****


אני מת על האייפון שלי. ברצינות. לא אהבתי ככה חפץ מאז... טוב, כנראה שאף פעם. כבר שלוש שנים חלפו מאז שהחלפתי את הנוקיה המאוס ששימש אותי לשיחות טלפון בלבד, מאחר שכל פונקציה אחרת, כמו הגלישה באינטרנט למשל (נניח, כדי לבדוק מתי הרכבת הבאה שיוצאת מתחנת השלום) היתה לוקחת כל כך הרבה זמן ועצבים, שכבר היה עדיף ללכת ברגל.

אז היום יש לי אייפון. ואני אוהב אותו אהבת נפש. לא רק לדבר עם מישהו או לשלוח מיילים או לשחק. אני מרגיש שזו נקודת החיבור שלי אל העולם. שאני מקושר. שייך. מחובר.

אז ככה. המכשיר הזה הוא השטן. הוא הורג אותי. כן, הוא עושה את החיים שלי קלים ומהנים יותר, אבל בינינו, תחושת החיבור היא רק אשלייה. "ניתוק" תהיה מילה מתאימה יותר. אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בלעדיו. כי מה יהיה אם אחמיץ את המיילים שלי או את עדכון הסטטוסים בפייסבוק או את המצלמה אם עברתי ליד משהו יפה? אני מביט בעיניים כלות בבטריה שלי שמתפוגגת תוך שלוש שעות, ואם אין לי מטען בדיוק כי אני דפוק ולא יודע איפה שמתי אותו אתמול ועכשיו כבר מאוחר מדי, אני מנסה כמו רובוט מטופש עם קצר בראש לחזור ולהדליק את האייפון ולתור בעיניי אחרי מטען תועה במקום... ובכן, אולי במקום להרים את הראש, להסתכל סביבי, ולחשוב קצת מחשבות של עצמי. כל זה, בלי להזדקק להסחות הדעת הקבועות שהנחתי סביבי במשך הזמן אשר מרחיקות אותי לאט לאט ובהתמדה מכל בדל של מחשבה אמיתית, מקורית, או סתם חלום בהקיץ. כי את הבהיות שהייתי בוהה אל מחוץ לחלון האוטובוס ומחוץ לתודעתי הפכו לבהיות במסך "רטינה" של 3.5 אינצ', עם רזולוציה מבהיקה של 960X540 פיקסלים, שהמגע בו הוא... הנה, שוב אני נסחף.

אני באמת אוהב אותו, ואני מת, משתוקק, לחזור אחורה בזמן ושסטיב ג'ובס היה בוחר להיות גנן או משהו, והטלפונים היו נשארים עם חוגה. אני משתגע. זה כל כך טוב, שזו זוועה. אני לא יודע להגיד לא.

***

הרולד פריי, גיבור הספר, הוא פנסיונר נשוי-שלא-באושר המתגורר בעיר קטנה באנגליה. בוקר אחד הוא מקבל מכתב מעמיתה לשעבר לעבודה המבשר לו שהיא גוססת מסרטן באיזה הוספיס בקצה השני של המדינה, והוא כותב לה מכתב בחזרה, ויוצא מהבית (כמו שהוא, בלי טלפון או נעלי הליכה או מטריה או משהו) כדי לשלשל אותו אל תיבת הדואר. אולם אז קורה משהו. הרולד נמלך בדעתו ומקבל החלטה ספונטנית שהיא פשוט משוגעת לחלוטין - הוא מחליט להמשיך ללכת. ללכת, עד אותה עמיתה לשעבר לעבודה שלא החליף איתה מילה בעשרים השנה האחרונות, כדי שהיא תחיה. אלף קילומטר. פשוט ללכת. מטורף? התאבדות? הזוי? נאיבי? חסר אחריות? כן. כל אלה נכונים. הרולד יודע את כל זה, אבל מחליט להמשיך ולצעוד למרות הכול.

