• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

מאת ג'וליאן בארנס

הביקורת של יהונה

תמונה של יהונה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

מאת ג'וליאן בארנס

הביקורת של יהונה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של יהונה
הוצאה לאור:זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
shishu
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“מה מרתק יותר מטרקלינים מלאים בג'נטלמנים תככנים וליידי'ס גנדרניות, כפרים מאוכלסים בזקנות רכלניות ונשל”

4/6
ביקורות על ארתור וג׳ורג׳
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

ארתור וג'ורג'/ג'וליאן בארנס

נקודות זכות לספר הזה-יש לו כריכה יפה עם מרקם כיפי.
.
זהו.

הספר מספר לנו על החיים של שני בחורים בשם ארתור וג'ורג'. הם לא מכירים אחד את השני, מעולם לא היה ממשק ביניהם, וכנראה חייהם בכל זאת יצטלבו בהמשך. למה כנראה? כי לא הגעתי לשם. זה אחד מהספרים הבודדים בחיי שפשוט לא יכולתי לגמור. הספר בנוי מהרבה פרקים קצרים עם חלוקה שווה בין ארתור וג'ורג'.
הבעיה העיקרית שלי עם הספר זה שהפרקים מדלגים בין שנים, ללא באמת הסבר על מרווח השנים. בעצם רואים סצינות קצרות במרווחים לא ידועים מתוך חיים של בנאדם. זה יוצא שתי בעיות.
הראשונה, חוסר אפיון של הדמויות. בסצנה אחת מבינים שארתור/ג'ורג' הוא.. ובפרק הבא הוא מתואר אחרת וגם בפרק אחריו יש תיאור סותר. לא מצליחים באמת להרגיש ולהבין את הדמויות, כי לא באמת חווים אותן.
הבעיה השניה, שגם קצת נובעת מהבעיה הקודמת, היא חוסר האכפתיות כלפי הדמויות. ב90 עמודים אתה מדלג מהלידה של שני אנשים עד לגיל מבוגר יחסית שלהם (אחד כבר נשוי עם ילדים). זה לא מספיק זמן דף (כמו זמן מסך, רק בספר) כדי להזדהות, להתחבר ולפתח רצון שיהיה טוב לדמויות.

חוץ מזה, הכתיבה מאוד יבשה. ברמה שאם לספר היה אודיובוק הקריין היה מדבר בקול מונוטוני, יבשושי ורוצה לישון.

אל תבזבזו על זה את הזמן שלכם. תקראו משהו טוב יותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אתל
אתל
תמונה של Mira
Mira
2קוראים|גיל ממוצע46|100%נשים

על המבקר

תמונה של יהונה

יהונה

חבר מזה 5 שנים
37 ביקורות•1 נבחרות•250 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של יהונה
יהונה
חבר באתר מזה 5 שנים
ביקורות37
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל250
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת19מדע בדיוני ופנטזיה11מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יהונה

גבירה וערפל

גבירה וערפל

אודליה גולדמן

גבירה וערפל/ אודליה

הספר הזה הרגיש לי כמו הונאת פירמידה. הוא יצא והיה נשמע לי מעניין מאוד, אבל לא משהו דחוף לקריאה. ואז צצו עוד ועוד סקירות של אנשים שאני מעריך את הטעם שלהם שאהבו את הספר, עד שלא נותרה לי ברירה, ושאלתי את הספר על מנת שאקרא אותו.
ומה אומר ומה אדבר, הונאת הפירמידה הכי מוצלחת שיש, ואני ממליץ לכולם ליפול פה גם.

גבירה וערפל מספר על גבירה ועל, ובכן, ערפל. הנה התקציר מגב הספר -
שודדת הים המכונה "הגבירה השחורה" ונסיך אינאר יוצאים יחדיו להפלגה אל משאול, אי המשאלות. אם יעמדו שני אויבים אלה בהסכם שחתמו, תצא הגבירה השחורה לחופשי והנסיך יציל את הממלכה ממגפה נוראית.
במהלך המסע אל האי וממנו נחשף סיפורה של הילדה היתומה אֵווי, שבורחת מהכנופיה שהיא חברה בה ומצטרפת לערפל, ספינתו של שודד הים עין-אחת. בדרך אווי פוגשת דמויות יוצאות דופן, מגיעה לארצות משונות ולחופים רחוקים ומתמודדת עם סכנות ואתגרים אינספור. היא מתבגרת ומתחשלת ומתאהבת אהבה בלתי-אפשרית בנער כפרי.

כפי שאמרתי, זה סיפור שנסוב בעיקר סביב הגבירה השחורה, ואין צל של ספק שזו ההחלטה הנכונה, כי מדובר באחת הדמויות הטובות שיצא לי לקרוא לאחרונה. יש עוד כמה דמויות מוצלחות בספר, אבל רובן עושות בעיקר הופעות אורח. הנסיך עצמו דמות חביבה, אבל הגבירה באמת עבודת מחשבת. רבת רבדים, חכמה, מחושבת מאוד ועם כל זאת אנושית להפליא ומעוררת הזדהות.

בדרך כלל כשיש שני קווי עלילה אני מרגיש שקו אחד יותר מעניין מהשני אז יש רצון שפרקים יסתיימו כבר, אבל כאן למרות הפיצול בין שני קווי העלילה הספר מצליח להישאר מאוחד ומעניין בשני קווי העלילה, שזה נהדר.

נקודת זכות עצומה לזכות בספר, היא שהוא לא מזלזל בקוראים שלו. נכון שהוא ספר נוער, וככזה יש דברים שקצת מרודדים או לא לגמרי מפותחים (ספויילרים, לצערי), אבל אין זלזול. בדיונים על בעד-נגד שודדי ים והאם הם מרושעים, לשני הצדדים יש טענות כבדות משקל ורציניות. בניגוד למשל, למי שצפה, בסדרה 'מחברת המוות' (death note) יש דיונים על מוסריות אבל בשלב מסויים הסדרה פשוט זורקת על האינטליגנציה של הצופים ולא מביאה טיעונים אמיתיים. בספר הזה לעומת זאת, ישנם כמה וויכוחים וכולם באמת רציניים.
גם כשישנם דיבורים על הים וזרמים וגלים שונים, זה מרגיש טוב ונכון ולא כמו אובר מידע לא נצרך.

