ביקורת ספרותית על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ'ל ג'ויס
ספר בסדר

---

את הספר הזה לקחתי איתי לחופשה בה סבלנו, אני וחלק מבני משפחתי, ממצוקה מסויימת של ספרים. אישי, שקורא משהו כמו שני ספרים בשנה רווייה וספר אחד בשנה ממוצעת, לקח איתו ספר אחד ("פתאם דפיקה בדלת") אותו סיים אחרי פחות משבוע. הבן שלי לקח ארבעה חלקים של חוק הקוסמים, ועל אף שידענו שזה יספיק לימים ספורים בלבד, לא איפשרנו יותר מפאת שיקולים של משקל. אצלי היו חמישה ספרים. אחד שהחלטתי לנטוש, שניים שסיימתי לאחר שבוע, אחד שלא התחשק לי להתחיל מפאת הכובד שפחדתי שישרה, וזה. כך יצא שאת הספר הזה קראנו שלושה במקביל (אגב, יש גם בת במשפחה שלי, אבל חומר הקריאה החביב עליה הוא סטטוסים בפייסבוק).

משום כך, קראתי אותו יחסית לאט, בעיקר בנסיעות. זה התאים. זהו ספר מסע, מסע רגלי, ספונטני, שמתרחש באנגליה, אך גם מסע אישי של אדם שנמצא בשלהי שנות השישים שלו ויש לו עניינים רבים שאינם פתורים, שנים של חיים לצידם של זכרונות ורגשות מודחקים.

הסופרת היא תסריטאית, וזה ניכר. הספר מרגיש קצת כמו תסריט (גם מבחינת העומק), את הסרט "סיפור פשוט" הוא הזכיר לי, אמנם בלי מכסחת הדשא, אבל עם אותה תמימות. הוא שופע אופטימיות על אף שהוא מעלה נושאים כמו הבדידות שעלולה להיווצר במהלך חיי זוגיות ממושכים, תחושות של העדר שייכות ושל ניכור, התמודדות עם אבדן ועם רגשי אשמה. ובתיאורים של זה, היה בהם משהו מאד מדוייק. לא דרמטי ולא מלנכולי. מדוייק ופשוט. כאילו מובן מאליו, בדיוק כמו האופן המובן מאליו בו יכולים להתקיים חיי נישואים כאלה.

יש אנשים שמאד קל להם להתבונן בעצמם, להבין את מה שהם רואים ולבטא את זה. הרולד, גיבור הספר הזה, הוא לא כזה. הוא יותר מסוג האנשים שלא יודעים איך להסתכל פנימה. לפעמים לוקח שנים לגלות את זה. למצוא איזה שהיא דרך, את תחילתו של מסלול שיוביל אותך אל התחושות שלך, שיאפשר לך לתקשר עם עצמך ולהבין מה אתה מרגיש, מה הרגשת, מאיפה זה התחיל, איפה באמת כואב לך. ואצל אנשים שזה פתאם קורה להם, שפתאם הם מבינים, קורה שיש כמו מעיין נובע, שמתפרץ ומביא הכל לידי ביטוי עם מי שרק אפשר, בהתלהבות של מי שגילה, שמסוגל לראות אחרי שנים של עיוורון, געש של מי שמרגיש, אחרי שהתרגל לא לחוש כלום. ככה הרולד וזה מקסים כשזה קורה וזה נוגע ויש בזה יופי ותום ובמקרה של הרולד גם כבוד רב, לאנשים, כבוד שגורם לאחרים, גם אם הם גסים, לכבד בחזרה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי