ביקורת ספרותית על ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - ספריה לעם #511 מאת מייקל שייבון
ספר מעולה

---

אוף, ממש רציתי לתת לספר הזה ארבעה כוכבים.
זה היה מעין צורך לעשות דווקא, להעניש סופר מוכשר על תחכום-יתר הרסני שנקט בו. כן, זיהיתי את נצנוץ הגאונות מהתחלה. ידעתי שהעלילה הולכת להיות מתוחכמת ומקורית ושאני הולכת לשרוד עד הסוף, צריך להיות עיוור כדי לא לקלוט שיש שם משהו. אבל שייבון, ו/או העורכ/ת שלו, וגם המתרגמת, עיצבנו אותי כל השליש הראשון של הספר.
ההתחלה הזכירה לי, או לימדה אותי – מה זה אומר "תיאורים מייגעים", מה זה אומר "הערות מתרגמת מייגעות" (ועוד מאוחסנות כולן בסוף הספר, מה שהפך את הקריאה לעוד יותר מסורבלת). בלוקים אדירים של טקסט מיותר, שלא מוסיף לעלילה מאומה וגם לא מנוסח בצורה זורמת ומעניינת, גלישות של הסיפור לכל מיני פינות משמימות, היו המחסום שהיה עליי לעבור כמו במסע מתיש, מצוידת רק בסקרנות ראשונית, מהבהבת קלות. פעמים רבות מצאתי את עצמי קוראת על אוטומט, וכשהגעתי לסוף הפסקה הייתי צריכה לחזור לתחילתה. פתאום כשהגעתי לדיאלוג קולח שמקדם את העלילה זו היתה הפתעה גמורה, אבל הרגעים האלה היו נדירים. ידעתי שהם רומזים על כל הטוב שהולך לבוא אחר כך.

רציתי לתת לשייבון ארבעה כוכבים על הספר הזה. רציתי להעניש אותו על ביצוע מקרטע של רעיונות מבריקים, דימויים בהירים וחדים, דמויות מקסימות. כעסתי עליו שהוא טישטש את כל אלה בכתיבה חכמולוגית, עמוסה לעייפה בפרטים ובשמות ובמקומות ובאישים, כעסתי על העורך שלא ניקה אותה – כי אפילו עם כל אלה, הכתיבה לא הצליחה להיות בלתי-מהנה, אז תארו לכם מה הליכים כירורגיים רציניים היו עושים מהספר הזה!

אבל לא יכולתי לשאת את כעסי הקטנוני לאורך זמן.
ככל שנשבר לי הלב, גיליתי שאני לא מסוגלת לתת לו רק את הכותרת "ספר טוב". זה דווקא לא היה ההומור החד, השנינות החריפה שזכתה בסליחתי השלמה. זה הכאב העמוק, הדמעות שזלגו. זו ההרגשה של הבעיטה בבטן.
זה מה שהחיה את הספר הזה – מאבק האימים בין הייאוש והתסכול ללהבת התקווה המסרבת לגווע. מאבק שאינו ייחודי לאיש במלחמה הזאת, אך הוא בוחר להתגלם בסיפור מרהיב אחד של משפחה אחת פשוטה, קרועה בין שתי יבשות – ובעיקר בנפשו של ג'ו (יוזף), יהודי צ'כי הגולה בניו-יורק, אמן אשליות, "הארי הודיני" צעיר שממלט את עצמו מפראג בארון מתים בסתיו 39, כשהכיבוש הנאצי רק מתחיל לנעוץ את ציפורניו בתוך בשרה של אירופה.
אבל לא בסיפור ההימלטות הזה מדובר, אלא באחד גדול יותר. ג'ו נופל לילה אחד אל מיטתו של בן דודו סמי בניו יורק, ובין יומיים של סיעור מוחות, המגלם מפגש משולש בין תשוקה אדירה של השניים לעשות כסף גדול (שעבור ג'ו צריך להיתרגם לכרטיס היציאה של שאר המשפחה מפראג), כישרון הציור המלוטש של ג'ו ויכולת ההמצאה המופלאה של סמי, נולד לו "האסקפיסט" – גיבור על שבשיא פריחתו של הקומיקס האמריקאי יוצא לדרך למלא את שני ייעודיו: (1) לפלס דרך החוצה, לפרוץ, למלט, לשחרר את הנמקים הכבולים בעול הרודנות, (2) לכסח להיטלר את הצורה, וכמה שיותר גראפי, מה טוב.
ייעוד שלישי, בהערת סוגריים – לנפח שני חשבונות בנק מסוימים.
כמו האסקפיסט, גם ג'ו מוצא ייעודו בחיים, ובציורן של הפנטזיות הגדולות ביותר שלו הוא מצליח לצבור הון לא קטן (ולהפוך אגב את הבוסים הגרגרניים שלו למולטי-מיליונרים). אך הציור לבדו לא מביא לו גאולה. לאורך שנים עולה בתוהו הניסיון של אמן ההימלטות לשחרר את משפחתו לחירות, ובכך בעצם את עצמו.