אז ממליץ עליו לחלוטין, וכאחד שנפל בתרמית פירמידה, אני גם מתכנן לקנות אותו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
הבריון של ארצ'ר

הבריון של ארצ'ר

דיאנה ווין ג'ונס

הבריון של ארצ'ר/ דיאנה ווין ג'ונס

יש בריון במטבח. הבריון, עצום ממדים עם רגליים שחוסמות את המטבח כולו וסכין שמנקה ציפורניים, נקרא 'ביריון'. וארצ'ר שלח אותו.
זה מה שהווארד, ילד בן 13 ואח גדול ועייף, מגלה יום אחד כשהוא חוזר מבית הספר שלו, ומכאן הסיפור רק מדרדר להפליא.

כי מסתבר שאבא שלו, הסופר קוונטין, התחייב לכתוב 2,000 מילים כל שלושה חודשים למישהו, והמישהו הזה לא קיבל אותם בחודשים האחרונים, והוא כועס. אז הווארד יוצא עם בריון ועם אחותו איומה (זה אמנם כינוי, אבל היא באמת איומה ונוראה) בחיפוש אחרי שבעת האחים שמנהלים את העיר, ובניסיון להבין מי מהם דרש את המילים מאביו ואיך המילים הללו הצליחו ללכוד את שבעת האחים בעיר אחת. בדרך הם ייפגשו עם האחים שכל אחד מהם נורא מקודמו, עם כנופייה ומנהיגה הג'ינג'י ובעיקר עם מגוון הצרות שאחים זועמים ששולטים בעיר יכולים להמיט על משפחה אחת שמתנגדת להם.

דיאנה יצרה לנו בספר הקצר יחסית הזה (304 עמודים שמרגישים הרבה פחות. סיימתי אותו בשעתיים) הזה עולם באמת נפלא ומשוגע להפליא, שלא טורח אפילו לרגע להתנצל או להסביר את עצמו באיזו דרך. אין בניית עולם, אבל לא בגלל עצלנות, אלא כי הספר פשוט משליך אותך לעולם בריטי להפליא שנראה כביכול רגיל וגם הרגעים הפנטזיים שבו מוגשים כמציאות ברורה והגיונית ללא כל פקפוק.
הדמויות לא מאוד מורכבות, אבל בסופו של דבר מדובר הרי על ספר ילדים. מצד שני, גם איומה וגם הווארד עוברים מסע רציני מתחילת הספר ועד סופו המפתיע למדי.
העלילה נפלאה, והספר הזה חמים וחמוד ופשוט ממתק שממש כיף לחזור אליו שוב ושוב.

ממליץ בחום על הספר, ולדעתי זה אחד מן הספרים הטובים ביותר של דיאנה ווין ג'ונס.

תורגם על ידי יעל אכמון | הוצאת גרף | 2009 | 304 עמודים

לפני 3 שנים•יהונה
אנדימיון

אנדימיון

דן סימונס

אנדימיון/ דן סימונס

הרבה זמן התלבטתי איך לכתוב את הסקירה הזו. הבעיה שלי מתחילה עם עמוד 180. לא שיש משהו רע בעמוד הזה ספציפי, אלא שפשוט לא הצלחתי לעבור אותו.
למה? כי אנדימיון הוא הוא הספר השלישי בארבעולוגיה (נו, אחד יותר מטרילוגיה) של היפריון. כבר העלתי כאן סקירה על היפריון, בה התלהבתי מהספר מאוד ולדעתי הוא אחד מספרי המד"ב הטובים ביותר שיצא לי לקרוא. עם דמויות מצויינות, הסברים משכנעים לעלילה ועלילה טובה מאוד נשביתי בקסמיו מהר מאוד וגם הספר השני (נפילת היפריון) היה נפלא.

ואז (מוזיקה דרמטית) הגעתי לאנדימיון.
בספר הזה, למרבה תחושת האכזבה שלי, דן סימונס נתקע בקיר הספר השני. נתקע אמרתי? יותר כמו נכנס בפול גז בחומה ממש גדולה. נכון שזה לא הספר השני של הסדרה אלא בכלל השלישי, אבל באמת מבחינה עלילתית היפריון ונפילתו של היפריון הם ספר אחד שחולק לשניים, כך שזה עדיין עובד. האכזבה הכבירה שלי מהספר היא שלאחר שני ספרים עם דמויות נפלאות ואמינות, אנחנו קופצים 247 שנים לעתיד, ונתקלים בעולם חדש לגמרי. כל הגיבורים הישנים מתים, האויב הוא אימפריה גלקטית חדשה ודתית. וכמה שאני שונא אימפריות מרושעות דתיות! זה תמיד הרבה יותר מעצבן ומתחסד מאשר אימפריות מרושעות בנאליות. דארת' ויידר מרושע ותאב כח, ולא ממש מנסה להצדיק את עצמו מעבר ל'אני רוצה לשלוט ואני אהיה טוב בזה'.
אז דמויות חדשות, אויב חדש, עלילה חדשה, וכל זה מנסה להתבסס על האהדה שלנו לספרים הקודמים בלי ממש ביסוס. אין לי הרבה ביקורת על העלילה של אנדימיון כי, כמו שאמרתי, לא הצלחתי באמת להתקדם בו.

לתחושתי זה כמו סרט שהראשון הצליח ואז דחפו מהר להוציא את השני בלי הרבה מחשבה כי וואו הראשון ממש הצליח (דוגמה מהזמן האחרון - הפער העצום בין "רצח כתוב היטב" הראשון והחכם והשני והמטופש).

בנימה אופטימית זו, אשמח אם מישהו שקרא את כל הארבעולוגיה יכול להגיב ולהגיד לי אם בכל זאת כדאי לי לגרור את עצמי ולהמשיך הלאה.

יצא באופוס | תורגם ע"י יעל סלע שפירו | 2001 | 570 עמ'

לפני 3 שנים•יהונה
מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו

מיץ' אלבום

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו/ מיץ' אלבום

מיץ' אלבום הוא אחד הסופרים היותר אהובים עליי, בעיקר בגלל היכולת הנפלאה שלו לכתוב קיטש. כלומר, קיטש כזה שאינו מתנצל, אינו מנסה להתחבא או משהו. קחו למשל את 'חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן', ספר שנצמא בטופ שלי כבר שנים. הוא ספר לחלוטין אנושי, שממש אפשר לראות איך נוטפת ממנו האהבה של מיץ' לבני אדם ולסופים שמחים וסגורים היטב.

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו מספר את סיפורו של פרנסיסקו, נגן גיטרה מוכשר בצורה יוצאת דופן שנולד בספרד הקרועה והשסועה של אחרי מלחמת האזרחים הנוראה. הוא גדל אצל אבא מאמץ [שלא מגלה לו את זה] ולומד גיטרה אצל מורה לגיטרה מבוגר ועיוור. כשהכל סביבו חרב פרנסיסקו נמלט לארצות הברית, שם הוא עובר מסע מרשים למדי שכולל את מיטב אומני הרוק והג'אז ההיסטוריים, בחורה אחת והרבה פרסום מסחרר.
מעבר לכישרון הכביר שלו בנגינה והקול היפה, לפרנקי יש סוד נוסף. ששת מיתרי הגיטרה שלו הם קסומים, ויכולים לשנות חיים של אנשים.

בספר הזה יש הרבה מאוד דברים שאני אוהב. בין אם זה הדמויות, שרובן המוחלט מעורר הזדהות ואהבה ואשר בנויות טוב ובצורה עגולה יחסית (גם אם כמעט כל מי שפרנקי פוגש הוא אדם נהדר עם לב נפלא, כי קיטש). העלילה באמת מעניינת, ולמרות שזה סיפור יחסית קלאסי של סיפור סינדרלה על עלייה לגדולה, הרי שהכנסת האומנים המפורסמים, שילוב האירועים האמיתיים והכנות בה מתואר המסע למעלה ולמטה של פרנקי מבדילים את הספר הזה מאחרים. וכמו שפתחתי, גם כאן יש קיטש. המון המון קיטש. לצד לא מעט תיאורים כואבים מאוד של הרס עצמי למשל, בסופו של דבר זה ספר שמח וממש ממש חמוד. אוהבים שיש בספרים שלכם זוגיות אוהבת וממש הולסום? אז גם מיץ' אלבום. למרות שמערכת היחסים הזו בהחלט מאתגרת יותר מבשאר הספרים שלו, בסופו של דבר יהיה טוב.
אבל יותר משלושת אלה, החלק האהוב עליי בספר הוא הכתיבה, ויש בה שני חלקים ששניהם קשורים למוזיקה.
הראשון, וזה חלק שישנם אנשים שדווקא לא יאהבו, הוא בניית הספר. את הסיפור כולו מספרת לנו אידיאת המוזיקה עצמה כאשר בין לבין ישנם מין ראיונות קצרים עם משתתפי לוויה שונים שהכירו את פרנקי לאורך חייו ומספרים על צדדים שונים באופיו. בנוסף, הספר בנוי במין מבט לאחור, כאשר הספר מתחיל בלוויה של פרנקי ובעצם סוקר את חייו ומהווה מין ביוגרפיה. כבר שמעתי תלונות על זה שהסדר מבלבל והכתיבה בתור 'המוזיקה' לא מאפשרת קריאה נוחה וסיפורית, אבל לדעתי האישית הספר בנוי מצויין ואין עם זה כל בעיה.
החלק השני, והטוב מבניהם, הוא המוזיקה לא כאידיאה שמספרת לנו את הסיפור, אלא פשוט המוזיקה שמתרחשת בספר. ברוב הספר הכתיבה מצויינת וסוחפת, ואילו כאשר ישנם תיאורי מוזיקה ונגינה היא כבר מתעלה לדרגת אומנות מרהיבה. אישית אני לא מספיק מבין במוזיקה כדי לדעת האם וכמה מיץ' מחרטט אותנו, אבל זה אחד משני ספרים (היי שם הרוח) שתמיד גורמים לי לרצות ללמוד לנגן כדי להפיק את הקסם הזה בעצמי (ניסיתי כבר, וגיליתי שלי אין קסם באצבעות). תיאורי הנגינה מכשפים ובאופן כללי המוזיקה היא הרוח החיה והמניעה של כל הספר הקסום הזה, ובעיני זו סיבה מספיק טובה לקרוא אותו.


טריגרים אפשריים - מלחמת האזרחים הספרדית, סמים והרס עצמי.

תורגם על ידי כנרת היגיניס־דוידי | יצא בהוצאת מטר | נוב' 16 | 392 עמ'

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
החוחית

החוחית

דונה טארט

זהו חדר עבודה חשוך. המנורות כבויות, והאור היחיד ששורר בחדר מגיע מן החלון הפתוח, שמכניס פנימה מעט מרוח הערב ואור הכוכבים הקלוש. דמות יושבת בעודה קשורה הדוקות אל כסא מול שולחן העבודה הריק שניצב מתחת לחלון הפתוח.
יד עטוית כפפה מושטת מאחורי גבה ומניחה מול דונה טארט צרור דפים עבים בצבע שמנת ועט נובע. היד נסוגה ורגע לאחר מכן מצמידה אקדח אל עורפה של דונה טארט. 'ערב טוב, דונה'. אומר קול נעים מאחוריה. 'מה שלומך?'
'בסדר בהתחשב בנסיבות', ענתה דונה באירוניה. 'אשמח לסיגריה, אם אפשר'.
'בטח שאפשר', עונה הקול באדיבות. אש המצית מאירה לרגע את החדר ברחש רך, והסיגריה הדולקת נתחבת אל בין שפתיה של דונה טארט.
'זוכרת את הסיפור ההוא שרצית לכתוב על תיאו דקר?' ממשיך הקול לאחר מכן.
'כן', עונה דונה טארט בביטול ונושפת ענן עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סיפור קצר. עם הציור ההוא'.
'כן, זה', מסכים הקול. 'אז נעשה הסכם, אני ואת. כשאת מסיימת לכתוב את הסיפור, אני יורה בך למוות'.
שתיקה. עוד עננת עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סליחה?'
'מה ששמעת. יש לנו זמן, אז את יכולה להאריך את הסיפור כמה שרק תרצי'. יהד עטוית הכפפה צצה שוב מעבר לכתפה ונוקשת על ערימת הדפים. 'אני ממליץ שתתחילי'.


וזו הסיטואציה בה נכתב הסיפור, change my mind. כי אין שום סיטואציה סבירה אחרת בה סיפור כל כך דל בעלילה מתמשך על 840 עמודים!! זה לא סביר בעליל.
העלילה בגדול הולכת כך - תיאו דקר, גיבור הספר מסתבך קצת ונע ונד בעולם. בעודו מהרהר בהמון דברים בצורה מאוד מפורטת וארוכה. כל מחשבה, ואני מתכוון לכל מחשבה שעולה במוחו של תיאו מעוברת אלינו במלואה ובפירוט מדויק.

וכאן אנחנו מגיעים לחוזקה ולחולשה הגדולה ביותר של הספר - הכתיבה. הכתיבה מדהימה. היא מהפנטת מושכת פנימה, אבל דווקא בגלל זה לפעמים נמאס מהספר כי - כמה - אפשר?? את הספר כולו שרדתי רק בגלל התערבות, בה התערבה איתי מי שהשאילה לי את הספר, על תוך כמה עמודים אשנא את הספר ואעזוב אותו. היא אגב, טענה שזה יקרה בעמוד 300, אבל היא הפסידה פעמיים. כי שנאתי אותו הרבה יותר מהר, אבל הצלחתי לקרוא הכל. הכתיבה באמת נפלאה, בעיקר כל הדיבורים על אומנות וציור, שבתור אחד שמצייר בעצמו, מאוד נהניתי מהם.

בנוגע לדמויות - הן מתוארות ממש טוב וכולן עם אישיות מורכבת, שזה עוד נקודה לטובת הספר.

לסיכום, אם אתם אוהבים את סוג הספרות הבא: כתיבה יפיפייה, אפס עלילה והמון המון הגיגים על החיים - הספר בול בשבילכם. אבל אם חשובה לכם עלילה, התקדמות סיפורית וכדו' - עזבו, זה לא הספר שאתם צריכים לקרוא כרגע.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
ההיסטוריונית

ההיסטוריונית

אליזבת קוסטובה

ההיסטוריונית/ אליזבת קוסטובה

לו, ואני מדבר פה תיאורטית בלבד, הייתי מנהל רשימת ספרים עם הכותרת הקליטה בעליל 'ספרים מצויינים שהסוף שלהם כל כך גרוע ומרגיז שצריך למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם ולהחליף במשהו אחר' היא לא הייתה מאוד ארוכה, אבל ההיסטוריונית היה מוצג שם לראווה בתור דוגמא למען יראו ויראו.
זהו, הוצאתי את זה.

ההיסטוריונית הוא באמת ספר מצויין. למרות שהגעתי אליו סקפטי להפליא, גיליתי ספר נפלא ומעניין שבנוי וכתוב בצורה מבריקה. ספר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, שמתחיל סיפור ואז גורם לך להתחנן עד שהוא מוכן להמשיך את הסיפור רק לעשות את זה שוב. את הסיפור מספרת לנו מישהי, שלאורך כל הספר אין לה שם (הרוקי מורקמי התקשר והוא מבקש את זכויות היוצרים על הטריק הנהדר הזה). היא ביתו של דיפלומט בהווה והיסטוריון בעבר בשם פול, שלאט לאט, במשך מסעותיהם המשותפים באירופה, מספר לה את סיפורו האישי. סיפורו האישי כולל את סיפורו שלו, את סיפורו של המרצה שלו ועוד שלל סיפורים של אנשים שהם פוגשים לאורך הדרך. לפעמים הם קוראים גם מכתבים של אנשים אחרים שמכניסים את המרצה ולאחר מכן את פול ולאחר מכן את ביתו ולאחר מכן אותנו הקוראים אל סיפור נוסף. וכל זה תוך כדי שאנו קוראים על קורותיה של הבת עצמה.
נשמע מבלבל?
רובם המוחלט של הסופרים והסופרות היו קורסים תחת המעמסה של אריגת כל הערב רב הזה לכדי סיפור אחד קוהרנטי שגם יגרום לרצון לקרוא אותו, אך לא כן אליזבת קוסטובה, שמצליחה במשימה רבת המימדים הזו. במובן זה הזכיר לי הספר את צלה של הרוח, עוד ספר מדהים שמאוד אהוב עליי שמצליח לספר רבבות סיפורים מבלי לאבד את עצמו, ומעל הכל להשרות אווירה של קסם עתיק וחמקמק.

כי גם ההיסטוריונית משרה את האווירה הזו, אווירה של מלחמה קרה ואירופה שסועה ואיבה וקסם עתיק מאוד שמרחף מעל הכל כמו נשר קדמוני. ההיסטוריונית הוא ספר קשום שמצליח מלבד העלילה הנהדרת ליצור שלל דמויות מוצלחות שניתן בקלות להקשר אליהן ולרצות בהצלחתן. החשש העיקרי שלי בנוגע לספר היה שהוא עלול להיות יבש למדי, אבל למרות שהספר כולו מדבר על ולאד 'המשפד' צפש (והדמות המבוססת עליו, דרקולה) הוא מצליח בצורה נהדרת לשזור את ההיסטוריה והפנטזיה לאריגה אחת יציבה (עד הסוף, ונגיע לזה).

אז מה פחות אהבתי?

את הסוף.
הספר באמת מצויין בעיני, ומאוד מאוד נהניתי מהבנייה מורטת העצבים, מהכתיבה, מהדמויות. באמת, היו לי אפס תלונות על הסיפור עד שהסופרת עברה איזה סך מסוים של עמודים ולאחר מכן פשוט נמאס לה. ואני מתנצל מאוד גברתי, אבל זה לא בסדר לכתוב 500 עמודים משובחים ואז להחליט שאין לך כח יותר לכתוב ולעשות את סצנת הפיק של הספר באורך של בערך 5 עמודים, שגרמו לי להגיד 'מה לעזאזל' בערך חמש פעמים פר עמוד. זה מהיר מידי, לא ברור, וקראתי את חמשת העמודים האלה בערך שלוש פעמים כדי לוודא שלא פספסתי איזו דלת סתרים שתוביל אותי אל סוף חלופי וראוי לספר הנהדר שהוא היה עד עכשיו. אין שום מילה אחרת לתאר את התחושה שלי בסוף הספר מלבד אכזבה קשה.
ומלבד המהירות הלא ברורה, האריגה העדינה של הספר והשיווי משקל בין הפנטזיה למציאות פשוט נהרס לחלוטין. ואם הזכרתי אותו קודם, הרי שבצלה של הרוח גם השחרור בין הפנטזיה למציאות נעשה נכון, ופה זה הרגיש לי גס מידי ולא רלוונטי.

