ביקורת ספרותית על פומפיי מאת רוברט האריס
ספר בסדר

---

בעיתוני סוף השבוע הציגו את הסרט "פומפיי" שעולה כעת לאקרנים. לפני שאצא לצפות בסיפור אהבה קלישאתי על רקע אסון היסטורי (Titanic much?) רווי אפקטי מחשב מיותרים ובמינונים מוגזמים - הרגשתי חובה לשוב אל הספר שהציג לי באופן המפורט, האמתי והאותנטי ביותר את התפרצות וזוב, כמו גם העליונות הארכיטקטונית של אנשי רומא הקדומה.
בהתחלה, "פומפיי" היה משעמם. בפרק הראשון, הדמות הראשית - ששמה נשכח עם הזמן - אדריכל צעיר פותח בהצבת יסודות לאמת מים אדירה, מפעל הנדסי ייחודי. האווירה תוארה בצורה יוצאת מן הכלל, יכולתי להרגיש את השמש העתיקה הקופחת על ראשי העבדים בעולם מרתק שבו כל חסידי זכויות האדם ודומיהם היו משליכים עצמם על חרבם.
אני זוכרת שלצד תיאורי היומיום האהובים, את רב החלק הראשון של הספר ממש לא אהבתי: לא הייתה עלילה מסעירה, המינוח המקצועי והתיאורים שיהפנטו את דאגלס קרדינל ולאו פון קלנצה, אך לא את הקורא התמים, העיקו עליי. עם זאת, אפשר לדלג על התיאורים הללו בששון ולהתוודע לאירועים הנרקמים לפני שהגעש כיסה את העיר - דווקא העובדה שאין דרמה מיותרת בחיים, חושפת אותנו אליהם באופן ה(אולי) מדויק ביותר: אני יודעת (כנראה) בדיוק איך התנהלו החיים המבוגרים בעת הזו, בזכות הספר הזה ועל כך אני אסירת תודה לרוברט האריס.
למרות השמחה בדיעבד - מהלך הקריאה עצמה לא היה מלבב: רב הספר (אולי פרט לפרקים האחרונים) פשוט לא היה מעניין מספיק, ורק נקודות אור מעטות בלבד הבליחו, למשל בתיאור המתירנות, ההירככיה המנהלית והבילוי הנפוץ ביותר (נחשו מהו). כולי ששון שהמשכתי לקרוא ולא התייאשתי - הפרקים האחרונים, המתארים את נפילת העיר והבריחה היו מופלאים בעיניי!

בסופו של דבר, אני מניחה שאני פשוט רגילה לסיפורת היסטורית - וסיפורת בכלל - שהופכת לדרמה, למסחטת דמעות, לבלתי ריאליסטית (הרי גם בלי אלמנטים פנטסטיים וחיות מדברות - עלילה יכולה להיות לא הגיונית, כמו ניו יורקרית שמגלה שהיא נסיכה, למשל). הרי בספרים שנטועים לפני זמן רב או במקום אחר, אותי אישית מרתק לקרוא על חיי היומיום שלהם. וציפיה זו באמת התממשה, גם אם לא באופן רציף או גורף, ב"פומפיי".

מומלץ.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על פומפיי