מכאן מתפתח סיפור המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי. הוא צועד, ופוגש אנשים מכל מיני סוגים, ומנסה להתחמק מהם כי הוא כזה נחבא אל הכלים וכמו כל הבריטים חרד-עד-עמקי-נשמתו מפדיחות, מהומות ותקשורת בין-אישית בניגוד לכללי הנימוס. הצעידה הממושכת כופה עליו, אולי בפעם הראשונה בחייו, לחשוב מחשבות על עצמו ועל חייו ומעמתת אותו עם שלדים שתחב היטב בארונו, מזמן היותו ילד לא רצוי לאביו ואמו, דרך התבגרותו ונישואיו, עבודתו ויחסיו המורכבים עם אשתו ובנו היחיד.

המסע הזה נשמע כאילו הוא היה עובד נהדר גם עבורי. אני כמה לחזור קצת לעצמי. להתנתק ופשוט ללכת, בטבע השקט, הו, כן, קצת שקט, בלי להיות מחוייב לשום דבר ולאף אחד, קצת... ללכת. ולחשוב על עצמי ועל החיים ולא על המשחק הזה עם האותיות שאני משחק מול זרים מאוסטרליה. גם הסיפור הזה, של הרולד פריי, נשמע לי מעניין לאללה, עד שקניתי אותו בחופשתי האחרונה כשעברתי בשדה התעופה סכיפהול, לפני טיסה של ארבע וחצי שעות ארצה בלי, ניחשתם נכון, סוללה באייפון.

אז בטיסה קראתי עשרה עמודים. ומאז, עברו שלושה חודשים, והספר הזה, אולי גם משום שהוא היה באנגלית, פשוט התיש אותי וקצת שיעמם אותי. מצאתי אותו נחמד בסך הכול עם אנקדוטות סבירות, אבל יש בו משהו דביק וסנטימנטלי-לא-חכם (בניגוד למרגש באמת, שכאלה ספרים אני מאווווד אוהב), עם רעיונות על גבול הניו-אייג' שגם הם, אפעס, כבר משומשים למדי. בסך הכול הספר לא מזיק והוא בהחלט ראוי לקריאה, אבל אם כבר סיפורי מסע, עדיף בהרבה לצפות ב"סיפור פשוט" המופתי של דיוויד לינץ', ואפילו יותר טוב, ב"אודות שמידט" עם ג'ק ניקולסון שאין שני לו בסרט מבריק ומהמם שגרם לי לצחוק בקול ולבכות כמו אידיוט במשך כל הסרט, והוא אחד הדברים הבאמת אינטיליגנטיים ועמוקים שיצא לי לראות, לפני שהיה לי אייפון שהפך לי את המוח לחביתה.

****

כשהתחלתי לכתוב ביקורות בסימניה, וזה לא היה מזמן, החלטתי ביני ובין עצמי שלא ארשום ביקורת על ספר שקיבל אצלי פחות מ 3 כוכבים וגם שלא אכתוב ביקורת אם אין לי משהו מיוחד שהספר הותיר בי.
לשמחתי קראתי לא מעט לאחרונה אבל לצערי רק הספר הזה הותיר בי רגש לרשום עליו.
כשהרולד פריי יוצא למסע של מעל ל 1,000 ק"מ למען חברתו לעבודה עימה לא היה בקשר מזה 20 שנה, הרגשתי תחושה שלא הוענקה לי זמן רב על ידי ספר - הזדהות.
קיוויתי שהרולד פריי יסיים את המסע, חוויתי עימו את הקשיים, את העליות ואת המורדות.
"אל תפסיק ללכת"
"הכל שטויות"
"אוף, מה זה נטפלים אלייך"
"אל תתייחס לתקשורת"
"אתה חייב להתקשר הביתה"
ועוד כל מיני קריאות עידוד הזויות.
כן. לפעמים תחושת הזדהות היא כל מה שספר טוב צריך להעניק לקורא.
ומי יודע אולי עוד 26 שנים כאשר אפרוש לפנסיה, בהנחה שגיל הפנסיה לא ישתנה ל 70 +, אמצא לי מטרה הולמת ללכת בגינה את שביל ישראל, שביל הרכס הפסיפי או את אחד השבילים האחרים.
הרולד פריי, חכה. אני מצטרף אלייך...

