשו יום ולילה חלוקי רחצה..." "כלה שם חויבה, בין שאר החובות, ששניה תהיינה כולן תותבות. כלומר, היא חויבה לאחר נשואיה להחליף מיד, בלי דחוי, את שניה..." "ואפילו זה עוד לא הכל. כיוון שאחיו של סבם האהוב פעם חטף כאב בטן מכרוב, הם לא אכלו כרוב!..." "ותתפלאו גם זה לא הכל. היתה עוד הוראה, מאוד משונה, האוסרת על איש המיעוט חתונה עם חמור, עם בטטה, או עם סמרטוט. איזו שטות!..." הקטנה שלי שהיא בת ארבע צחקה מהצנוניות באוזניים וכו' ואהבה מאוד את הספר. עם הגדולה, בת שמונה, הקריאה התפתחה לדיון ארוך. דיברנו על דמוקרטיה ועל סובלנות, על ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית, ועל יחסי דתיים – חילוניים. בסך הכל כולנו יצאנו מורווחים מהספר. לא דירגתי את הספר. איך אפשר לדרג ספר שהוא גם מעולה וגם מזעזע? לתת לו ממוצע של שלושה כוכבים? השארתי ככה.”

“בכל פעם שאנחנו הולכים לסבא וסבתא שלי לשבת, אני פונה למדפים הנמוכים שבספריה שלהם – המדפים ששמורים לילדים – ולוקחת את הספר הזה. מאז שאני קטנה אני קוראת אותו. יש לי תמונות כאלו בראש, של כל הפעמים האלה שנכנסתי לבית של סבא וסבתא שלי, אמרתי להם שבת שלום, ולקחתי מהמדף את הספר שפשוט ישב וחיכה לי. על הספה בסלון, על כיסא במטבח, על הכורסא שהחליפה את הספה אחרי כמה שנים.. תמיד פתחתי את הספר באותו חיוך שכבר יודע מה עומד פניו, וקראתי אותו. אני לא מצליחה לזכור מה שאב אותי אליו בהתחלה. החרוזים? המשקל המושלם? המציאות המצחיקה? הספר הזה, יותר מהרבה ספרים אחרים, הוא ספר שגדלתי אתו. והפעם, ממש פיזית. בכל פעם שקראתי אותו, גליתי בו עוד ועוד פרטים שנסתרו ממני בפעמים האחרות. הוא העביר הרבה מעבר למה שמלא אחרים העבירו, מכל הבחינות. הוא ביקורתי. כן. הוא לא לגמרי – איך לומר? – מבחינה פוליטית שכזו, אני. נכון. אבל בהחלט יש מה ללמוד ממנו. ''אנשים שלא שומרים על זכותם ולא נלחמים על אמונתם אנשים שמוותרים על הכל ככה סתם - ראויים לתואר ציבור מטומטם.'' לא ככה? מבחינתי, ספר ילדים שמסוגל להעביר דבר כזה, ראוי בהחלט לחמישה כוכבים. אני לא יודעת אם בתור ילדה קטנה, ממש הבנתי את כל הדברים שהספר הזה באמת חושף, אבל אני חושבת שעכשיו אני מבינה. או לפחות מתקרבת. ''ואנו תקווה שהכל רק דמיון ורוב טיפש הנכנע למיעוט לא קיים במציאות לא קיים במציאות וזהו.'' (דרך אגב, ה'וזהו' שאני כל הזמן אומרת בסוף כמעט כל דבר ארוך שיוצא לי מהפה, זה בגלל הספר הזה D: ) וזהו.”

