ביקורת ספרותית על ילד נושך מאת יהודה אטלס
ספר מעולה

---

יהודה אטלס, זה הנחמד, העוקצני לפעמים, והקולע למטרה תמיד, זה שכתב את "הילד הזה הוא אני", כתב ספר נוסף. גם הוא עוסק ביחסים בין ילדים לבחן עצמם, ובין ילדים למבוגרים (הורים ומורים) שסביבם.

הפעם לא שירים קטנים, מתוקים מנקודת מבט של ילד, אלא תשעה סיפורים. גם הסיפורים נכתבו מנקודת מבטו של ילד, אלא שהפעם הילד הרבה יותר מפוכח והרבה הרבה יותר מריר.

הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר "ילד נושך" מספר על ילד נושך, אבל מנקודת המבט של הילד עצמו. זה שכל כך חלש ונרדף עד שאין לו מוצא אחר אלא לנשוך, ואז הוא חוטף גינויים מילדים ומבוגרים כאחד. הסיפור הזה לקוח מילדותו של המחבר והקריאה בו היתה (לפחות לי) חוויה כואבת ביותר.

שאר הסיפורים עוסקים גם הם בחוויות כואבות: איך ההרגשה ליפול קורבו לרמאות, מה קורה כשהכוונות הטובות ביותר גורמות כאב לחבר, התעללות במורה חלש, וכך הלאה.

האותיות הגדולות והניקוד עלולים להטעות, כי לדעתי שני סיפורים בלבד מתאימים לילדים: "לאסוף מטבעות" ו"אני רוצה את הבלון שלי בחזרה!". כל היתר כואבים ומרירים מדי, ולא הייתי נותנת לקרוא אותם לפני גיל 12.

ציטוט לדוגמה:"הצעקה המתמשכת של אדם כמו קרעה את השלווה במחי אחד, מדגימה היטב, שהיופי, הרוגע והאושר הכללי שפרושים מסביב הם רק מעטה חיצוני, שמחביא מתחתיו איים של מצוקה" (עמוד 90)

ספר נושך. לא לילדים, אבל חובה למבוגרים, בייחוד אם יש להם ילדים משלהם. כתוב בשפה רהוטה וזורמת, ובאמינות רבה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ילד נושך