כפי שאמרתי, הספר עצמו מבריק, אבל הסוף בהחלט משהו שראוי לשכתוב מחדש.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
עקורה

עקורה

נעמי נוביק

עקורה/ נעמי נוביק


עקורה מספר לנו את סיפורה של אגניישקה, נעקה צעירה שחיה בכפר שנמצא בעמק, ממש על סיפו של היער. היער הוא התגלמות הרוע, ומידי פעם יוצאים יצורים אפלים ממנו ומפיצים השחתה, שמטילה מום באדם, חי וצומח כאחד. מי שמגן עליהם מהשפעת היער הוא הדרקון, קוסם שחי במגדל שלו בקצה העמק. הוא בן מעל מאה וחמישים שנה, אבל נראה צעיר. כל עשר שנים הוא לוקח נערה בת שבע-עשרה מן העמק, ולאחר עשור משחרר אותה לדרכה. כל הנערות מקבלות כסף רב, ומייד לאחר מכן נמלטות מן העמק ולעולם לא מסתכלות לאחור. כל חייה חשבה אגניישקה שהנערה שתקלח היא קאשה, חברתה הטובה ביותר שמוכשרת בכל דבר. אך מי שנלקחת זו דווקא אגניישקה עצמה, ובמהרה היא מגלה כי יש בה כישרון סודי ושעליה להציל את העולם מהיער.

הספר מאוד מאוד מושפע מהתרבות הפולנית והרוסית, ומשופע בשמות מזרח ארופאיים וגם דמויות מיתיות משם, כמו באבא יאגה. גם כל המאכלים כמעט הם מזרח ארופאיים, ומאוד מעניין ומרענן לקרוא ספר פנטזיה שמתרחש במקום בו בדרך כלל מתרחשים בעיקר ספרי מתח [גם העיסוק האובססיבי ביער הזכיר לי ספרות מתח. כן סקנדינבים עם פוביות יערות, אני מסתכל עליכם בעיקר].

בגדול, ספר נהדר עם דמויות טובות ונקודת החוזקה הגדולה ביותר של נעמי נוביק - הכתיבה. הכתיבה פשוט טובה ומעבירה את כל התחושות שנעמי נוביק רוצה שנרגיש. את כל הקושי והחרדות של נערה צעירה שנחטפת מביתה ותסמונת המתחזה הקשה להחריד שאוחזת בה. את התענוג של קסם, את היופי שיש בו.

אבל רגע רגע. ספר של נעמי נוביק, שכתוב היטב מאוד עם דמויות נהדרות, שמספר על נערת כפר קטן מגושמת קלות שנחטפת על ידי אדון מסתורי ולבסוף מגלה את הכוחות הטמונים בה?
היי, זה עקורה! אבל גם חוט של כסף.
וזו הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר הזה. אמנם קראתי את חוט של כסף מזמן והוא הרגיש לי הרבה יותר עשיר מעקורה, אבל בכל זאת לא יכולתי לאורך כל הקריאה לחטוף פלשבקים ותחושות דז'ה וו כל עמוד פחות או יותר. אלו ספרים מאוד דומים [אפילו הסוף כמעט זהה!], ולמרות שמשניהם מאוד נהניתי - עצתי לקוראים היא להפריד ביניהם עם מעט זמן כדי להנות יותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
חולצות אדומות

חולצות אדומות

ג'ון סקאלזי

את סקאלזי הכרתי בעיקר בגלל טרילוגיית מלחמות האדם הזקן (שם מבריק), שמאוד אהבתי, אבל מיצבה לי את דמותו של סקאלזי בתור סופר אקשן בעיקר. מאוד אהבתי את הספרים ואת השדרוג לאורך שלושת הספרים (רק אקשן - אקשן עם קצת עלילה - הרבה אקשן הרבה עלילה), אבל זה בעיקר היה מין גילטי פלז'ר ממש מוצלח.
רק מה, חולצות אדומות. לגלות שמי שכתב את זה הוא סקאלזי היה כמו לגלות שהאלטר אגו של מייקל ביי זה כריסטופר נולאן. לא שאני לא אוהב את ביי, זה פשוט.. שונה מידי.

כי זה ספר מטא מרהיב עם כמה וכמה רבדים, שאין שום דרך להסביר בלי לתת ספויילרים נכבדים לספר. הדמויות מצויינות ועמוקות, מרגישות כמו בני אדם אמיתיים לרוב ולא רק מין פלקט. הספר הזה סקאלזי מצליח לשלב את כתיבת האקשן המעולה שלו לבין כתיבה חכמה, מרגשת ועמוקה. שלושת הנספחים מרגישים כמו ספר שונה, בו סקאלזי כבר לגמרי נטש את האקשן, והתמקד בנפש במקום. והאמת? זה מצויין.

ממליץ על הספר בכל פה, מהמוצלחים שקראתי, וחד משמעית אקרא אותו שוב.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה
היפריון

היפריון

דן סימונס

היפריון הוא לא ספר מד"ב או פנטזיה.
'מה פתאום', אני אקרא בתגובות. 'הרי יש שם מסע בין כוכבים, ומפלצות עתיקות ורובוטים וחלליות!'
נכון, אתם צודקים וצודקות לחלוטין. אבל! בהיפריון זה בכלל לא העניין. בהיפריון העיקר הוא האדם.

היפריון מספר את סיפורם של שבעה עולי רגל. הם יוצאים למסע אחרון והרה גורל לכל הגלקסיה כולה, פוסעים אל משכנו של השרייק האדיר והמסתורי. מתוך חצי שעמום וחצי סקרנות הם מחליטים לספר זה לזה את סיפורם, מדוע הם כאן בקצה היקום וצועדים לקראת מותם.

והסיפורים פשוט מרתקים. כל אחד ואחד מהם לא צפוי, כל אחד מהם בסגנון קצת שונה ופותח לנו צוהר אל פן שונה בעולם. בין אם אנחנו מתלווים אל מיסיונר מזדקן, בלשית פרטית או משורר קל דעת, הכתיבה סוחפת, הדמויות אמיתיות והסיפור מרגיש חי. במובן הזה הספר הוא קצת אוסף של סיפורים קצרים עם עלילה מקשרת, כי כל אחד מהם מופרד לחלוטין מהאחרים. באמצעו של אחד הסיפורים הייתי צריך בכלל לעשות הפסקה, כי הוא היה פשוט פצצה רגשית ישר לפרצוף.