“אפרים סידון כתב סאטירה משובבת נפש על "...החיים באי הגיון / בו יש תושבים קרוב למליון / אנשים נחמדים ברובם הגדול / ...כי באי הגיון חי גם מיעוט / זאת אומרת / אותו המיעוט התנהג אחרת..." הסיפור בחרוזים מקסימים מספר על חיים של רוב שחי עם מיעוט באותו אי. המיעוט מאמין בדברים שונים, מסתגר בד' אמותיו, מתלבש באופן שונה, ואוסר על אכילת כרוב ושימוש בכף...ואז מתחילים אנשי המיעוט לבקש בקשות קטנות, שיהפכו את אנשי הרוב לדומים להם. "סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שמטרתה לשים דבר מה (אמונה, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי. לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים".(מתוך ויקיפדיה) הספר בפורמט של ספר ילדים (לא כדאי להתפתות להקריאו לילדים) כתוב בחרוזים קלילים, כמו שאפרים סידון יודע, ועוסק בדמוקרטיה. עד כמה על הרוב להיות נאור ולרצות את המיעוט? והאם אין הדמוקרטיה (שאלה כה בנאלית) טומנת בחובה את זרעי הריסתה? ועד כמה אפשר להניח לאחר לחיות כרצונו, בתנאי שאינו מפריע לי לחיות כרצוני? אלה שאלות כבדות משקל בכל חברה, ובחברתנו המסוכסכת על אחת כמה וכמה. ודוגמה קטנה: "יוצא זוג צעיר ובוחר מסעדה / ומזמין לפתן משובח / ואז כמובן, על פי החוק / לאכלו במזלג הוא מוכרח. / ועד שאותו הוא גומר, המסכן, / הוא כבר לא זוג צעיר - / הוא מזמן זוג זקן..." חיבבתי מאד את הספר שהוא מבדר ועוקצני ומינון הרוע בו שפוי. אני מציעה לקרוא אותו כל עוד כה חם בחוץ, שסיפור על אנשי האי הגיון, שרק בגלל כוונות טובות ושאיפה לנאורות גמרו עם בצלצלים באף ותרד עלים באוזניים. ואם קצת צחוק בריא לא יקרר אותכם - שום דבר כבר לא יצליח...”

“סאטירה חברתית שנונה וחדה כתער, מבית מדרשו של יוצר מבריק ומוכשר כל כך. לכאורה ספר ילדים שנון וחביב, כתוב בחרוזים, עם עלילה מופרכת מסוג עלילות חכמי חלם. הסיפור מניח עבור הילדים תשתית לחשיבה חברתית ביקורתית, לזווית ראיה הומוריסטית, ולא פחות חשוב - תענוג צרוף להורה, שגם אצלו מפעיל הסיפור מנגנוני חשיבה חלודים. מומלץ מומלץ מומלץ!”

