ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 ביוני, 2013
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
הסמיילי הקורץ ;-) כך מסמן רוביק רוזנטל את סימני הפיסוק המיותרים לטעמו, ושאין להם מקום בטקסט. ראשון הוא הפסיקודה, או כשמו באקדמיה "נקודה ופסיק". או שצריך פסיק, כי מדובר באמצע משפט. או שצריך נקודה. אין צורך בסימן ביניים. אלא אם אתה מתכנת, ואז כל הסיפור שונה. שני הוא המקף המקשר בין חלקים במשפט, ובו אני חוטאת רבות. ושלישי הוא הסוגריים. אם הדבר חשוב, אומר רוזנטל, כתוב אותו. כמשפט בפני עצמו. אם הוא לא ממש חשוב, ואולי אפילו מיותר, אל תכתוב בכלל.
בסמיילי הקורץ הזה נזכרתי בגלל השם הבלתי סביר (בעליל) שהוענק לספר הזה. ניסיתי את שתי החלופות: ראשית, אולי הוא חשוב "המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". יפה. שנית, אולי המילה בעליל מיותרת. אז ניסיתי גם בלעדיה "המסע הבלתי סביר של הרולד פריי". גם יפה. אז למה הסוגריים, למה? פניתי לבדוק את הדברים במקום האהוב עלי, מאחורי הכריכה הפנימית של הספר, במקום בו נכתב שמו בשפת המקור. במקום מהסוג הזה למדתי למשל שבספר "נמר השלג (הכלה הנצחית)" הסוגריים הם בחירה מקורית של אייטמטוב, או למצער של המו"ל שלו, בשפת המקור של הספר, תהא אשר תהא. אז בדקתי. אין סוגריים בשמו האנגלי של הספר. בחירה בלעדית ותמוהה של התרגום העברי. באנגלית המסע הוא unlikely ותו לא.
ואם כבר בשם הספר עסקינן, הרי גם שאין שם מסע. המילה היא pilgrimage. מילה שאין לה חלופה עברית. זו עליה לרגל או אולי צליינות. משהו שמסביר את ההתייחסויות הרבות בספר לדתיותו ההיפוטטית, או בכלל לא קיימת, של הרולד פריי הגיבור.
לאחר התייחסויות קטנוניות אלה לשם הספר ולתרגום, אוכל גם לפנות ולהתייחס גם לעניינים חשובים בהרבה, כמו ליופייה המושך של הכריכה. ככה זה. אני שטחית ובוחנת ספר על פי כריכתו. אז הכריכה יפהפיה, ואיור המוקסינים הבלויים נשאר מתאים גם לאחר שסוגרים את הספר בסוף הקריאה. אלה הנעליים בהן יצא הרולד פריי הפנסיונר מביתו, בדרך אל תיבת הדואר כדי לשלוח מכתב, ובהן מצא את עצמו הולך לבסוף מסע בלתי סביר של כאלף קילומטרים לאורכה של בריטניה.
בריטניה היא מילת מפתח בעלילה, כי הסיפור הזה הוא הו-כה-בריטי. כל דבר שנשמע לא אמין במהלכו, צריך לדמיין במבטא בריטי, כולל oh, really בתמיהה בסופו, והוא מייד מסתדר. רק אומה שהצליחה לסגוד לליידי די לפני ואחרי מותה הטראגי, ולהוציא מיליונים מכסף שאין לה על חתונה מלכותית או לוויה ממלכתית, מסוגלת להוציא כזה ספר סנטימנטלי, אך בלי שיגיע לדביקות קיטשית, אלא יישאר אצילי.
וזהו. לפני שיגידו שהסקירה היתה דווקא "יחסית מחמיאה" אומר באנדרסטייטמנט שמאוד מאוד מאוד נהניתי מהספר. בכל פעם שהוא היה נראה לי גולש את מדרגות הקיטש, הוא חזר לדרך הישר. ספר תמים, אבל במובן הטוב של המילה. לא מתעלם מהרוע שקיים בעולמנו, אבל מעדיף שלא לדבר עליו. ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.
בסקירות אחרות שקראתי היו שהשוו את הספר הזה, לספר אחר בעל שם מופרך לא פחות, והוא "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם". ובכן, מסקנתי היא: לא. לא דומה. נכון ששני הספרים מזכירים במשהו את הסרט "פורסט גאמפ", אבל כל אחד מהם מזכיר אספקט אחר של הסרט, ואני לא ראיתי ביניהם דימיון.
ולמי שלוקח את המלצתי והולך לקרוא, הערה אחרונה. יש מפה בסוף הספר. מומלץ להעזר בה במהלך הקריאה. בעיקר למי שאינו בן לאיים הבריטיים. ומי שכן, הרי יקרא את הספר באנגלית ממילא, לא?
