הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של <mark>ג'וליאן בארנס</mark>, תחושה של סוף.

אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי.

זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות ת

הספר הזה השאיר אותי חסרת נשימה. זה סיפור שעוסק בזיכרון ובסיפורים שאנחנו בונים לתאר את חיינו, והסיפורים האלה הופכים לחיינו, לאמונתנו שכך בחרנו לחיות, ולאמונה עוד יותר חזקה שאנחנו שולטים בגורלנו ובעיקר - שאנחנו מודעים לגמרי לסיפור אותו אנחנו חיים.

טוני ובסטר ושני רעיו הם תלמידי תיכון חנונים. נער חדש מצטרף אליהם, גם הוא חנון (כמובן) אבל בניגוד לשלושת החנונים הראשונים, שהם מתיימרים - כמו רוב המתבג

בדיוק כשנכנסנו לחניון בשפיים (שבת בבוקר, קצר חשמלי, האלמנט של הדוד, הום סנטר שפיים) הגעתי לפסקה שבה הוא מדבר על שוסטקוביץ. שוסטקוביץ'... שוסטקוביץ'..., כלומר, זכרתי שקראתי לא מזמן איזה ספר שדיבר על שוסטקוביץ' ופתאם נראה לי משונה שהשוסטקוביץ' הזה הפציע פעמיים לחיי בתוך פרק של שנים ספורות ועוד דרך שני ספרים שאין ביניהם שום קשר. ולקח לי קצת זמן לעלות על זה שהספר ההוא היה המולת הזמן, וגם הוא של ג'וליא

על "תחושה של סוף" של <mark>ג'וליאן בארנס</mark> יש כאן, בסימניה, מספר ביקורות מעניינות. קראתי אותו גם לאחרונה, אפילו באנגלית (אם זה היה לי קל לא הייתי טורח להשוויץ). לכן, אני מניח שמי שנהנה, אפילו בהסתייגות מסוימת (כמוני, מבקר שוויצר) יהנה גם מ"הסיפור היחיד".

כמו ב"תחושה של סוף", גם כאן קיימת במוקד הכתיבה היזכרות רווייה בביקורת עצמית, אירוניה ו"קוליות בריטית". כמו שם, הסטודנט החכמולוג משנות ה-60 חוקר את עצמ

****




מסתבר איכשהו, גם אם קשה לי עד מאוד להכיר בכך, שבעוד זמן לא רב במיוחד גם אני אהיה זקן. לא יודע בדיוק מתי זה יקרה, ולמרות שאני נוטה להתבדח על העובדה הקודרת הזו, בתוכי פנימה אני מלא אימה. כמובן, זה לא יקרה בן לילה, שבבוקרו אצמח אזניים אימתניות ושעירות ואנהל שיחות על ביטוח לאומי וראומטיזם עם אנשים בגילי, ובכל זאת, הסטטיסטיקה אומרת שתיכף, ממש תיכף, אני אהיה בן ששים ושבעים ואם יהיה לי מזל

המולת הזמן
<mark>ג'וליאן בארנס</mark>
ספר פרוזה המספר על החיים ברוסיה תחת המשטר הטוטלרי של סאטלין.
גיבור הרומן הוא המלחין שוסטקוביץ' מלחין רוסי נודע שאנו פוגשים אותו בתחילת הספר במאי 1937, הוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו נשוי ואב לבת אשר מפחד מאוד מהאנשים מ"הבית הגדול" שזה למעשה הקג"ב הרוסי אשר וודאי כבר עושים את דרכם אליו.
בארנס כתב ביוגרפיה דמיונית של המלחין הנודע. הספר מחולק לשלושה חלקים בכל אחד מהם פ

הדבר הראשון שעשיתי, לאחר שסיימתי לקרוא את 'תחושה של סוף', ולאחר שלקחתי נשימה עמוקה, ולאחר שניסיתי להבין איפה טעיתי ואיך <mark>בארנס</mark> הצליח לעבוד עלי ולגרום לי להרדם בשמירה, היה לחפש עוד משלו. כי הסופר החכם והכשרוני הזה הוא גילוי מסעיר מבחינתי.

אז מה בעצם הופך את 'תחושה של סוף' לספר מבריק?

קודם כל, הידיעה, בדיעבד, שאין בו ולו מילה מיותרת. הכל מחושב ומונח במקומו ובכל זאת הרגש אינו נעדר. זהו רומן קצר

יש אנשים שכשהם רואים איזה סרט מרשים מהבחינה הטכנית הם מיד שואלים את עצמם או מנסים לנחש איך עשו אותו או כשהם אוכלים איזה מאכל טעים במיוחד הם ישאלו ממה זה מורכב ואיך מכינים. אני, עם הסקרנות המאד מוגבלת שלי וחוסר הסבלנות ביחס לפרטים, כמעט לא מתייחסת לזה. התרגשתי, טעים לי. זהו. רק לעיתים נדירות קורה שהטכניקה נראית לי כל כך מפעימה עד שהיא עצמה מהווה את הגורם העיקרי להתרגשות שלי. זה המקרה.

ארתור וג'ו

יש בעברנו תקופות ומעשים שאנו יודעים שאנחנו מעדיפים לשכוח (לפחות בעברי), יש תקופות שאנו אוהבים לזכור, תקופות בהם תפיסת העצמי שלנו עולה בקנה אחד עם אם האידאל שהינו רוצים לייצג, ויש את האפור. והחיים הרי ברובם אפור, אז מה אנו עושים עם התקופות האפורות בחיינו? עם הזיכרונות, אותם זיכרונות שהם לא ממש שליליים, אותם פעמים שכמעט התנהגנו בהם כפי שאנו מצפים מעצמנו? במקרים האלה, חייב להודות, אנו מייפים את הזיכר