“הספר הזה לעד יוותר כאחד הספרים האהובים עליי. ספרים אחרים שקראתי בגיל 11 ואהבתי במידה כה רבה אני עלולה לפחד לקרוא שוב, מחשש שאגלה שהם לא טובים כמו שחשבתי שהם כשקראתי אותם בפעם הראשונה.
עם הספר הזה אין לי כל חשש, כי אני מעולם לא אהבתי אותו משום שהיה טוב. מבחינה ספרותית אני לא בטוחה אם הוא בכלל אכן טוב. אני מניחה שהדמויות מעט שטוחות יותר ממה שהיה ראוי, שהרעיון לא מספיק מעניין בסופו של דבר, שהכתיבה אולי דלוחה מעט. אבל זה לא שינה לי מעולם ולעולם לא ישנה לי, כי אני נוהגת אל ספר זה במידת סלחנות גדולה מהרגיל.
זה ספר יפה, ואני לא בטוחה מה יש בו שעושה אותו כה יפה בעיניי, כה אהוב עליי, אך זה קיים.

הייתי שמחה בהרבה לומר לכם - זה ספר יפה ואתם חייבים להאמין לי ולקרוא אותו. זה היה עושה את חיי לקלים מעט יותר. אולם אני יודעת שככל הנראה עליי להתייחס בביקורת - חובה עליי להתייחס בביקורת - גם אל הדברים שפחות בא לי להתייחס אליהם. אני חייבת לעשות כן, כי הם לב ליבו של הסיפור.
ואם כך -
עלילת הספר והשוואתה המתבקשת לסיפור מסוים מההיסטוריה:
הספר עוקב אחרי חתול רחוב שחור אחד, באי ביוון, ואחרי חייו כשמשהו מהותי באי משתנה.
את שמו של החתול - אם היה לו שם - שכחתי, שכן קראתי את הספר לפני זמן די רב, אז אקרא לו בביקורת זו פשוט 'חתול שחור'. החתול שלנו חי חיים די טובים בסך הכל, מסתובב ברחוב ומלקט אוכל מפחים. הוא מנהל קשר זוגי רומנטי עם חתולת בית לבנה - שנקרא לה בשם 'חתולה לבנה' - ומבלה את רוב ימיו עם חברו הטוב ביותר, רעם (בהנחה שכך אכן קראו לו. במקרה שלא, הטעיתי אתכם. אופס).
אבל יום אחד מתרחשת בעיה. (רציתי לכתוב "קוראת בעיה", אבל זה פשוט לא נראה נכון. וגם לא קורת בעיה. וגם לא "קורה", כי מישהו היה יכול לחשוב שזה בזכר, ולא בנקבה, כי כותבים את זה אותו דבר וכמעט אף אחד לא אומר קורה, ואז נזכרתי במילה "התרחשות". פיו. מזל שהמציאו אותה.)
ראש העיר מנסה להשיג את חיבת הציבור, ואת שביעות רצונם כדי שיפסיקו להאשים אותו בהכל. לצערו המשימה קשה מהנדמה בגלל כל הבעיות באי. אבטלה, עוני, תחלואה, כבישים רעועים, מחירים מטורפים, והחיים בגדול מחורבנים. בקצב הזה אף אחד לא יצביע לו בבחירות הקרובות. ואז עולה רעיון - מה אם הם יאשימו בכל הבעיות באי, כל מה שקורה, מישהו אחר? ואז הם יוכלו לרדוף אותו, והציבור יחשוב שהם אשכרה עושים משהו. ניצחון בבחירות, היר ווי קאם!
בעקבות האמונה הטפלה שחתולים שחורים מביאים מזל רע, נציגי הממשל עושים לאזרחים שטיפת מוח וגורמים להם להאמין שהכול באשמת החתולים. ואז הם מתחילים במסע הרג מטורף של כל חתול שחור באי. מי שמגן על חתול שחור, או מנסה לשמור על החתול שלו במקרה שיש לו חתול שחור, נענש. החתולים השחורים יורדים למסתור. הם מנסים לחשוב איך ישרדו את הזוועה, את הטירוף המשתולל של בני האדם. הם פונים בבקשת עזרה לאחיהם החתולים האחרים, אך בעתות סכנה כל אחד חושב פתאום על עצמו, והחתולים בצבעים האחרים, שרק אתמול חלקו איתם דג מפח האשפה שבקצה הרחוב, כעת מפנים להם עורף.
(אך בסופו של דבר הכל יחזור אל כולם בהיפוך. כשייגמרו החתולים השחורים, הממשלה תזדקק למישהו חדש להאשים, ואז יתחילו לרדוף חתולים חצי שחורים, ורבע שחורים, ולבסוף חתולים מכל סוג וצבע יירדפו ויירצחו.)

(ומעבר לממשלה, תמיד יש עוד מישהו שמרוויח מהזמנים הקשים. רק צריך לחפש. אנשים מספיק יצירתיים יימצאו תמיד דרך לנצל את המצב לטובתם, לא משנה מי נפגע בדרך.)



כמובן, צריך לעשות את ההשוואה המתבקשת לשואה. אבל אתם יודעים מה? לא בא לי ^^
(כי מה יש לי כבר לומר? זה באמת מבוסס על השואה. כולם רואים את הדמיון. אין לי שום דבר להוסיף.)

