אתחיל בוידוי. אני הילדה מהמרפסת ממול מהביקורת של יעל על הספר "צוואתו של מוקיון". מדי פעם, כשלא התנהגתי יפה לטעמם של הורי, אבי היה מוציא את החגורה ממכנסיו מכופף אותי על ברכיו וחובט. זה אמנם לא נעשה במרפסת לעיני כל, אבל גם לא בחדרי חדרים. אבי לא חשב שזה משהו יוצא דופן. ככה צריך. אותו חינכו ככה וכך הוא העביר לדור הבא. זה לא היה אקט של אלימות מתפרצת אלא מעשה חינוכי מחושב. את מגע העור הצונן של החגורה בעור ישבני החשוף אני יכולה לטעום עד היום, למרות שחלפו מאז כמה עשורים. אני מנסה להיזכר מה עשיתי שהיה כל כך נורא כדי איכשהו להצדיק את המכות הללו, למרות שאני יודעת שלא יכולה להיות לכך שום הצדקה. אפילו לא הייתי ילדה שובבה במיוחד. אני פשוט מנסה להבין איך אדם עדין נפש, רחוק כל כך מאלימות, היה מסוגל להרביץ לפעוטה בת שנתיים. זה פשוט לא נתפס.
אני זוכרת פעם אחת מיוחדת כשהייתי בת שלוש. נשכתי ילדה בגן. היא הייתה חברה טובה שלי. ילדה דקיקה ושברירת. לא זוכרת מה קרה, רק שנשכתי אותה. הורי הכירו את הוריה, אותה שכונה, אותו גן שעשועים. הם היו מזועזעים. הרי רק ילדים רעים נושכים, ואני עשיתי להם בושות. אז הוא רצה להוציא ממני את ההרגל הזה במכות. בדיוק כמו בסיפור "ילד נושך" שבקובץ הסיפורים הזה שבאותו שם.
הסיפורים בספר אינם מזכירים את "והילד הזה הוא אני". אלו סיפורים שמתארים את הווי הילדות של יהודה אטלס. ילדות אפרורית המלווה בעיות אמתיות והורים גוערים ולא אמפתיים ומכילים כפי שנהוג היום. אני לא חושבת שהספר מריר, ויהודה אטלס גם לא סוגר חשבון עם הוריו, אבל הוא לא צובע את הילדות בורוד אופטימי כפי שמבוגרים אוהבים לעשות. זה מה שהיה, לטוב ולרע. ככה זה.
נמנעתי מהספר גם לאחר קריאת הביקורות המעולות של יעל ונצחיה. חשבתי שלא אוכל להתמודד איתו. אלא שהחיים מחליטים בשבילנו לפעמים. הגדולה הביאה אותו הביתה מהספריה. אז הייתי מוכרחה לקרוא. זה בהחלט לא ספר לילדים. הגדולה היתה מזועזעת מעצם המחשבה שהורים מסוגלים להכות את ילדיהם. היא שאלה אם ככה זה היה פעם והשבתי בחיוב. ואז היא התקילה אותי ושאלה אם גם סבא וסבתא היכו אותי. הרי אני בדיוק בגיל של יהודה אטלס – עתיק... לא ידעתי מה להשיב. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לומר את האמת. אז סיפרתי אמת חלקית. שכן, לפעמים, אבל לא נכנסתי לפרטים של החגורה ולמזלי היא לא שאלה יותר.
הקריאה בספר גרמה לי לחשוב והגעתי למסקנה שאני לא רואה את עצמי כמי שהיתה ילדה מוכה. אולי כי זה היה מחושב, אולי כי המכות לא לוו באש זרה בעיניים. ובעיקר כי המכות נפסקו כשהייתי בת חמש לערך. תפסתי את אבי לשיחה ושאלתי אותו למה רק אני מקבלת מכות ואחותי לא. אז הוא ענה שהיא חלשה ואני חזקה. עניתי לו שאו שזה מחנך או שלא. הוא חשב והגיע למסקנה שהשיטה הזו מיושנת ולא עובדת ובזה זה נגמר.
בראיון איתו גם יהודה אטלס לא חשב שהיה ילד מוכה. "נדמה לי שבתקופה ההיא כל הילדים חטפו מכות מהוריהם. ככה היו מחנכים אז. אמי לא היתה מכה אותי, רק מטיפה לי מוסר. את המכות קיבלתי מאבא שלי, שהיתה לו יד כבדה ומחוספסת, והמכות שלו - רק בטוסיק - כאבו נורא. הוא היה אומר שמכה בישבן המרופד כואבת אבל לא גורמת נזק." כל כך כל כך לא נכון. אניי יכולה להוסיף שזה באמת לא עבד, גם לא מפחד, אבל בהחלט הזיק. בתקופה שהיכו אותי הייתי אלימה לילדים אחרים. אלימות בפירוש גוררת אלימות.
אני שולחת את הביקורת הזו לפני שאתחרט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
