****
אני מת על האייפון שלי. ברצינות. לא אהבתי ככה חפץ מאז... טוב, כנראה שאף פעם. כבר שלוש שנים חלפו מאז שהחלפתי את הנוקיה המאוס ששימש אותי לשיחות טלפון בלבד, מאחר שכל פונקציה אחרת, כמו הגלישה באינטרנט למשל (נניח, כדי לבדוק מתי הרכבת הבאה שיוצאת מתחנת השלום) היתה לוקחת כל כך הרבה זמן ועצבים, שכבר היה עדיף ללכת ברגל.
אז היום יש לי אייפון. ואני אוהב אותו אהבת נפש. לא רק לדבר עם מישהו או לשלוח מיילים או לשחק. אני מרגיש שזו נקודת החיבור שלי אל העולם. שאני מקושר. שייך. מחובר.
אז ככה. המכשיר הזה הוא השטן. הוא הורג אותי. כן, הוא עושה את החיים שלי קלים ומהנים יותר, אבל בינינו, תחושת החיבור היא רק אשלייה. "ניתוק" תהיה מילה מתאימה יותר. אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בלעדיו. כי מה יהיה אם אחמיץ את המיילים שלי או את עדכון הסטטוסים בפייסבוק או את המצלמה אם עברתי ליד משהו יפה? אני מביט בעיניים כלות בבטריה שלי שמתפוגגת תוך שלוש שעות, ואם אין לי מטען בדיוק כי אני דפוק ולא יודע איפה שמתי אותו אתמול ועכשיו כבר מאוחר מדי, אני מנסה כמו רובוט מטופש עם קצר בראש לחזור ולהדליק את האייפון ולתור בעיניי אחרי מטען תועה במקום... ובכן, אולי במקום להרים את הראש, להסתכל סביבי, ולחשוב קצת מחשבות של עצמי. כל זה, בלי להזדקק להסחות הדעת הקבועות שהנחתי סביבי במשך הזמן אשר מרחיקות אותי לאט לאט ובהתמדה מכל בדל של מחשבה אמיתית, מקורית, או סתם חלום בהקיץ. כי את הבהיות שהייתי בוהה אל מחוץ לחלון האוטובוס ומחוץ לתודעתי הפכו לבהיות במסך "רטינה" של 3.5 אינצ', עם רזולוציה מבהיקה של 960X540 פיקסלים, שהמגע בו הוא... הנה, שוב אני נסחף.
אני באמת אוהב אותו, ואני מת, משתוקק, לחזור אחורה בזמן ושסטיב ג'ובס היה בוחר להיות גנן או משהו, והטלפונים היו נשארים עם חוגה. אני משתגע. זה כל כך טוב, שזו זוועה. אני לא יודע להגיד לא.
***
הרולד פריי, גיבור הספר, הוא פנסיונר נשוי-שלא-באושר המתגורר בעיר קטנה באנגליה. בוקר אחד הוא מקבל מכתב מעמיתה לשעבר לעבודה המבשר לו שהיא גוססת מסרטן באיזה הוספיס בקצה השני של המדינה, והוא כותב לה מכתב בחזרה, ויוצא מהבית (כמו שהוא, בלי טלפון או נעלי הליכה או מטריה או משהו) כדי לשלשל אותו אל תיבת הדואר. אולם אז קורה משהו. הרולד נמלך בדעתו ומקבל החלטה ספונטנית שהיא פשוט משוגעת לחלוטין - הוא מחליט להמשיך ללכת. ללכת, עד אותה עמיתה לשעבר לעבודה שלא החליף איתה מילה בעשרים השנה האחרונות, כדי שהיא תחיה. אלף קילומטר. פשוט ללכת. מטורף? התאבדות? הזוי? נאיבי? חסר אחריות? כן. כל אלה נכונים. הרולד יודע את כל זה, אבל מחליט להמשיך ולצעוד למרות הכול.
מכאן מתפתח סיפור המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי. הוא צועד, ופוגש אנשים מכל מיני סוגים, ומנסה להתחמק מהם כי הוא כזה נחבא אל הכלים וכמו כל הבריטים חרד-עד-עמקי-נשמתו מפדיחות, מהומות ותקשורת בין-אישית בניגוד לכללי הנימוס. הצעידה הממושכת כופה עליו, אולי בפעם הראשונה בחייו, לחשוב מחשבות על עצמו ועל חייו ומעמתת אותו עם שלדים שתחב היטב בארונו, מזמן היותו ילד לא רצוי לאביו ואמו, דרך התבגרותו ונישואיו, עבודתו ויחסיו המורכבים עם אשתו ובנו היחיד.
המסע הזה נשמע כאילו הוא היה עובד נהדר גם עבורי. אני כמה לחזור קצת לעצמי. להתנתק ופשוט ללכת, בטבע השקט, הו, כן, קצת שקט, בלי להיות מחוייב לשום דבר ולאף אחד, קצת... ללכת. ולחשוב על עצמי ועל החיים ולא על המשחק הזה עם האותיות שאני משחק מול זרים מאוסטרליה. גם הסיפור הזה, של הרולד פריי, נשמע לי מעניין לאללה, עד שקניתי אותו בחופשתי האחרונה כשעברתי בשדה התעופה סכיפהול, לפני טיסה של ארבע וחצי שעות ארצה בלי, ניחשתם נכון, סוללה באייפון.
אז בטיסה קראתי עשרה עמודים. ומאז, עברו שלושה חודשים, והספר הזה, אולי גם משום שהוא היה באנגלית, פשוט התיש אותי וקצת שיעמם אותי. מצאתי אותו נחמד בסך הכול עם אנקדוטות סבירות, אבל יש בו משהו דביק וסנטימנטלי-לא-חכם (בניגוד למרגש באמת, שכאלה ספרים אני מאווווד אוהב), עם רעיונות על גבול הניו-אייג' שגם הם, אפעס, כבר משומשים למדי. בסך הכול הספר לא מזיק והוא בהחלט ראוי לקריאה, אבל אם כבר סיפורי מסע, עדיף בהרבה לצפות ב"סיפור פשוט" המופתי של דיוויד לינץ', ואפילו יותר טוב, ב"אודות שמידט" עם ג'ק ניקולסון שאין שני לו בסרט מבריק ומהמם שגרם לי לצחוק בקול ולבכות כמו אידיוט במשך כל הסרט, והוא אחד הדברים הבאמת אינטיליגנטיים ועמוקים שיצא לי לראות, לפני שהיה לי אייפון שהפך לי את המוח לחביתה.
****