“זו אולי הפעם הראשונה ששיניתי דעתי על ספר במאה שמונים מעלות ממעולה לנורא. בילדותי אהבתי מאוד את הספר הזה. לא פלא. החרוזים של אפרים סידון נהדרים, והאיורים של יוסי אבולעפיה מצחיקים כל כך. שילוב מנצח. לפני כמה ימים הביאה הקטנה את הספר מהגן. זכרתי כמה אהבתי אותו, ומיד התישבתי להקריא לה. אוי כמה הסתבכתי. קודם כל זה לא ספר ילדים. זוהי סאטירה למבוגרים בתחפושת. בגדול (זהירות ספויילרים...) העלילה עוסקת במיעוט שכל הזמן דורש מהרוב עוד ועוד ויתורים, בנימוס ובנועם. בכל פעם מוותר הרוב עוד טיפטיפה, ממש טיפל'ה, עד שלבסוף הרוב נראה בדיוק כמו המיעוט ולא ניתן להבחין ביניהם. בעיקרון אני מסכימה עם התהיות שמעלה הסיפור וגם עם מוסר ההשכל. דמוקרטיה היא שיטת ממשל בעייתית לדעתי. (אל תהרגו אותי – זו לדעתי השיטה הטובה ביותר, אלא ששומו שמים יש לה גם חסרונות). צריך להיות גבול עד כמה הרוב צריך להתחשב במיעוט, הדמוקרטיה חסרה אמצעים להגן על עצמה, לא אזכיר את הדוגמא המובנת מאליה. למרות כל מה שכתבתי למעלה הספר גרם לי למועקה ואי נוחות במקום לצחוק. הסיבה היא שהמיעוט המתואר בספר הוא לא דמיוני כל כך. המיעוט הוא בעל אמונה ייחודית על מוצא האדם, יש להם לבוש יוצא דופן, הנשים משנות את הופעתן לאחר החתונה, יש להם מנהגים יחודיים הקשורים למזון. נראה לי שהפואנטה הובנה. מה שזעזע אותי הוא הצורה שבה מתואר אותו מיעוט. במסווה של הומור סידון קוטל את בסיס אמונתם של החרדים, הופך אותו לנלעג ושרירותי. אין שום הגיון בדרך התנהלותו של אותו מיעוט בספר, שום סיבה ותכלית. אין לי בעיה עם ביקורת, ואני חילונית בעצמי. אלא שהתיאורים של סידון כבר גובלים לטעמי באנטשמיות. כמה ציטוטים: "הם טענו מלאי אמונה, כי מוצא האדם מדחליל הגינה. לכן כל אדם, בלי הבדל מין או גיל, הוא בעצם, פשוט, בן בנו של דחליל. וכדי שיזכור זאת תמיד, כל שניה, הם נשאו על גופם יקרות של גינה. בחורים של האף דחפו בצלצלים, בחורי האוזניים – תרד עלים..." "וזה לא הכל. אנשי המיעוט – וזו לא הלצה – לבשו יום ולילה חלוקי רחצה..." "כלה שם חויבה, בין שאר החובות, ששניה תהיינה כולן תותבות. כלומר, היא חויבה לאחר נשואיה להחליף מיד, בלי דחוי, את שניה..." "ואפילו זה עוד לא הכל. כיוון שאחיו של סבם האהוב פעם חטף כאב בטן מכרוב, הם לא אכלו כרוב!..." "ותתפלאו גם זה לא הכל. היתה עוד הוראה, מאוד משונה, האוסרת על איש המיעוט חתונה עם חמור, עם בטטה, או עם סמרטוט. איזו שטות!..." הקטנה שלי שהיא בת ארבע צחקה מהצנוניות באוזניים וכו' ואהבה מאוד את הספר. עם הגדולה, בת שמונה, הקריאה התפתחה לדיון ארוך. דיברנו על דמוקרטיה ועל סובלנות, על ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית, ועל יחסי דתיים – חילוניים. בסך הכל כולנו יצאנו מורווחים מהספר. לא דירגתי את הספר. איך אפשר לדרג ספר שהוא גם מעולה וגם מזעזע? לתת לו ממוצע של שלושה כוכבים? השארתי ככה.”

“בכל פעם שאנחנו הולכים לסבא וסבתא שלי לשבת, אני פונה למדפים הנמוכים שבספריה שלהם – המדפים ששמורים לילדים – ולוקחת את הספר הזה. מאז שאני קטנה אני קוראת אותו. יש לי תמונות כאלו בראש, של כל הפעמים האלה שנכנסתי לבית של סבא וסבתא שלי, אמרתי להם שבת שלום, ולקחתי מהמדף את הספר שפשוט ישב וחיכה לי. על הספה בסלון, על כיסא במטבח, על הכורסא שהחליפה את הספה אחרי כמה שנים.. תמיד פתחתי את הספר באותו חיוך שכבר יודע מה עומד פניו, וקראתי אותו. אני לא מצליחה לזכור מה שאב אותי אליו בהתחלה. החרוזים? המשקל המושלם? המציאות המצחיקה? הספר הזה, יותר מהרבה ספרים אחרים, הוא ספר שגדלתי אתו. והפעם, ממש פיזית. בכל פעם שקראתי אותו, גליתי בו עוד ועוד פרטים שנסתרו ממני בפעמים האחרות. הוא העביר הרבה מעבר למה שמלא אחרים העבירו, מכל הבחינות. הוא ביקורתי. כן. הוא לא לגמרי – איך לומר? – מבחינה פוליטית שכזו, אני. נכון. אבל בהחלט יש מה ללמוד ממנו. ''אנשים שלא שומרים על זכותם ולא נלחמים על אמונתם אנשים שמוותרים על הכל ככה סתם - ראויים לתואר ציבור מטומטם.'' לא ככה? מבחינתי, ספר ילדים שמסוגל להעביר דבר כזה, ראוי בהחלט לחמישה כוכבים. אני לא יודעת אם בתור ילדה קטנה, ממש הבנתי את כל הדברים שהספר הזה באמת חושף, אבל אני חושבת שעכשיו אני מבינה. או לפחות מתקרבת. ''ואנו תקווה שהכל רק דמיון ורוב טיפש הנכנע למיעוט לא קיים במציאות לא קיים במציאות וזהו.'' (דרך אגב, ה'וזהו' שאני כל הזמן אומרת בסוף כמעט כל דבר ארוך שיוצא לי מהפה, זה בגלל הספר הזה D: ) וזהו.”

