יש את התקופות האלה שאת קוראת ספר אחרי ספר וכל ספר הוא נחמד, בסדר, אולי אפילו ארבעה כוכבים, אבל נשכח ומתפוגג אם לא תוך רגע אז תוך ימים ספורים. ואז מגיע הספר הזה שתוך כדי הקריאה את אומרת לעצמך יא-אללה, זה ספר נהדר. ואת מתכוונת לישון אחר הצהריים בשבת, אבל בולעת בלי להרגיש 400 עמודים, ומחזיקה את עצמך לקרוא מילה במילה כי הכתיבה כל כך טובה, לעזאזל (משהו מרוחו של אלון שורה עליי כרגע, כמו שאפשר לשים לב).
שני נערים יהודיים, האחד פליט ברגע האחרון מאירופה והשני בן דודו החלוש והחולם בניו יורק, נפגשים בעיר שבה הכל אפשרי. בכוח הרעב המשותף לאבהות, להכרה ובעיקר ליכולת לגבור על מחסומיו הפיזיים של העולם הזה, הם יוצרים עולם שלם משל עצמם. הם ממציאים גיבור קומיקס, "האסקפיסט", בנו הרוחני של הודיני וזה שבכוח גבורתו המופלאה אמור לחלץ את כל הלכודים מאחורי מחסומי מלחמה, מוסכמות חברה ומעצורי נפש. זהו תור הזהב של הקומיקס והם רוכבים עליו אל הצלחה מסחררת, אבל זהו גם כידוע רחוק מלהיות תור הזהב היהודי, והם נאלצים להתמודד עם הפער המשתק בין הדמיון למציאות, פער שמאיים להכניע אותם ולהרחיק אותם לנצח לשדות של אשמה ושנאה עצמית.
ומה הופך את הספר הזה עם שמו הארוך והספק מתחכם לכזה ספר טוב?
קודם כל, העלילה. יש פה עלילה של ממש, לא רק תיאור של תקופת חיים מסוימת. הסיפור מתחיל בנקודת זמן אחת ומתגלגל עוד ועוד, מפגיש בין דמויות ומקומות ושולח זרועות למלחמה, למיסטיקה, לאנטרקטיקה. כמו בסיפור קלאסי הוא נבנה לאט לאט עד שהוא מגיע לשיא של הצלחה ואז להתפרקות של כישלון, אבל גם יודע להתיר אותו לאט ובנחת, משאיר זמן להתנחם ולאסוף את עצמנו.
וזה הדבר השני - הדמויות הנוגעות ללב ששייבון יצר, דמויות מרתקות, כנות ומעוררות הזדהות מיידית. אי אפשר להישאר אדישים לשאיפותיהם ולסבלם של סמי וג'ו, ואי אפשר שלא לייחל שיזכו לקצת נחת בטירוף הזה שסביבם. החברות האמיצה והשותקת בין שני הגיבורים, שעולה מהספר בלי שתוגש בכפית לגרון, היא מהדברים היפים והנוגעים שקראתי לאחרונה.
שלישית, הגורל היהודי, אותו מקור בלתי נגמר של אומללות אנושית ותקווה לגאולה שהזינה ומזינה כל כך הרבה סופרים ויוצרים. דמות היהודי הנודד, שכוחו בפיו ומלחמתו בעט, שמנסה ליצור מדיו וחומר את הגולם האגדי, הגיבור שיקום מעולם הדמיון והרוח ויכניע את צוררי העולם הגשמי. דמות שלעולם לא נחה מרודפיה כי הזיכרון תמיד נמצא איתה בפנים, והיא חייבת ללמוד לחיות יחד איתו. זו הדמות ששייבון יוצר והיא המקור לשאלות פילוסופיות כבדות משקל אבל גם לאיזו אמונה בסיסית ועקבית באור שבקצה המנהרה.
ורביעית ואחרון, הכתיבה של שייבון, הכתיבה הסוחפת, החיה והצבעונית שלו, שלא נותנת להניח את הספר ומגוללת בדיוק וביופי את השאלות הרות המשמעות שהספר מעלה. ובראש השאלות האלה, התהייה האם אנחנו נדונים להתמודד תמיד פנים אל פנים עם המציאות, או שיש לנו דרך להימלט ממנה, והאם הבריחה, הדמיון, האסקפיזם הקל הם בידור קל הראוי ללעג או שמא הדרך לגאולה?
"ליצור גולם, בעיניו, היה אקט של תקווה שננקט באין תקווה, בתקופת יאוש, ביטוי לכמיהה שכמה מילות קסם ויד מיומנת יוכלו ליצור משהו - יצור מסכן, אילם, רב-עוצמה - שיהיה פטור מהתוכחה המדכאת, מהרעות החולות, מאכזריותה ומכישלונותיה הבלתי-נמנעים של הבריאה. זה היה ביטוי לרצון חסר תוחלת, אם חושבים על זה, לברוח, לחמוק כמו האסקפיסט מסבך השלשלאות של המציאות ומכתונת הכפייה של חוקי הטבע [...] לבוא בשערי עולם הרוח המסתורי שמעבר לו".
למרות כל מה שנאמר לעיל, זה ספר זורם, שמאזן היטב בין קלילות סיפורית לכבדות הראש הנחוצה, ושוב אני מוצאת את עצמי ממליצה לכל ההיסטוריונים החובבים והיהודים החושבים להשקיע את השבת (או כל יום אחר) ולקרוא אותו.
[לאחר קריאה חוזרת של הספר לא ברור לי למה גזלתי ממנו ת הכוכב החמישי אז הנה, תוקן.]


