29 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
גם אחיות רוחניות זה טוב.
יש לי כבר אוסף אחיות כאלה (בנוסף לשש הביולוגיות שלי). לכבוד הוא לי לצרף גם אותך.
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אני ב-1970...
אז אחיות רוחניות :) |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
תודה לך, מתוקה.
נולדתי ב-1973 :-)
|
|
מתוקה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
נצחיה, תמיד ידעתי שאת מהחברים היותר אהובים עליי באתר - אבל עכשיו אני יודעת שאת "אחותי האובדת".
גם אני תמיד, אבל תמיד לפני שאני מתחילה ספר אני מחפשת את שמו באנגלית. אגב לא רק כשמדובר בספר מתורגגם, גם הפוך - כאשר מדובר בספר ישראלי מעניין אותי גם איך תורגם שמו לאנגלית. גם אני כמוך, מחבבת מאוד את המקף ומרבה להשתמש בו, אבל בשונה ממך אני אוהבת את סימן הקריאה דווקא. בנוסף, גם אני אוהבת כתיבה עשירה אך לא פלצנית. אז באיזה שנה נולדת? :))) |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה שין שין.
ואכן דיון מעניין. לא חשבתי שסימני פיסוק הם עניין נפיץ כל כך.
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
יופי של ביקורת, אחלה דיון.
די לפסיקודה!
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ושוב אגיד כי לא מדובר בכתיבה ספרותית-נרטיבית
אדון סופר יכול לפסק (או שלא לפסק) כרצונו. אפילו לקבוע נקודה בסוף כל מילה, או רק בסופה של פסקה (לא זוכרת איפה ראיתי ספר שכתוב כולו ככה - כל פסקה משפט שלם). בכתיבה אומנותית כל הכללים נוצרו על מנת לשבור אותם, וכל עוד השבירה עובדת, זה טוב.
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
תודה, חני! בהחלט טוב שנצחיה העלתה את הפסיקודה.
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
כי אתה פלספן עולם
ואנחנו נהנים מכך... "וזו הייתה סקירה קצרה על "פסיקודונים" " וטוב שנצחיה העלתה את הנקודה.!
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ועוד בעניין הנקודה-פסיק:
אתלה באילן גבוה ואצטט מ"מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן. פתחתי בדף מקרי לחלוטין (נשבע!) ומצאתי: "אף אחד לא יחכה לה פה עד ש'תבשיל'; הרחוב מלא פיתויים שמושכים את העוברים-ושבים לא פחות ממנה; כל עשרים מטר עומד מישהו עם כינור או חליל או לפידי-אש נזרקים באויר, וכלם להוטים, לפחות כמוה, להישמע, להתגלות, להיאהב; ובנוסף להם, היו גם מאות בעלי החנויות...". אפשר היה להחליף כאן את הפסיקודונות בנקודות או בפסיקים, אבל ה"גוון" היה משתנה. דמיינו לעצמכם קריין המקריא פיסקה כזו. אם היו כאן נקודות, קולו היה יורד בהחלטיות לציין סוף משפט בכל נקודה; אם היו כאן פסיקים, קולו היה עולה קלות לציין פיסוק של פסיק; ובמקרה של פסיקודנות-חמדמדות, האינטונציה תביע הפסקה קלה של הרעיון, שתיאורו יתחדש מייד. וואו, רק תוך כדי כתיבה גיליתי שפיתחתי כבר רגשות חמים כלפי הפסיקודוצ'יקולות ושכיף להתפלסף עליהן.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
חני, תודה.
סימני פיסוק הם חשובים. אבל ריבוי שלהם (גם ריבוי פסיקים, אגב) יוצר בעיות והפרעות בקריאה.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
לא, אפרתי, ממש לא.
אני לא חסידה של שפה רזה. אני אוהבת שפה עשירה ומשובחת. לעומת זאת אני שונאת שפה מנופחת שלא לצורך. ניפוח כזה אינו עושר, אלא יומרנות.
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
פסיקים ונקודות..סוגריים וסימנים
אם היו מבינים את המשפטים שלי ללא פיסוק, לא הייתי משתמשת בהם אף פעם!. אהבתי את הביקורת וגם אהבתי את המשפט הראוי לגמרי שלך "באופן כללי העברית היא שפה שאוהבת פשטות וקיצור" .
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
נצחיה, אם כן את חסידה של שפה רזה.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אה, ואת השם "פסיקודה"
ייבאה החיילת שלי מהצבא. גם שם יש מלחמת עולם בנושא. אין לי בעיה שיקראו לה "נקודה ופסיק".
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
הייתי כותבת "נסעתי ללונדון שבאנגליה, לטיחואנה שבמקסיקו, ולוושינגטון שבארה"ב".
הדוגמה שנתת אינה דוגמה טובה לטעמי, כי היא כתובה בשפה לא תקינה, ואולי מאונגלזת.
באופן כללי העברית היא שפה שאוהבת פשטות וקיצור. ובין השאר קשה לה (כלומר לעברית) עם משפטים ארוכים. משפט שיש בו ריבוי פסיקים הוא כנראה משפט ארוך מדי, כזה שדורש שכתוב. ברור שהכל עניין של טעם. זאת הנקודה העיקרית. אניני טעם לשונאיים (אלה שלמדו עריכה לשונית, אבל לא רק) מרגישים שהטעם שלהם הוא זה שקובע. זה כמו שאני אוהבת את הפשוט, ותמי אעדיף "בלי" על פני "ללא" או "אפשר" על פני "ניתן" או "אם" על פני "במידה ש...". הטעם שלי הוא שלי, אבל הוא מאוד חשוב לי. במקרה של הסוגריים טעמי האישי אינו פוסל אותם לחלוטין. רק במקרה של שמות ספרים. |
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אני דווקא אוהבת את ה ;
אולי כי יש לי חיבה לקישוטים חסרי תכלית. עם השם פסיקודה, למרות הצליל הנעים, יש לי בעיה כי אני לא מתה על הלחמים. מעיון בויקיפדיה גיליתי שמשתמשים בה, כמו בסוגריים מרובעים או מסולסלים במתמטיקה, במקרה של ריבוי פסיקים במשפט.
הדוגמא שהם נתנו היא: נסעתי ללונדון, אנגליה; טיחואנה, מקסיקו; וושינגטון, ארצות הברית. אני מניחה שאת, כחובבת מקפים, היית כותבת - נסעתי ללונדון - אנגליה, טיחואנה - מקסיקו ווושינגטון - ארצות הברית. אבל זה באמת עניין של טעם. |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
לעולם:
א. תודה רבה.
ב. אני אשמח לראות מקרים שבהם הפסיקודה משמעותית. עד כה לא מצאתי מקום שבו אי אפשר להחליף אותה בפסיק רגיל, או בנקודה. כל זה מדובר כמובן בעברית הקצרה והפרקטית שלנו. באנגלית, שפה מלאת מילים ופיתולים, הסיפור שונה. ג. אני אכן מהנלחמים. זה מה שלימודי עריכה לשונית גורמים לאדם לעשות. ד. ואכן המשפט היה עבורך :) |
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת מצויינת.
שלא כרוזנטל, אני מוצא את הפסיקודה שימושית מאד. אין להרבות בה יתר על המידה, אבל לפעמים היא בדיוק מה שצריך. אני מכיר אנשים שמתיחסים לסוגיות האלו (כן סוגריים, לא סוגריים; כן footnote, לא footnote) ממש בקנאות והיו יוצאים על כך למלחמה בסגנון מלחמת big endians בlittle endians. ונצחיה - אני מבין שהמשפט "מאד מאד מאד נהניתי מהספר" הוא לכבודי. תודה...-:)
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
dushka, זה ממש ככה.
המון דרכי ביטוי שלא נשמעות הגיוניות, נשמעות נהדר כשהן במבטא בריטים. לא סתם סטינג שר על זה שהוא חייזר כאנגלי בניו-יורק.
ואולי אני באמת צריכה להתחיל לקרוא באנגלית גם ספרות פנאי, ולא רק חומרים מקצועיים. |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ליפעת:
(1) ציטוט מקסים ופסקה נהדרת. (2) אני לא יודעת אם גברי או לא. די ברור שהכוונה של רוזנטל אינה לטקסטים נרטיביים, ספרותיים. בטקסטים כאלה השאלה היחידה היא: עובד או לא עובד?, ואין מקום לכללים, אלא במקום שבו גם אפשר לשבור אותם. (3) אני מתעבת את הפסיקודה. ויש לי בצוות שני כותבים שמאוד אוהבים אותה. בעיה. גם סימני קריאה די מיותרים בעיני. את המקפים, לעומת זאת, אני אוהבת עד מאוד. ויש לי בצוות כותב ששונא אותם. עוד בעיה. ככה זה בצוותי כתיבה. לסימן קריאה יש בעיני ייעוד אחד ויחיד, והוא כסימן פעולה מתמטי הנקרא "עצרת". (4) מבחינת הסוגריים - השתמשתי הרבה. לאחר שקראתי את דברי רוזנטל, אני משתדלת למעט. לרוב אפשר לוותר על סימון הסוגריים או לוותר כליל על המשפט הבא בתוכם. אבל לא תמיד. (5) רגשונים חשובים מאוד במקומות של שיחה שאינה דבורה, כדוגמת הפורומים. אבל זה כבר מעבר לדיון כאן. |
|
יפעת
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
כמי שכותבת לעתים גם במקומות פחות כבדי ראש מהסימניה, אני מוצאת את עצמי לעתים רוצה להבהיר שקטע מסויים נכתב בהומור.