את הספר קראתי לאט לאט כדי להרגיש ולחוש את המסע של הרולד משתלב בחיים שלי. הספר פגש אותי בהרבה מקומות של הזדהות כשלא ציפיתי לכך. והפתיע אותי בכמה מקומות כהפתעה גדולה.
יש לי פנס כזה קטן כחול שמלבישים על הספר כשקוראים בשעות לא שעות...לכן את רוב הדפים גמעתי מכורבלת עם אור לבן שזרח לי על המילים.


כשסיימתי את הספר ישבנו שנינו במכונית, ישבה לי שלולית על הלב שהתרחבה והתרחבה הייתי חייבת להוציא החוצה את המחשבות שהתרוצצו והעיקו. איך שהוא ההשפעה של הספר הייתה כל כך חזקה עלי שהיא שינתה לי לפחות בדקות שיחה הספורות הללו כיוון שונה מאיך שהיום שלי היה אמור להתחיל....נדהמתי .

ועל הספר הנעים שכבש אותי:

יש משפט נכון שאומר "מה שלא אומרים מתנהגים"
"כאשר אדם מתרחק מהדברים המוכרים לו והופך לעובר אורח, דברים מוזרים מתחילים לקבל משמעות חדשה. וביודעו זאת נראה לו חשוב להישאר נאמן לתחושות הבטן שהפכו אותו להרולד. ולא לאף אחד אחר."
לפעמים אנחנו צריכים בחיים סיבה טובה או כמה סיבות כדי "להזיז הרים" כדי לחזור לטבע הראשוני שלנו . להשיל מעלינו את הרעש המלווה בצבירה של חומר ורכוש כאילו אין מחר. או תכונות שדבקו בנו עם השנים וחשבנו שהם זה אנחנו . לנסות לזכור איך זה בלי לגהץ את כרטיס האשראי, או לרכוש בכל פינה אפשרית את "הסייל "הבא שלנו. לנסות לתקן דברים במקום לזרוק ולקנות חדש .

מורין והרולד שתקו הרבה, הם הפסיקו לדבר וחיו כמו מרחפים אחד ליד השני באותו בית ממש ,חיו בצניעות. החביאו את כל הבעיות מתחת לשטיח. העיקר לא להרגיש כלום להיות כהים מול המחשבות המאיימות. והעיקר לא לפגוש את העיניים אחד של השני ולומר את מה שלא ניתן לומר.
אך החיים ללא אהבה הם לא ממש חיים.!!
מורין והרולד כאבו כאב משותף אך הכאב הפך לבור שבהתחלה נכנסים ומבקרים אותו אך במשך הזמן לומדים להלך מסביבו בלי לגעת או להיכנס אליו. וכך עברו להם השנים.
עד ש....

סיבה טובה קפצה לבקר את הרולד. סיבה שנתנה לו רגע של חיוניות שהזריקה לו אנרגיה ללא ידיעתו ולכן בלי כסף, פלאפון ( הייתם מאמינים) או נעליים מתאימות. עם מכתב ביד יצא למסע של מאות קילומטרים ושינה לעצמו את מסלול חייו. צריך בחיים להאמין בעצמנו וביכולות שלנו. לאוורר מדי פעם את המחשבות שהביאו אותנו לדרך מסויימת ולא "לקפוא על השמרים".. ולמצוא תמיד אלפי סיבות כדי למלא את המחשבות שלנו ברגעים מאושרים.

