ביקורת ספרותית על ארתור וג׳ורג׳ מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

יש אנשים שכשהם רואים איזה סרט מרשים מהבחינה הטכנית הם מיד שואלים את עצמם או מנסים לנחש איך עשו אותו או כשהם אוכלים איזה מאכל טעים במיוחד הם ישאלו ממה זה מורכב ואיך מכינים. אני, עם הסקרנות המאד מוגבלת שלי וחוסר הסבלנות ביחס לפרטים, כמעט לא מתייחסת לזה. התרגשתי, טעים לי. זהו. רק לעיתים נדירות קורה שהטכניקה נראית לי כל כך מפעימה עד שהיא עצמה מהווה את הגורם העיקרי להתרגשות שלי. זה המקרה.

ארתור וג'ורג הם שני אנשים שחיו במקרה באנגליה באותה התקופה, סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. שום דבר משותף אין ביניהם. ג'וליאן בארנס פורש את תולדותיהם במקביל, פרק לזה ופרק לזה, לסירוגין. ותיאורו של כל אחד מהם מחדד באופן מובהק לא רק את אופיו, אלא, פעמים רבות דווקא את אופיו של האחר. פעלתנות נמרצת מול התנהלות פאסיבית, חיפוש מתמיד אחר ריגושים אל מול, אני לא יודעת אם התרגשות, אך ודאי מציאת סיפוק במציאות קיימת, צורך מתמיד בקבלת חיזוקים מול אדישות חברתית. כל אחד מהם מכוון למקומות אחרים, לפעמים בהצלחה רבה ולפעמים לא, כשלא תמיד יש קשר בין מידת ההצלחה לבין יכולותיהם. בכך יש תפקיד משמעותי גם לחברה בה הם חיים. יותר ממחצית הספר נכתבה בפורמט הזה, וזה גם החלק שאהבתי יותר.

המחצית השנייה של הספר היא סיפור בלשי הקשור בשני האנשים האלה, אותם כבר מכירים היטב. בחלק הזה התחוור לי, שוב, שסיפורי בלשים פחות עושים לי את זה. אולי מתוך אותה תכונה שלי שציינתי פה למעלה, לא כל כך חשוב היה לי מי עשה מה. זה המשיך להיות מעניין כיוון שהחיים של כל אחד מהם מעניינים וההתייחסות השונה שלהם למה שמתרחש עוררה אצלי יותר מפעם אחת את השאלה לגבי היכולת של אנשים לחולל שינויים משמעותיים, להשפיע על החברה ולהזיז אותה, לפחות קצת. יש כאן שני אנשים בעלי יכולת, שניהם חכמים, לשניהם יש עמדה ביחס למה שמתרחש סביבם, אבל המנוע הזה שבוער בפנים, שגורם לאדם באמת לרצות לשנות את המציאות ולא להסתפק בהשפעה זניחה על אחרים ובסופו של דבר גם על גורלו, המנוע הזה לא נמצא אצל שניהם.

ודבר אחרון. נדמה לי שגם כאן, קצת כמו ב"תחושה של סוף" לאותו ג'וליאן בארנס, יש משמעות רבה למה שאתה מספר לעצמך, איך אתה מסביר לעצמך את מציאות חייך. לא מעט פעמים מסתבר לך שאתה גם הביצה וגם התרנגולת.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ארתור וג׳ורג׳