“אפרים סידון כתב סאטירה משובבת נפש על "...החיים באי הגיון / בו יש תושבים קרוב למליון / אנשים נחמדים ברובם הגדול / ...כי באי הגיון חי גם מיעוט / זאת אומרת / אותו המיעוט התנהג אחרת..." הסיפור בחרוזים מקסימים מספר על חיים של רוב שחי עם מיעוט באותו אי. המיעוט מאמין בדברים שונים, מסתגר בד' אמותיו, מתלבש באופן שונה, ואוסר על אכילת כרוב ושימוש בכף...ואז מתחילים אנשי המיעוט לבקש בקשות קטנות, שיהפכו את אנשי הרוב לדומים להם. "סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שמטרתה לשים דבר מה (אמונה, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי. לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים".(מתוך ויקיפדיה) הספר בפורמט של ספר ילדים (לא כדאי להתפתות להקריאו לילדים) כתוב בחרוזים קלילים, כמו שאפרים סידון יודע, ועוסק בדמוקרטיה. עד כמה על הרוב להיות נאור ולרצות את המיעוט? והאם אין הדמוקרטיה (שאלה כה בנאלית) טומנת בחובה את זרעי הריסתה? ועד כמה אפשר להניח לאחר לחיות כרצונו, בתנאי שאינו מפריע לי לחיות כרצוני? אלה שאלות כבדות משקל בכל חברה, ובחברתנו המסוכסכת על אחת כמה וכמה. ודוגמה קטנה: "יוצא זוג צעיר ובוחר מסעדה / ומזמין לפתן משובח / ואז כמובן, על פי החוק / לאכלו במזלג הוא מוכרח. / ועד שאותו הוא גומר, המסכן, / הוא כבר לא זוג צעיר - / הוא מזמן זוג זקן..." חיבבתי מאד את הספר שהוא מבדר ועוקצני ומינון הרוע בו שפוי. אני מציעה לקרוא אותו כל עוד כה חם בחוץ, שסיפור על אנשי האי הגיון, שרק בגלל כוונות טובות ושאיפה לנאורות גמרו עם בצלצלים באף ותרד עלים באוזניים. ואם קצת צחוק בריא לא יקרר אותכם - שום דבר כבר לא יצליח...”

“סאטירה חברתית שנונה וחדה כתער, מבית מדרשו של יוצר מבריק ומוכשר כל כך. לכאורה ספר ילדים שנון וחביב, כתוב בחרוזים, עם עלילה מופרכת מסוג עלילות חכמי חלם. הסיפור מניח עבור הילדים תשתית לחשיבה חברתית ביקורתית, לזווית ראיה הומוריסטית, ולא פחות חשוב - תענוג צרוף להורה, שגם אצלו מפעיל הסיפור מנגנוני חשיבה חלודים. מומלץ מומלץ מומלץ!”