אני לא רוצה להמשיך לספר עוד, אבל כמה דברים יש לי להגיד. ספרים שנוגעים בשואה הם אף פעם לא מבית היוצר של דיסני. הספר הזה גדוש בתיאורים מרהיבים, בצחוק, ובחיים, ובשני סיפורי אהבה מלאי כנות וקסם שכבשו אותי כל אחד בדרכו המיוחדת. אבל כמו שאמרתי, את כרטיס הכניסה הזה לליבי שייבון קנה דווקא כשהצליח לשבור אותו לרסיסים.
לא רק באמצעות בדיונות מוחו הוא עשה זאת (שייבון מאוד מוצלח בהתחקות אחרי כאבי החיים) אלא בעיקר ביכולת שלו להצליח להחזיר אותי למקום ותקופה אמיתיים בהם מעולם לא נכחתי; פתאום אירופה הנטרפת, המדממת, הנשרפת, היא לא רק פיסת היסטוריה – הזוועות האלה מתרחשות ממש עכשיו מעבר לים, ואני יהודייה אמריקנית משנות הארבעים של המאה הקודמת, מתוסכלת וחסרת אונים ואחוזת אימה מהכתוב בעיתונים.
זה לא הספר הראשון שאני קוראת השנה על מלחמת העולם השנייה. גם בספר של לורן בינה, שכתבתי עליו כאן, חוויתי החייאה רבת עוצמה של ההיסטוריה. הספר הזה הזכיר לי שגם רומן בדיוני יכול להחיות אותה, ושקשה לומר שיש בו פחות אמת. כשמיטשטש המרחק בין המציאות לבין פרי המצאתו של סופר, הפרטים הקטנים לא משנים. רק הידיעה שהיו כל כך הרבה ג'ו שבורים, וכל כך הרבה תומסים קטנים, אחים, ואימהות ואבות וסבים שנשארו רחוקים.

איי. מי אני שאתנפח על הערות כתיבה ועריכה? אין מושלם ופגום, השאלה היא אחרת לגמרי. הספר הזה דחה עבורי שעות הירדמות, הקדים שעות ערות, מצא אליי את דרכו בשעות משונות. הספר הזה הוא הראשון בשנה האחרונה שגרם לי לבכות.

נ.ב. בדמות, אולי, ספוילר קטן:
דימוי נוסף חובר לחוברות הקומיקס לקראת סוף הסיפור, כשג'ו התשוש נפשית מצליח לבצע באמצעותן הימלטויות בנות חלוף מהמציאות.
מי שצלח את הרומן הזה, מי שבאמת אוהב לקרוא – לא יוכל שלא להבין את הנחיצות של מפתחות מסוג זה מכבלי החיים, מפעם לפעם.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - ספריה לעם #511