ביקורת ספרותית על ילד נושך מאת יהודה אטלס
ספר טוב

---

הישגתי אותו במקרה, כי הסופר, כפי שהשתקף ב"והילד הזה הוא אני" חביב עלי מאד. חשבתי שזה יהיה עוד ספר בסגנון וטעיתי לגמרי.
הספר הזה כולל תשעה סיפורים קצרים בפונט גדול ומנוקד, סיפורים אוטוביוגרפיים שהם בעיקר כואבים: ילדים חזקים מתעללים בילדים חלשים, מושבניקים השונאים איש את שכנו, יחסי הורים וילדים שלא תמצאו בספרי ההדרכה להורות, קנאת דלפונים באלה שיש להם קצת יותר, ודלות. לא חוסר במזון, אלא חיים דלים וחסרי מעוף, רק דברים חיוניים יש בעולם הזה - עבודה קשה ושוחקת, בלי מילה טובה והבנה, בלי נוי ועם עימותים וסכסוכים עם השכנים - זה הרקע בו גדלים ומתחנכים הילדים.

מה שכל כך מעניין בספר הזה הוא שמהרקע הזה צמח סופר שמצליח להבין ילדים, שמצליח לאבחן בצורה מעולה את מהות הילד כאדם, שמרגיש היטב - גם בבגרותו את החסר העמוק בו גדל, שלא שכח דבר ושהצליח להיות ולחשוב שונה לגמרי מהדרך בה חיו הוריו ובה גידלו אותו, ולהסיק את המסקנות איך לא צריך לחיות. והנה דוגמה מהספר "גם הילד הזה הוא אני":

"בֵחַנות צַעְצועִים הִרְשוּ לִי
לִבְחור צַעְצוּע אֶחַד,
אָבַל מִכל מָה שֵהֶרְאוּ לי
לא מָצַאתִי מָשֶהוּ מֵיוּחַד.

אַז בָסוף לָקַחְתִי
מָה שְאָמְרָה הָמוכֶרֶת,
כִי בִכְלָל לא הָיִיתִי בָטוּח
שֶיִקְחוּ אותִי לְחַנוּת אָחֵרֶת"

למוד אכזבות ואי אמון, הצליח להפוך את הקש של חייו לזהב. מה אם לא זה הוא המיטב שבאנושיות?

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ילד נושך