ביקורת ספרותית על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי מאת רייצ'ל ג'ויס
ספר טוב

---

הסמיילי הקורץ ;-) כך מסמן רוביק רוזנטל את סימני הפיסוק המיותרים לטעמו, ושאין להם מקום בטקסט. ראשון הוא הפסיקודה, או כשמו באקדמיה "נקודה ופסיק". או שצריך פסיק, כי מדובר באמצע משפט. או שצריך נקודה. אין צורך בסימן ביניים. אלא אם אתה מתכנת, ואז כל הסיפור שונה. שני הוא המקף המקשר בין חלקים במשפט, ובו אני חוטאת רבות. ושלישי הוא הסוגריים. אם הדבר חשוב, אומר רוזנטל, כתוב אותו. כמשפט בפני עצמו. אם הוא לא ממש חשוב, ואולי אפילו מיותר, אל תכתוב בכלל.

בסמיילי הקורץ הזה נזכרתי בגלל השם הבלתי סביר (בעליל) שהוענק לספר הזה. ניסיתי את שתי החלופות: ראשית, אולי הוא חשוב "המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". יפה. שנית, אולי המילה בעליל מיותרת. אז ניסיתי גם בלעדיה "המסע הבלתי סביר של הרולד פריי". גם יפה. אז למה הסוגריים, למה? פניתי לבדוק את הדברים במקום האהוב עלי, מאחורי הכריכה הפנימית של הספר, במקום בו נכתב שמו בשפת המקור. במקום מהסוג הזה למדתי למשל שבספר "נמר השלג (הכלה הנצחית)" הסוגריים הם בחירה מקורית של אייטמטוב, או למצער של המו"ל שלו, בשפת המקור של הספר, תהא אשר תהא. אז בדקתי. אין סוגריים בשמו האנגלי של הספר. בחירה בלעדית ותמוהה של התרגום העברי. באנגלית המסע הוא unlikely ותו לא.

ואם כבר בשם הספר עסקינן, הרי גם שאין שם מסע. המילה היא pilgrimage. מילה שאין לה חלופה עברית. זו עליה לרגל או אולי צליינות. משהו שמסביר את ההתייחסויות הרבות בספר לדתיותו ההיפוטטית, או בכלל לא קיימת, של הרולד פריי הגיבור.

לאחר התייחסויות קטנוניות אלה לשם הספר ולתרגום, אוכל גם לפנות ולהתייחס גם לעניינים חשובים בהרבה, כמו ליופייה המושך של הכריכה. ככה זה. אני שטחית ובוחנת ספר על פי כריכתו. אז הכריכה יפהפיה, ואיור המוקסינים הבלויים נשאר מתאים גם לאחר שסוגרים את הספר בסוף הקריאה. אלה הנעליים בהן יצא הרולד פריי הפנסיונר מביתו, בדרך אל תיבת הדואר כדי לשלוח מכתב, ובהן מצא את עצמו הולך לבסוף מסע בלתי סביר של כאלף קילומטרים לאורכה של בריטניה.

בריטניה היא מילת מפתח בעלילה, כי הסיפור הזה הוא הו-כה-בריטי. כל דבר שנשמע לא אמין במהלכו, צריך לדמיין במבטא בריטי, כולל oh, really בתמיהה בסופו, והוא מייד מסתדר. רק אומה שהצליחה לסגוד לליידי די לפני ואחרי מותה הטראגי, ולהוציא מיליונים מכסף שאין לה על חתונה מלכותית או לוויה ממלכתית, מסוגלת להוציא כזה ספר סנטימנטלי, אך בלי שיגיע לדביקות קיטשית, אלא יישאר אצילי.

וזהו. לפני שיגידו שהסקירה היתה דווקא "יחסית מחמיאה" אומר באנדרסטייטמנט שמאוד מאוד מאוד נהניתי מהספר. בכל פעם שהוא היה נראה לי גולש את מדרגות הקיטש, הוא חזר לדרך הישר. ספר תמים, אבל במובן הטוב של המילה. לא מתעלם מהרוע שקיים בעולמנו, אבל מעדיף שלא לדבר עליו. ספר על איש אחד, שהולך אל אישה אחת, כי הוא חייב לה הרבה, וחושב שמסעו יציל אותה מגורל אכזר. ספר על אישה אחת שנשארה מאחור בבית, ומשתדלת בכל כוחה להבין. ספר על אמונה של לא מאמינים, ושל הרבה תום.

בסקירות אחרות שקראתי היו שהשוו את הספר הזה, לספר אחר בעל שם מופרך לא פחות, והוא "הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם". ובכן, מסקנתי היא: לא. לא דומה. נכון ששני הספרים מזכירים במשהו את הסרט "פורסט גאמפ", אבל כל אחד מהם מזכיר אספקט אחר של הסרט, ואני לא ראיתי ביניהם דימיון.

ולמי שלוקח את המלצתי והולך לקרוא, הערה אחרונה. יש מפה בסוף הספר. מומלץ להעזר בה במהלך הקריאה. בעיקר למי שאינו בן לאיים הבריטיים. ומי שכן, הרי יקרא את הספר באנגלית ממילא, לא?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי