“הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של ג'וליאן בארנס, תחושה של סוף. אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי. זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות ת”

“על "תחושה של סוף" של ג'וליאן בארנס יש כאן, בסימניה, מספר ביקורות מעניינות. קראתי אותו גם לאחרונה, אפילו באנגלית (אם זה היה לי קל לא הייתי טורח להשוויץ). לכן, אני מניח שמי שנהנה, אפילו בהסתייגות מסוימת (כמוני, מבקר שוויצר) יהנה גם מ"הסיפור היחיד". כמו ב"תחושה של סוף", גם כאן קיימת במוקד הכתיבה היזכרות רווייה בביקורת עצמית, אירוניה ו"קוליות בריטית". כמו שם, הסטודנט החכמולוג משנות ה-60 חוקר את עצמ”

“הספר הזה השאיר אותי חסרת נשימה. זה סיפור שעוסק בזיכרון ובסיפורים שאנחנו בונים לתאר את חיינו, והסיפורים האלה הופכים לחיינו, לאמונתנו שכך בחרנו לחיות, ולאמונה עוד יותר חזקה שאנחנו שולטים בגורלנו ובעיקר - שאנחנו מודעים לגמרי לסיפור אותו אנחנו חיים. טוני ובסטר ושני רעיו הם תלמידי תיכון חנונים. נער חדש מצטרף אליהם, גם הוא חנון (כמובן) אבל בניגוד לשלושת החנונים הראשונים, שהם מתיימרים - כמו רוב המתבג”

“המולת הזמן ג'וליאן בארנס ספר פרוזה המספר על החיים ברוסיה תחת המשטר הטוטלרי של סאטלין. גיבור הרומן הוא המלחין שוסטקוביץ' מלחין רוסי נודע שאנו פוגשים אותו בתחילת הספר במאי 1937, הוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו נשוי ואב לבת אשר מפחד מאוד מהאנשים מ"הבית הגדול" שזה למעשה הקג"ב הרוסי אשר וודאי כבר עושים את דרכם אליו. בארנס כתב ביוגרפיה דמיונית של המלחין הנודע. הספר מחולק לשלושה חלקים בכל אחד מהם פ”

“הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אתם לבטח מכירים את ההרגשה שמופיעה אחרי קריאה בספר שהיה כתוב בעטיפתו האחורית, על זכייתו בפרס בוקר, כהבטחה לאיכות מיוחדת. אז כתבו. כך כתבו על הספר של ג'וליאן בארנס, תחושה של סוף. אולי בלי שהתכוון לכך הסופר, שם הספר תחושה של סוף, מתכתב נפלא עם ימי הקורנה, מה שגרם לי לחשוב שאולי יתקיים צרוף מקרים מפתיע ביני ובין הספר. אז חשבתי. זה הזכיר לי שלפני שנים, הלכתי לראות ת”

“על "תחושה של סוף" של ג'וליאן בארנס יש כאן, בסימניה, מספר ביקורות מעניינות. קראתי אותו גם לאחרונה, אפילו באנגלית (אם זה היה לי קל לא הייתי טורח להשוויץ). לכן, אני מניח שמי שנהנה, אפילו בהסתייגות מסוימת (כמוני, מבקר שוויצר) יהנה גם מ"הסיפור היחיד". כמו ב"תחושה של סוף", גם כאן קיימת במוקד הכתיבה היזכרות רווייה בביקורת עצמית, אירוניה ו"קוליות בריטית". כמו שם, הסטודנט החכמולוג משנות ה-60 חוקר את עצמ”

“הספר הזה השאיר אותי חסרת נשימה. זה סיפור שעוסק בזיכרון ובסיפורים שאנחנו בונים לתאר את חיינו, והסיפורים האלה הופכים לחיינו, לאמונתנו שכך בחרנו לחיות, ולאמונה עוד יותר חזקה שאנחנו שולטים בגורלנו ובעיקר - שאנחנו מודעים לגמרי לסיפור אותו אנחנו חיים. טוני ובסטר ושני רעיו הם תלמידי תיכון חנונים. נער חדש מצטרף אליהם, גם הוא חנון (כמובן) אבל בניגוד לשלושת החנונים הראשונים, שהם מתיימרים - כמו רוב המתבג”

“המולת הזמן ג'וליאן בארנס ספר פרוזה המספר על החיים ברוסיה תחת המשטר הטוטלרי של סאטלין. גיבור הרומן הוא המלחין שוסטקוביץ' מלחין רוסי נודע שאנו פוגשים אותו בתחילת הספר במאי 1937, הוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו נשוי ואב לבת אשר מפחד מאוד מהאנשים מ"הבית הגדול" שזה למעשה הקג"ב הרוסי אשר וודאי כבר עושים את דרכם אליו. בארנס כתב ביוגרפיה דמיונית של המלחין הנודע. הספר מחולק לשלושה חלקים בכל אחד מהם פ”