הו, והנה ציטוט מגב הספר שאהבתי: "ככל שהמצב מדרדר הוא נחשף לאמיתות מכאיבות על טיבם של בני האדם ושל אחיו החתולים. אבל גם לומד משהו על חברות, נאמנות ואהבת אמת."




בקיצור, זה ספר שמדבר על אנושיות, ועל האירוניה בכך שלחתול שלנו יש יותר ממנה מאשר לרוב בני האדם באי.
אני מספר לכם את הסיפור הזה כי כאן באי שלנו, כמו בשאר העולם, החתולים שוכחים, בני האדם שוכחים, והטירוף - אם רק תינתן לו הזדמנות - יתחולל שוב, והסיפור יחזור על עצמו.



~הערכת עריכה~
שמו של החתול-החבר היה, לאחר קריאה חוזרת מאתמול, טייגר, ולא רעם. עמכם הסליחה.”

“הספר הזה כל כך מדהים. הוא כל כך עצוב שזה קשה לפעמים לקרוא אותו.
הספר מגולל את סיפורו של חתול רחוב שחור בעל אישיות מדהימה למדי, שבאחד הימים מגלה שחבריו החתולים נעלמים במסתוריות, או בעצם לא במסתוריות, בגלל האמונה התפלה המטופשת שלפיה חתולים שחורים עושים מזל רע. מאז, כל חתול שחור- בין אם זאת החתולה השחורה היפהפייה בעלת הסרט הורוד בצוואר שחיה את החיים הטובים אצל בעלים מפנקים, או אם זה חתול רחוב שחור ואומלל שמפתח קרב על עצמות של דג מפחי הזבל- כולם נידנים למוות על ידי 'מועדון האמונות התפלות'.
אז בלי לגלות יותר מדי, גיבורנו החתלתול מספר על כל מה שהוא עובר בזמן ההתרחשות המזעזעת. כמובן שאי אפשר להתעלם מעצם העובדה שהסיפור מזכיר מאוד סיפור אחר, שקרה לפני כמה שנים- השואה של היהודים. פה זה בדיוק לפי כך, החתולים האלה נעלמים בעקבות היותם בעלי מאפיין אחד: צבעם השחור.

בתור אחת שאוהבת חיות יותר מכל דבר אחר ומתעצבנת על אחי הקטן שיורק בקרבת חתלתול שחור לא יכולתי שלא להוריד את הכובע בפני כותב הספר שהעלה פה נקודה חשובה. אחרי שהקראתי את הספר גם לאחי הקטן הוא התחיל להרהר במה שהוא עושה אבל לצערי עוד לא הפסיק.

בקיצור- אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי ומומלץ לכל גיל. הספר כתוב בצורה יפה וסוחפת ומחשבותיו של החתלתול כל כך חכמות שאי אפשר שלא לתהות האם כל החתולים באמת מרגישים ככה.
מומלץ לכל גיל !”

“הספר מוגדר משום מה כספר ילדים,אבל כמו ספריו של ג'ראלד דארל,ספריי קונאן דויל ושאר קלאסיקות -אני מאמין שהכוונה היא מתחילים מספרות נוער,כלומר עד 120.
דווקא הספרים הללו מדברים על אהבת האדם,אהבת הטבע ,הרמוניה ותקווה . בהכללה גסה ניתן לומר כי הספרים הללו קצת מתמוססים בהמשך כאשר אנחנו הופכים לציניים,תחרותיים ובני העידן הקפיטליסטי. הספרים למבוגרים ברובם מדברים על כאב,כישלון ,תסכול וכמובן הסוגה החדשה:" הגעתי לגיל 50-60 ואני סוגר חשבונות עם המשפחה שלי..." (ע"ע "סיפור על אהבה וחושך ו"צילה" של יהודית קציר)
ולעניינו- הספר הזה הוא פשוט מקסים ,מהנה ונהדר.הנאה צרופה .נכון אלה בדרך כלל קלישאות ,אבל כאן באמת מדובר באמת. מי שאוהב את איי יוון עם הבתים הלבנים הדלתות הכחולות והאנשים האנושיים יאהב את הספר. מעניין שגם באיים היוונים אוהבים מאוד חתולים והם חלק מהנוף במקום.
ראוי לציין את המסר מאחוריי הספר ,אבל ראוי לקרוא אותו ,כי הוא חשוב לכל הגילאים.”

“הספר הזה הוא ספר מדהים, הוא מעביר בצורה משעשעת וצינית את האפליה שבני האדם עושים אחד לשני, ובדרך אלגורית הוא מדבר על השואה. התיאורים שם מעבירים צמרמורת, והמחשבה שיש אנשים עם אמונות תפלות שבאמת מאמינים שחתולים יכולים להביא מזל רע היא קשה לעיכול. אחד הספרים הטובים שקראתי אי פעם, הספר אמנם כתוב בלשון מאט נמוכה, אבל רק ככה זה מעביר מסר בצורה הרבה פחות רצינית. הוא סוחף ומרתק, לא תוכלו לעזוב אותו לרגע.
במילים אחרות, אני ממליצה מאוד על הספר.”