ספר אחד המרתקים שיצא לי לקרוא

"אף אחד לא באמת מפחיד ברגע שאתה עוצר ומקשיב לו,"

הסמיילי הקורץ ;-) כך מסמן רוביק רוזנטל את סימני הפיסוק המיותרים לטעמו, ושאין להם מקום בטקסט. ראשון הוא הפסיקודה, או כשמו באקדמיה "נקודה ופסיק". או שצריך פסיק, כי מדובר באמצע משפט. או שצריך נקודה. אין צורך בסימן ביניים. אלא אם אתה מתכנת, ואז כל הסיפור שונה. שני הוא המקף המקשר בין חלקים במשפט, ובו אני חוטאת רבות. ושלישי הוא הסוגריים. אם הדבר חשוב, אומר רוזנטל, כתוב אותו. כמשפט בפני עצמו. אם הוא לא ממש חשוב, ואולי אפילו מיותר, אל תכתוב בכלל.

בסמיילי הקורץ הזה נזכרתי בגלל השם הבלתי סביר (בעליל) שהוענק לספר הזה. ניסיתי את שתי החלופות: ראשית, אולי הוא חשוב "המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". יפה. שנית, אולי המילה בעליל מיותרת. אז ניסיתי גם בלעדיה "המסע הבלתי סביר של הרולד פריי". גם יפה. אז למה הסוגריים, למה? פניתי לבדוק את הדברים במקום האהוב עלי, מאחורי הכריכה הפנימית של הספר, במקום בו נכתב שמו בשפת המקור. במקום מהסוג הזה למדתי למשל שבספר "נמר השלג (הכלה הנצחית)" הסוגריים הם בחירה מקורית של אייטמטוב, או למצער של המו"ל שלו, בשפת המקור של הספר, תהא אשר תהא. אז בדקתי. אין סוגריים בשמו האנגלי של הספר. בחירה בלעדית ותמוהה של התרגום העברי. באנגלית המסע הוא unlikely ותו לא.

ואם כבר בשם הספר עסקינן, הרי גם שאין שם מסע. המילה היא pilgrimage. מילה שאין לה חלופה עברית. זו עליה לרגל או אולי צליינות. משהו שמסביר את ההתייחסויות הרבות בספר לדתיותו ההיפוטטית, או בכלל לא קיימת, של הרולד פריי הגיבור.

לאחר התייחסויות קטנוניות אלה לשם הספר ולתרגום, אוכל גם לפנות ולהתייחס גם לעניינים חשובים בהרבה, כמו ליופייה המושך של הכריכה. ככה זה. אני שטחית ובוחנת ספר על פי כריכתו. אז הכריכה יפהפיה, ואיור המוקסינים הבלויים נשאר מתאים גם לאחר שסוגרים את הספר בסוף הקריאה. אלה הנעליים בהן יצא הרולד פריי הפנסיונר מביתו, בדרך אל תיבת הדואר כדי לשלוח מכתב, ובהן מצא את עצמו הולך לבסוף מסע בלתי סביר של כאלף קילומטרים לאורכה של בריטניה.

בריטניה היא מילת מפתח בעלילה, כי הסיפור הזה הוא הו-כה-בריטי. כל דבר שנשמע לא אמין במהלכו, צריך לדמיין במבטא בריטי, כולל oh, really בתמיהה בסופו, והוא מייד מסתדר. רק אומה שהצליחה לסגוד לליידי די לפני ואחרי מותה הטראגי, ולהוציא מיליונים מכסף שאין לה על חתונה מלכותית או לוויה ממלכתית, מסוגלת להוציא כזה ספר סנטימנטלי, אך בלי שיגיע לדביקות קיטשית, אלא יישאר אצילי.

וזהו. לפני שיגידו שהסקירה היתה דווקא "יחסית מחמיאה" אומר באנדרסטייטמנט שמאוד מאוד מאוד נהניתי מהספר. בכל פעם שהוא היה נראה לי גולש את מדרגות הקיטש, הוא חזר לדרך הישר. ספר תמים, אבל במובן הטוב של המילה. לא מתעלם מהרוע שקיים בעולמנו, אבל מעדיף שלא לדבר עליו. ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.

בסקירות אחרות שקראתי היו שהשוו את הספר הזה, לספר אחר בעל שם מופרך לא פחות, והוא "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם". ובכן, מסקנתי היא: לא. לא דומה. נכון ששני הספרים מזכירים במשהו את הסרט "פורסט גאמפ", אבל כל אחד מהם מזכיר אספקט אחר של הסרט, ואני לא ראיתי ביניהם דימיון.

ולמי שלוקח את המלצתי והולך לקרוא, הערה אחרונה. יש מפה בסוף הספר. מומלץ להעזר בה במהלך הקריאה. בעיקר למי שאינו בן לאיים הבריטיים. ומי שכן, הרי יקרא את הספר באנגלית ממילא, לא?

נוגע ללב.
הרולד פריי הוא גימלאי כנוע, שרוב חייו עברו עליו בנסיונות לרָצות את האחרים: את אמו ואביו, את אשתו, את בנו ואת הבוס המאוס שלו בעבודה. הרולד הוא איש גבוה וכפוף, מנסה לתפוס כמה שפחות מקום בעולם, ולהפריע כמה שפחות לאחרים החולקים איתו את מרחב המחיה. ויום אחד הוא מקבל מכתב מחברה לשעבר שלו בעבודה, מי שהיתה החברה היחידה שלו אי פעם. הוא כותב תשובה, יוצא לשלוח אותה וממשיך לצעוד.

הביקורת של scoe היא שכיוונה אותי אל הספר הזה (תודה!). הספר הוא ספרה הראשון של הסופרת, שהיא תסריטאית וחיה באנגליה. המסע של הרולד עובר מדרום אנגליה עד הצפון 1008 ק"מ ב 87 ימים. הרעיון העובר כחוט השני בספר הוא "עשה משהו! אל תשב כמו גולם ותחכה למוות!" והרעיון הזה משותף לכולנו: אנשים הנתקלים במשבר נתקפים פעמים רבות בפרץ עשייה: לטפל, לסדר, להתפלל, לשנות תפריט, לעבור דירה. כל דבר רק לא להיתפס חסרי אונים. במשך מסע הצליינות הרולד נזכר בחייו, מבין חלק משגיאותיו ומנסה לכפר עליהם בדרכו ו"לעשות משהו".

יש הרבה דברים טובים לומר על הספר, אך הרגשתי שהוא סובל מבעיית אמינות קשה. פשוט לא הגיוני בעיני שאדם הסובל מחרדה חברתית כה קשה כהרולד ישתף חופשי אנשים זרים לו בסיפורו. הרגשתי גם שהסופרת - שעיבתה את הסיפור מתסכית קצר - עשתה זאת דרך סיפורים קצרים ומופרכים של האנשים שהרולד פוגש בדרכו, וההשראה שהוא מעניק להם. בנוסף הרגשתי שהסופרת ניסתה לכתוב דמות של גבר ולא הצליחה.

די נהניתי מהספר. הוא כתוב נחמד, נעים לקריאה ומעלה המון רעיונות יפים (חשיבה חיובית! חזרה לטבע ולחיים פשוטים! אם תהיו נחמדים יהיו נחמדים אליכם!) רעיונות שאני די מאמינה בהם (טוב, חוץ מחזרה לטבע...) אבל איכשהו לא הצלחתי להאמין שהרולד פריי יכול היה להיות. וזה חבל כי הוא דווקא אחד שהייתי מחבבת...