לסיכום, זהו ספר נהדר.
לא מצאתי בו פגמים כמעט (היו שתי טעויות הגהה איפשהו, אבל זה לא קריטי מאוד). העלילה, הדמויות, הכתיבה - כולם ברמה גבוהה מאוד ומשובחת.
יש דמות אחת יהודיה ויש עיסוק ודיון כבד ביהדות. לחוששים - הוא מאוד מכבד, וגם אם לא הסכמתי איתו לחלוטין מאוד אהבתי אותו.
יש גם דמות אחת מוסלמית - פלשתינאית, אבל חוץ ממשפט אחד שקצת עשה לי תחושה משונה ("כמו כל אחד מהעם הפלשתינאי, הוא נצר בחובו זיכרון של מאה של מאבק, שהגיעה לסיומה בחודש של ניצחון מזהיר שנקטע עקב השואה הגרעינית" ציטוט מהזיכרון הלא מדויק שלי, אבל זו רוח הדברים. ומדובר על ספר שמתרחש עוד אלפי שנים. למה להנציח סכסוך על אדמות שכבר לא קיימות יותר?) אין להיותו מוסלמי כמעט התייחסות.

ממליץ מאוד לקרוא! אבל לפני הקריאה, מומלץ לוודא שיש את המשך הסדרה בהישג יד.


טריגרים:
יש כמה חלקים עם מיניות, במיוחד סיפור אחד שכולל הרבה יותר מידי קטעים. הרוב מרומז ולא כולל גסות, ועדיין. לזכותו ייאמר שהכל נועד כדי לשרת את העלילה, ובניגוד לספרים אחרים אין מין לשם המין.
יש אלימות, מוות ומלחמה, אבל זה ממש לא ספר אקשן, כך שהכל מאוד ברקע ולא מובלט.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יהונה

ביקורות נוספות על "ארתור וג׳ורג׳"

ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

ג'וליאן בארנס

יש אנשים שכשהם רואים איזה סרט מרשים מהבחינה הטכנית הם מיד שואלים את עצמם או מנסים לנחש איך עשו אותו או כשהם אוכלים איזה מאכל טעים במיוחד הם ישאלו ממה זה מורכב ואיך מכינים. אני, עם הסקרנות המאד מוגבלת שלי וחוסר הסבלנות ביחס לפרטים, כמעט לא מתייחסת לזה. התרגשתי, טעים לי. זהו. רק לעיתים נדירות קורה שהטכניקה נראית לי כל כך מפעימה עד שהיא עצמה מהווה את הגורם העיקרי להתרגשות שלי. זה המקרה.

ארתור וג'ורג הם שני אנשים שחיו במקרה באנגליה באותה התקופה, סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. שום דבר משותף אין ביניהם. ג'וליאן בארנס פורש את תולדותיהם במקביל, פרק לזה ופרק לזה, לסירוגין. ותיאורו של כל אחד מהם מחדד באופן מובהק לא רק את אופיו, אלא, פעמים רבות דווקא את אופיו של האחר. פעלתנות נמרצת מול התנהלות פאסיבית, חיפוש מתמיד אחר ריגושים אל מול, אני לא יודעת אם התרגשות, אך ודאי מציאת סיפוק במציאות קיימת, צורך מתמיד בקבלת חיזוקים מול אדישות חברתית. כל אחד מהם מכוון למקומות אחרים, לפעמים בהצלחה רבה ולפעמים לא, כשלא תמיד יש קשר בין מידת ההצלחה לבין יכולותיהם. בכך יש תפקיד משמעותי גם לחברה בה הם חיים. יותר ממחצית הספר נכתבה בפורמט הזה, וזה גם החלק שאהבתי יותר.

המחצית השנייה של הספר היא סיפור בלשי הקשור בשני האנשים האלה, אותם כבר מכירים היטב. בחלק הזה התחוור לי, שוב, שסיפורי בלשים פחות עושים לי את זה. אולי מתוך אותה תכונה שלי שציינתי פה למעלה, לא כל כך חשוב היה לי מי עשה מה. זה המשיך להיות מעניין כיוון שהחיים של כל אחד מהם מעניינים וההתייחסות השונה שלהם למה שמתרחש עוררה אצלי יותר מפעם אחת את השאלה לגבי היכולת של אנשים לחולל שינויים משמעותיים, להשפיע על החברה ולהזיז אותה, לפחות קצת. יש כאן שני אנשים בעלי יכולת, שניהם חכמים, לשניהם יש עמדה ביחס למה שמתרחש סביבם, אבל המנוע הזה שבוער בפנים, שגורם לאדם באמת לרצות לשנות את המציאות ולא להסתפק בהשפעה זניחה על אחרים ובסופו של דבר גם על גורלו, המנוע הזה לא נמצא אצל שניהם.

ודבר אחרון. נדמה לי שגם כאן, קצת כמו ב"תחושה של סוף" לאותו ג'וליאן בארנס, יש משמעות רבה למה שאתה מספר לעצמך, איך אתה מסביר לעצמך את מציאות חייך. לא מעט פעמים מסתבר לך שאתה גם הביצה וגם התרנגולת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

ג'וליאן בארנס

הספר הזה - שהגעתי אליו דרך המלצה פה באתר שלא הכזיבה - הוא למעשה שני ספרים בכריכה אחת. עד עמוד 271 הוא תאור פרטני המשווה בין שתי דמויותיו הבלתי ניתנות להשוואה. מאותו עמוד הוא מרתק מאד, עוקב ומנסה לפענח את הפרשה המסעירה, ומגשים במציאות את מה שהסופר נהג לעשות בסיפוריו.

דווקא החלק הראשון, שיש יאמרו שהוא ארכני, פרטני או דורש קיצוץ, ריתק אותי בעוצמה. מדובר בשני אנשים שנולדו ועוצבו בסוף המאה ה - 19 , ושהתאור המפורט מאפשר הבנה של איך ולמה הגיעו לאן שהגיעו.
האחד נבון, עם התלהבות לחיים, שאפתנות, ובעיקר עם אם שהיא מודל לחיים. הוא ממצה את הצורך להנהיג, הופך רופא, סופר מהולל, בעל ממון, משפחה, תואר אצולה וכמעט כל מה שחלם עליו.
האחר, חכם לא פחות, אך חסר תבונה חברתית, קצר רואי, כהה עור וחי בכפר בסטאפורדשייר, בו לאביו הכומר ממוצא הודי יש קהילה קטנה, ובו הדעות הקדומות, הקטנוניות והרשעות הן המצב הקיומי.