הסמיילים הם תחליף לעושר של השפה הלא מדוברת. תחליף עלוב, אבל אני מוצאת שהחלקי עדיף על העדר מוחלט.
כן, סומרסט מוהם! (דושקה חושבת שגם בסימן קריאה האדון רוזנטל לא משתמש - הוא נועד לפריחות!!!) |
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
יפעת, בתור אחת שמעולם לא השתמשה בקריצה הזאת וגם כתבה כמה מילים בחייה, כפי הנראה
אגיע לגיל מאה ועשרים בלעדי סימן הפיסוק הבלתי ברור הזה. הקטע שהעתקת-הדבקת מקסים. נו, סומרסט מוהם.
|
|
dushka
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אני נתקלת בבעיית ה english uk הזאת
כל כך הרבה פעמים. בכל פעם שאני קוראת ספר אנגלי אני קוראת בעברית ושומעת ורואה bbc בראש, כולל הליהוקים הגאוניים שלהם, (אבל אני לא מספיק חרוצה כדי לקרוא בשפת המקור)
|
|
יפעת
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
ואני הייתי חייבת העתק הדבק שכבר השתמשתי בו במקום אחר...
"הפרוזה היא שהקנתה לה אותו חבר-מעריצים מסור, קטן-אך-איתן (כפי שהגדירה אותו בכושר ניסוחה הנדיר), שהכריז עליה כאמנית הגדולה ביותר של הלשון האנגלית במאה הזאת. בעצמה נהגה לומר, כי בסיגנונה - צלול אבל שורשי, מלוטש אך עשיר - עיקר כוחה, וכי רק בפרוזה נזדמן לה להביא לידי ביטוי אותו הומור מענג אך מרוסן, שקוראיה נכבשו לו. זה לא היה הומור של רעיונות, גם לא הומור של מלים, אלא הומור דק הרבה יותר; זה היה הומור של פיסוק. בהבזק של השראה גילתה את האפשרויות הקומיות הגלומות בנקודה-פסיק, ועשתה בכך שימוש מרובה ומעולה. היא מיקמה אותו כך, שאם היית אדם משכיל בעל חוש הומור חריף, אומנם לא געית בצחוק אבל ציחקקת בהנאה, וככל שהיית משכיל יותר, ציחקקת בהנאה רבה יותר. ידידיה אמרו, כי מה שפיתחה, גימד כל הומור אחר למחוספס ומוגזם. נמצאו סופרים שניסו לחקותה אבל לשווא. היינו-הך מה אמרת על מרת אלברט פוסטר, בדבר אחד היית חייב להודות: היא ידעה למצות כל טיפת הומור מנקודה-פסיק ובדבר זה איש לא התקרב אפילו לקרסוליה." - סומרסט מוהם, דחף יצירתי.
ולעניינו של רוביק רוזנטל - מצאתי את הסימון שלו גברי מדי. אף פעם לא באמת חשבתי על חלוקה מגדרית של סימני פיסוק, אבל ברור לי שהסוגריים הם סימן פיסוק שימושי ביותר (ואולי זה קשור יותר לקשב חמקמק שגורם לי לחשוב על עלילות משנה חשובות ביותר באמצעו של משפט כלשהו...). אם ניקח בחשבון את יצר האספנות שלי (שלא לומר אגירה) אסכם זאת כך - אל תיגע לי במגוון וביתר שאת - אל תיגע במחמל נפשי - הסמיילי הקורץ. כך נוכל להמשיך להיות חברים ;))). |
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
אפרתי, איזה צחוק.
בדיוק אתמול הבת שלי סיפרה את הבדיחה הזאת. לא הכרתי אותה...
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-2 חודשים)
נהדר. תגידי, נצחיה, אני יכולה לכתוב שבח אחד והעתק-הדבק לכל הביקורות שלך? או שאני צריכה
לשנות? לא קראתי את הספר אבל הזכרת לי בדיחה ואני לא יכולה להתאפק: איש אחד מגיע ליועץ נישואין ומתלונן על יחסיו העכורים עם רעייתו. כדאי שכל יום תצעד חמישה קילומטר, יועץ היועץ, זה משפר את המצברוח. בעוד 10 ימים תתקשר ותדווח לי איך אתם. אחרי 10 ימים מתקשר הבעל. נו? שואל היועץ, איך היא עכשיו? לא יודע, עונה הבעל, אני נמצא במרחק 50 קילומטר מהבית...
|
29 הקוראים שאהבו את הביקורת