את הספר הזה לקחתי איתי לחופשה בה סבלנו, אני וחלק מבני משפחתי, ממצוקה מסויימת של ספרים. אישי, שקורא משהו כמו שני ספרים בשנה רווייה וספר אחד בשנה ממוצעת, לקח איתו ספר אחד ("פתאם דפיקה בדלת") אותו סיים אחרי פחות משבוע. הבן שלי לקח ארבעה חלקים של חוק הקוסמים, ועל אף שידענו שזה יספיק לימים ספורים בלבד, לא איפשרנו יותר מפאת שיקולים של משקל. אצלי היו חמישה ספרים. אחד שהחלטתי לנטוש, שניים שסיימתי לאחר שבוע, אחד שלא התחשק לי להתחיל מפאת הכובד שפחדתי שישרה, וזה. כך יצא שאת הספר הזה קראנו שלושה במקביל (אגב, יש גם בת במשפחה שלי, אבל חומר הקריאה החביב עליה הוא סטטוסים בפייסבוק).

משום כך, קראתי אותו יחסית לאט, בעיקר בנסיעות. זה התאים. זהו ספר מסע, מסע רגלי, ספונטני, שמתרחש באנגליה, אך גם מסע אישי של אדם שנמצא בשלהי שנות השישים שלו ויש לו עניינים רבים שאינם פתורים, שנים של חיים לצידם של זכרונות ורגשות מודחקים.

הסופרת היא תסריטאית, וזה ניכר. הספר מרגיש קצת כמו תסריט (גם מבחינת העומק), את הסרט "סיפור פשוט" הוא הזכיר לי, אמנם בלי מכסחת הדשא, אבל עם אותה תמימות. הוא שופע אופטימיות על אף שהוא מעלה נושאים כמו הבדידות שעלולה להיווצר במהלך חיי זוגיות ממושכים, תחושות של העדר שייכות ושל ניכור, התמודדות עם אבדן ועם רגשי אשמה. ובתיאורים של זה, היה בהם משהו מאד מדוייק. לא דרמטי ולא מלנכולי. מדוייק ופשוט. כאילו מובן מאליו, בדיוק כמו האופן המובן מאליו בו יכולים להתקיים חיי נישואים כאלה.

יש אנשים שמאד קל להם להתבונן בעצמם, להבין את מה שהם רואים ולבטא את זה. הרולד, גיבור הספר הזה, הוא לא כזה. הוא יותר מסוג האנשים שלא יודעים איך להסתכל פנימה. לפעמים לוקח שנים לגלות את זה. למצוא איזה שהיא דרך, את תחילתו של מסלול שיוביל אותך אל התחושות שלך, שיאפשר לך לתקשר עם עצמך ולהבין מה אתה מרגיש, מה הרגשת, מאיפה זה התחיל, איפה באמת כואב לך. ואצל אנשים שזה פתאם קורה להם, שפתאם הם מבינים, קורה שיש כמו מעיין נובע, שמתפרץ ומביא הכל לידי ביטוי עם מי שרק אפשר, בהתלהבות של מי שגילה, שמסוגל לראות אחרי שנים של עיוורון, געש של מי שמרגיש, אחרי שהתרגל לא לחוש כלום. ככה הרולד וזה מקסים כשזה קורה וזה נוגע ויש בזה יופי ותום ובמקרה של הרולד גם כבוד רב, לאנשים, כבוד שגורם לאחרים, גם אם הם גסים, לכבד בחזרה.

ספר מדהים. עצוב, בועט, מעודן.. בעצם הכל ביחד.

בתחילת קריאתו הייתה לי תחושה שזה ספר מושלם. ספר שאילו לא היה נכתב - היה חייב להיכתב. מישהו היה חייב לקחת על עצמו את המטפורה הזאת בין ההליכה הרגלית פשוטו-כמשמעו, לבין גילוי האדם את עצמו, את סביבתו, את האנשים שסביבו, את קרוביו.. ואם לעשות זאת - הדבר נעשה כאן בצורה יוצאת מן הכלל. בתחילת הספר הרגיש לי שאם בשלב מסוים ישעמם אותי, ויהיה לי קשה להמשיך ( בתקופה אחרונה יש לי המוני ספרים שקשה לי לסיים אותם), אני אעשה זאת רק כמחווה לאדם המבוגר הזה שיש לו עדיין את הכוח לצעוד..