בחלק הזה יש ניתוח של מסכת האשמות ורמזים, שאינה בנויה על עובדות כלשהן, אלא על דעות קדומות ורצון לארגן את העולם כפי ש(לדעת המארגנים) צריך היה להיות. שאלות של אשמה וחפות, אמת ושקר, טינה כלפי השונה, הנחות סרק, ומערכת המשפט באותם ימים. רותקתי לחלק הזה של הספר, המעלה תובנות שהן כה רלוונטיות גם לימינו וגם לכאן.
ואז מתחיל החלק המותח של הספר...

אהבתי את הספר הכתוב היטב, ומעביר את תחושת הסיפור ההיסטורי בסיגנון עכשווי. האוהבים סיפורים הסטוריים ומתעניינים בניתוח נפשות ומניעים ודאי ייהנו ממנו כמוני.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

ג'וליאן בארנס

מה מרתק יותר מטרקלינים מלאים בג'נטלמנים תככנים וליידי'ס גנדרניות, כפרים מאוכלסים בזקנות רכלניות ונשלטים ביד רמה על ידי כמרים צייקנים, או אפילו סתם חדר הסבה בלונדון בו מעשנים אדונים עייפים, חנוטים בחליפותיהם המעומלנות, את מקטרת-יומם?
כן כן, ספרות אנגלית היא לגמרי כוס התה שלי [-פייבוריט (הבהרה עבור הלא- אנגלופילים מביננו)], עם עדיפות ברורה לתקופה הויקטוריאנית ונספחיה ולסגנון בריטי, מאופק ומעט איטי, עם נטיפי הומור מעודן ויבש, בריטי גם הוא.
וזאת הסיבה שבעטיה השאלתי מהספרייה את הספר 'ארתור וג'ורג''.
ג'ורג' אידלג'י הוא התגלמות הקריקטורה הבריטית: בנו ישר הדרך של כומר של קהילה כפרית קטנה ושמרנית, למדן, כבד ראש, מעריץ מושבע של החוק ומערכת המשפט האנגלית, קצר רואי וחסר כל הבנה חברתית. לו היתה תחרות על הדמות הדיקנסית ביותר, היה ג'ורג' יכול לזכות בה בקלות. אלא שיש פרט קטן אחד שעלול להפריע: הוא 'אוריינטלי', חצי הודי. אופס.
אלא שג'ורג' רואה את עצמו כבריטי אמיתי. הוא נתין נאמן של המלכה ויקטוריה, שומר חוק (או ליתר דיוק פריק של החוק) ושומר החוק: ג'ורג' הוא עורך דין מן המניין. אולם כל זה לא עוזר לו כאשר מכתבי הטרדה מופיעים על סף דלתו. הוא פונה למשטרה, כמובן, אך המפקח האזורי הגזעני לא מראה שום רצון לעזור ורק רומז לו שהוא החשוד העיקרי בפרשת ההטרדות. ג'ורג' עדיין לא מאבד את אמונו בחוק. ההטרדות נפסקות אך חוזרות לאחר שנים יחד עם מקרי התעללויות בבעלי חיים שמופיעים לפתע בכפר, ושוב ג'ורג' הוא החשוד העיקרי. הוא נשפט ומואשם כנגד כל הגיון ומבלה שנים בבתי כלא ושונים, ועדיין משלים עם גורלו ולא כופר בחוק ובצדק הבריטיים. הוא חושב שנעשתה טעות אנוש. הוא מסרב להכיר בגזענות, בדעות הקדומות, ובעיוות הדין. רק כאשר הוא מגלה שגם לאחר ריצוי עונשו לא יוכל לשוב ולעסוק במקצועו, הוא מתחיל להלחם.
בצר לו הוא פונה לארתור, קונן דויל, מפורסם בעל תדמית אבירית שמתגלה כרכרוכי למדי, קצת אגואיסט, ובאופן כללי- ממש לא האביר המושלם. ארתור נרתם לעזרתו ומתחיל לשחק בשרלוק.
כאן יצפו הקוראים לחברות אמיצה שתקשר בין שני האנשים ששניהם התגלמות האנגלי הטיפוסי, אך בכל זאת שונים כל כך, ולסיפור בלשי נוסח שרלוק הולמס... אז זהו, שלא.
ארתור מעוניין לעזור לג'ורג', אך לאו דווקא מהסיבות הנכונות, ובוודאי שאינו מוכן להקשיב באמת לאיש ולרצונותיו. והתעלומה? (זהירות, ספוילר) ארתור אפילו לא מצליח לפתור אותה עד הסוף.
אז מה כן יש בספר? תיאור יפה ומרתק על חייהם של שני אישים מעניינים בתקופה מעניינת ובמצבים מעניינים, ושל הצמתים בהם חייהם מתנגשים. הספר עוקב אחר ארתור וג'ורג' לסרוגין, החל משחר ילדותם ועד למותו של הראשון. ואם תשאלו אותי, סיפורו של ג'ורג' היבשושי והמופנם היה מעניין בהרבה מסיפורו של ארתור הסלב.
ולסיכום:
דמויות: 9 מתוך 10
עלילה: 7 מתוך 10
כתיבה: 8 מתוך 10
נקיות (עבור הדתיים שביננו): 8 מתוך 10 (הספר נקי ברובו הגדול, מלבד קטע לא גדול אחד)
הערת שוליים: חבל שנכתב רק בסוף הספר כי כל המכתבים והידיעות העיתונאיות שמופיעים בספר אותנטיים לחלוטין. לו היו מציינים זאת בפתיחת הספר, היה הדבר יכול להוסיף לחוויית הקריאה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•shishu
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

ג'וליאן בארנס

ארתור וג'ורג' / ג'וליאן בארנס

הוצאת זמורה ביתן

469 עמודים



ארתור הוא ארתור קונן דויל, רופא עיניים שבזמן ההמתנה למטופלים החל לכתוב סיפורים קצרים, יצר לשמחת כולנו את שרלוק הולמס והפך לאחד הסופרים המפורסמים ביותר בדורו. ג'ורג' הוא ג'ורג' אידלגי, עורך דין קצת משונה ומתבודד, הודי במוצאו (למרות שמעולם לא היה בהודו), בן לכומר ולאם סקוטית.