הספר בוחן המון נושאים - את נושא ההורות, שלפעמים משתבש, לפעמים לא בגללך, איך זה משפיע על יחסיך עם הבן\בת זוג, ואיך גם בלי קשר לשני הדברים האלה יש נטיעה מחרידה להשתבש ולהשתנות עד שלא ניתן לזהות את זה שמבודר באותו הקשר כמו שהיה כשהכך התחיל. נכון - שני הנושאים לא מקוריים כלל, אך הסופרת עושה זאת בכזאת עדינות ואותנטיות שקשה לא להתאהב ולא להזדהות עם אנשים אלה.

הספר גם מביא אתו כמה תובנות יפיפיות, אולי גם הן לא חדשות, אך לא קליטות במיוחד. הרולד פוגש בדרכו המוני אנשים, חלקם נראים מאוד מצליחים ( בגלל מראה חיצוני, תהילה שזכו לה, בטחון עצמי שאותו הם חושפים החוצה ), אבל כשפותחים את הקופסא, ומסתכלים פנימה - לכל אחד יש את הצרות והסיבוכים המטורפים שלו, ובעצם אושר, רוגע ושקט פנימי לא זמינים כמעט באותה מידה לאנשים שלא כתלות ב"מה יש להם בחיים". הרעיון מאוד לא חדש, אבל בדוגמאות האינסופיות והמפתיעות שהסופרת מתארת מאוד מעניין לקרוא על זה.

הספר בוחן עוד נושא - נושא הפיכתו של אדם לאדם מפורסם, ההמולה שזה מייצר מסביב, הצביעות של כל הדבר הזה, המצבים המגוחכים שזה מייצר. את הצורך של האדם להיות לבד.

אהבתי בספר הזה כמעט הכל. אהבתי מאוד את הרולד, האיש הצנוע, השקט, המנומס עד לרמה מצחיקה כמעט. אהבתי את אשתו, עם התהליך שהיא עוברת, עם הרגשות שלה, עם ההסתרה של רגשותיה בגלל גאווה עצמית ואיפוק. אהבתי מאוד את תיאור ההתגברות של שניהם. אהבתי את הרוב המוחלט של הסיפורים של האנשים שהרולד פוגש. אהבתי את תיאור ההליכה שלו בטבע והחיבור שלו לטבע. אהבתי מאוד את הפקפוק והחצי חיבור שלו לדת.

הספר לא נופל באף אחד מהפחים שתמונים בפניו. הוא לא מתקתק מדי, הוא לא מזויף, הוא לא מטיף לשום דבר ( בגלל צניעותו הן של הרולד, הן של הספר עצמו ). הוא אומנם מרגיש קצת משעמם וחוזר על עצמו באמצע אבל מתקן את עצמו די מהר, ובסופו של דבר מסתכם בספר נהדר.

הסוף היה לי לא צפוי (יתכן שלאחרים כן) - קצת חששתי איך אפשר לסיים ספר כזה בלי להרוס. אבל כמו שכתבו פה פעמים רבות "בעיטה בבטן" - כן, כאן הרגשתי את זה באמת. מאוד חזק.

עם זאת קשה לי שלא להראות שדבר אחד העיק עלי במהלך הקריאה - הסופרת התבלבלה ופספסה, וממשיכה עם הטעות בכל מהלך הסיפור. הרולד הוא לא אדם גבוהה מאוד. הוא אדם בגובה ממוצע מינוס, בעצם אני יודעת מי הוא בדיוק - הוא נראה לי רובין וויליאמס הכה אהוב עלי.. כשסיימתי את הספר, מצאתי אף עדויות ברורות למרמה.. הנעליים על הכריכה הן במידה 43 גג..

ספר מדהים וצנוע. מומלץ בחום לבעלי סבלנות לכתיבה רגועה ומעודנת. מחמם את הלב בצורה בלתי רגילה.

ספר חביב להפליא, מתאים במיוחד להתכרבלות מתחת לשמיכה בשבת חורפית סוערת.

העלילה פשוטה מאוד - פנסיונר אנגלי שכמעט אינו עוזב את ביתו מאז פרישתו מעבודתו במבשלת הבירה, מקבל מכתב מעמיתה לשעבר לעבודה, קוויני. היא מספרת לו שהיא נמצאת בהוספיס וגוססת מסרטן. בהחלטה של רגע וללא כל תכנון, ללא ציוד מתאים, אפילו ללא טלפון נייד, מתחיל הרולד במסע רגלי מביתו שבדרום אנגליה להוספיס שנמצא בצפון המדינה.
המסע נמשך כמעט שלושה חודשים. בהדרגה נושרים מהרולד חפצים מיותרים והרגלים שונים והוא משתנה. ההליכה הארוכה וקשייה והמפגשים בדרך גורמים לו לשינוי פנימי עמוק ולהתפייסות עם עברו ועם נסיבות חייו.
בינתיים מצפה לו בבית אשתו המנוכרת. גם עליה עובר שינוי גדול. האם יצליחו שניהם לסלוח זה לזה ולעצמם?

ספר עדין ויפה, המנון לאנשים הפשוטים הנאבקים בנסיבות חייהם באומץ.

למי מאיתנו אין חלום (או היה כזה לפחות פעם אחת) להתנתק מהכל, לארוז תרמיל ופשוט ללכת? כשכל מה שאתה רוצה שיהיה לך בראש זה התנועה המכאנית של הזזת הרגל אחת אחרי השניה...קילומטרים...קילומטרים...
לאו דווקא בשביל לברוח, להפך, ר ק בשביל להתחבר,בשביל למצוא את הזמן הזה שהוא רק שלך עם עצמך, עם הזיכרונות, עם ההחלטות ועם השביל שלך בחיים.
צעד של כאב,צעד של יאוש, צעד של שנאה, אהבה, וצעד של ביטחון...
אלו המיטיבי לכת יוכלו להבין באמת לעומקו את מכלול הרגשות ואת המסע הנפשי והמחשבתי שעובר האדם ההולך כ"כ הרבה.
את ההרגשה הזו כשאתה מרים את התרמיל שלך מהרצפה ומתחיל ללכת.
ואתה יודע שלא משנה לאן תלך וכמה זמן יקח לך המסע הזה- אבל מכאן והלאה דברים משתנים. אתה לא תחזור להיות אותו אדם שיצאת איתו בתחילת המסע.
ההרגשה החיה הזו , ההתלהבות, היאוש העמוק, השלפוחיות ברגלים,הכאבים, חוסר האונים יחד עם הרגשת החוסר משמעות בחוסר האונים -והעליה חזרה
לא חשבתי שאפשר להריח פריחת שדה במילים, לא חשבתי שאפשר להרגיש כאב רגלים כ"כ מספק המביא איתו כ"כ הרבה אושר-"רק "מקריאה של ספר.
אין ספק שהסופרת מיטיבה לתאר את ההרגשות הללו בצורה מדהימה.
לפעמים המסע שכל אחד מאיתנו צריך לעבור, הוא לא בהכרח המסע הפיזי, אלא המסע הנפשי- המסע שלנו אל תוך עצמנו.

לאלו מאיתנו שאוהבים לטייל(ולאו דווקא פיזית), שאוהבים את הטבע, שלא פוחדים ממסעות ארוכים,שלא פוחדים לטעות קצת בין השבילים ולאלתר מסלולים, גם אם הם לפעמים מטישים ואולי אפילו בלתי סבירים (בעליל)- אבל מלאים בכ"כ הרבה סיפוק, אהבה ורגש.

מומלץ!