החלק הראשון מתאר את שנות ילדותם של ארתור וג'ורג'. ארתור הגדל באדינבורו וג'ורג' במחוז סטאפורדשר. ארתור קשור לאימו קשר הדוק וכל חייו מכוונים לעזור לה בעתיד ולתת לה את החיים שאביו השיכור לא יכל לתת לה. הוא כמובן הופך לילד פופולרי וספורטאי מצטיין, בהמשך לרופא (מצטיין קצת פחות) ובסופו של דבר לאביו של שרלוק הולמס וזוכה לתהילת עולם ולתואר "סר" בעקבות כך. וג'ורג'? ג'ורג' הוא כאמור בן לכומר אידלג'י, שלמרות נצרותו, לעד יזכרו לו את מוצאו ההודי.
בהיותו נער מתחילים להגיע כל מיני מכתבי נאצה לבית הכומר ויש הסלמה מסויימת כאשר כל מיני בעלי מקצוע וסחורות שלא הוזמנו צצות על מפתן הדלת. לחינם מנסה המשפחה לערב את המשטרה וג'ורג' מקבל שיעור לחיים על בירוקרטיה ואזלת ידו של החוק, במיוחד אם אתה לא "אחד משלהם". ההטרדות האלה מפסיקות לתקופה של כמה שנים ואז יד אלמונית מתחילה לשחוט מיני בהמות באזור. האשמה מכוונת באופן כמעט אוטומטי לעבר ג'ורג' למרות שהדבר נשמע מגוחך לגמרי. שום דבר לא מעניין את המשטרה ועושה רושם שהיא עושה הכל על מנת למצוא שעיר לעזאזל, ובמקרה הזה ממש נוח "להתלבש" על ג'ורג'. הפרשה הזו היא סיפור אמיתי שהתרחש באנגליה בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20 ונודעה בשם "שערוריית וירליי הגדולה".

הפרקים הם לסירוגין - אחד על ארתור ואחד על ג'ורג'. השניים נפגשים רק בעמוד 277, שזה יותר ממחצית הספר. אני מסכימה שהרקע של שניהם מאוד חשוב להתפתחות העלילה אך נראה לי שזה טיפה'לה ארוך... ג'ורג' כמובן מואשם על לא עוול בכפו ולומד על בשרו את האיטיות וחוסר היעילות של גלגלי הבירוקרטיה ושל החוק שבו הוא כל כך מאמין ובחר לעסוק. שום דבר ושום עדות סותרת לא עוזרת והוא נכלא לכמה שנים. כאשר הוא משתחרר הוא שולח מכתב לארתור בבקשת עזרה. כאן המקום לציין שבאותה תקופה ארתור היה מקבל הרבה מכתבים שכן לאנשים היה קשה לקבל את העובדה ששרלוק הולמס הוא יצור דמיוני. המכתבים הכילו מיני בקשות לפתרון תעלומות. המכתב של ג'ורג' לא היה שונה אך עם זאת הוא תפס את עיניו של ארתור. כך נוצר המפגש בין השניים. ארתור מאמין בחפותו של ג'ורג' ומחליט לעשות הכל על מנת להוכיח את חפותו.

אין ספק שהסיפור מהנה והכתיבה קולחת. ההתחלה הייתה קצת איטית בשבילי ורק לקראת אמצע הספר ממש נשאבתי. המתח נבנה לאט ובזהירות. הבעיה היחידה שלי עם הספר הזה היא האורך שלו. כאמור, ארתור וג'ורג' נפגשים רק אחרי אמצע הספר. כל החלק הראשון מוקדש לילדותם, נערותם ורקע כללי שקודם לאותה שערורייה מדוברת. זה אכן חשוב אך לטעמי קיבל נפח נרחב מידי. ארתור מקבל הרבה יותר במה מג'ורג', מה שאולי מתבקש מעצם היותו הדמות ה"מפורסמת" בסיפור, אבל זהו סיפור של שניהם ואני חושבת שהם צריכים לקבל את אותה ההתייחסות. במיוחד לאור העובדה שמי שסופג על בשרו את הכל הוא ג'ורג'.

אהבתי מאוד את התקופתיות, אנגליה של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 (אותה תקופתיות שאהבתי בכתבי שרלוק הולמס) על מלבושיה ואנשיה. הספר מאוד נגע בי, בעיקר בגלל אזלת היד של המשטרה והרצון לעשות צדק כשאף אחד לא מקשיב לך ולא ממש מעוניין שתהיה צודק. זה מתסכל וכואב גם בזמן הקריאה וגם כאשר זה קורה לנו בחיים (מי מאיתנו לא הרגיש שנעשתה לו עוולה כזו או אחרת במהלך החיים?).

לסיכום - ספר שכתוב טוב, מעניין ומותח, אף שאפשר היה לקצר לטעמי בשבעים עמודים לפחות. אוהבי שרלוק הולמס אולי מעט יתאכזבו לקרוא שארתור לא אהב במיוחד את יציר כפיו ולעיתים חטא ביוהרה וברצון להתפרסם עוד...



דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה יפייפיה לטעמי. הצבע הוא מעין צהוב בננה עם טקסטורה שמזכירה ספרים "של פעם". יש איור קטן של שני אנשים, ארתור וג'ורג' כמובן. שפת הגוף שלהם אומרת הכל ודי ברור מי זה מי. מקסים. כל השפה העיצובית מסביב מאוד יפה, הבחירה לא לתת לאימג' להשתלט על העטיפה ולתחום את הכל במסגרת מעוטרת (אך לא מעוטרת מידי) עושה את העבודה ונעימה לעין.

ציטוטים:



"הדעת נובעת מהמוח כפי שמיצי המרה מופרשים מהכבד - עיניין גופני טהור מטבעו; ואילו הנפש, ככל שניתן להודות בקיומו של מונח שכזה, היא ההשפעה הכוללת של כל התפקודים התורשתיים והאישיים של הדעת".

"חיים. באיזה קלות כולם, ובכללם הוא עצמו, מבטאים את המילה. החיים חייבים להימשך, הסכימו כולם כלאחר יד. ועם זאת רק מעטים שואלים מה הם החיים, ולמה הם החיים, ואם אלה החיים ואין בלתם, או שמא רק מבוא לקראת משהו שונה לגמרי. תכופות היה ארתור נדהם לנוכח השאננות שבה המשיכו אנשים ב... במה שהם כינו בשלווה החיים שלהם, כאילו הבינו את המילה או את הדבר עצמו".


ציטוטים נוספים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1690994

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קואלית
ארתור וג׳ורג׳

ארתור וג׳ורג׳

ג'וליאן בארנס

אבדתי עניין בשלב מסוים

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רוני pery
דירוג
2.0
לפני 11 שנים

“אבדתי עניין בשלב מסוים”