ביקורת ספרותית על אליפים - רומן לבני הנעורים מאת אסתר שטרייט-וורצל
ספר מעולה

---

היום הראשון שלי בכיתה ז' היה נורא.
אני זוכרת, שהפחד התגבר על ההתרגשות. שניסיונותיה הכושלים של אימא לעודד את רוחי ירדו לטמיון, ושהמעבר מהחברות המוכרות והבטוחות, אל כיתה חדשה (שבה ידעתי מבעוד מועד שחברות קרובות- אין לי שם), היה קשה מנשוא. המקום נראה כמו מבוך ענק (או "ענקיסטי", אם נצטט את אחי הקטן), ובתור ילדה שניווט הוא ממש לא העסק שלה, מצאתי את עצמי מבוהלת, ומוכנה לתת ה-כ-ל כדי לחזור ליסודי.
אז למה אני מספרת לכם את זה?

אליפים, של אסתר שטרייט וורצל (בחיי, כמה זמן לקח לי ללמוד להגות את השם כמו שצריך. כשרק הכרתי אותה היא פשוט נקראה בתור "אסתר שטרלהלהלה"), הוא לא ספר פנטזיה. לא ולא. אין פיות, אין מכשפות, אין קסמים, כוחות, יצורים, אנשים עם שרביט וילד אחד שמגלה שהוא קוסם.
הסיפור הוא מציאות טהורה, שפרוסה על פני 402 עמודים מלאים בשפה גבוהה (נו מה הפלא עם כזה שם משפחה).
רוני, תלמיד חדש בבית ספר החקלאי "גנות", מגיע למציאות שונה משהוא מכיר. כאילו חזר לכיתה א', ולא עלה לכיתה ט', קוראים לו (ולכל השכבה שלו) "אליף", הוא מגיע לבית ספר חדש, חברים חדשים, ושגרה שונה.
העולם לא תמיד מחייך, וגם דרכו של רוני אינה חייכנית תמיד. הוא לומד מה זו שנאה, מה זו אכזבה, כבוד, לקיחת אחראיות, ואפילו אהבה. כמו שכבר מכינים אותנו אליו בתקציר, הדלידים (כיתה יב' של בית הספר), הג'מילים (אני מסוגלת לדמיין אותם רק בתור גמלים, מה לעשות), והבטיחים, מתייחסים אליהם כילדים קטנים, מסתכלים עליהם מגבוה, ועל האליפים להוכיח את עצמם.

לא קראתי את הספר מהסיבה הנכונה. הוא היה קבור אי שם ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא, מחכה "בסבלנות". לפחות זה מה שחשבתי, עד שהחליט שנמאס לו, ועקף את כולם בתור.
איך? פשוט מאוד. ספר קריאה למבחן בספרות. כבר ידעתי מראש, שספר פנטזיה לא ישמח את המחנכת, ואף אחד מהספרים שהיא הציעה ברשימה לא בא מבחינתי בחשבון, אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולתת לאליפים לעקוף בשקט את התור. ועכשיו, אחרי שסיימתי אותו, ואני מוכנה ומזומנה למבחן בספרות ליום שלישי (טוב, עוד נשאר לי להתכונן לשאר החומר, אבל למי אכפת מזה?), כל שנותר לי הוא לכתוב ביקורת.

אני לא חושבת שאני צריכה לפרט על כל דמות בנפרד, אלא על כולן ביחד. כל דמות אנושית להחריד, עם זה אתחיל. פעמים רבות הן משנות את דעתן, או מתנהגות בטיפשות בגלל אגו, או כועסות על דברים שטותיים. היופי הוא שהן מתנהגות בדיוק כמונו, בני אדם רגילים, ואני כל כך אוהבת את זה. אף אחד לא מושלם במציאות, ואף אחד גם לא מושלם בספר.

נכנסתי לנשמתו של כל ילד עליו מסופר- מרוני, הדמות הראשית והמקסימה, ועד משה דינר- הדליד ה"נוראי" שמציק לכל האליפים המסכנים- ואני עדיין מתקשה להאמין שכנראה שאף אחד לא באמת קיים, וכולם פרי מוחה של שטרייט... אני מוותרת. וורצל. רק וורצל. מה רציתי לכתוב? אה, כן. כולם פרי מוחה של וורצל, שדרך אגב- היא סופרת ישראלית! כבוד! אני כל כך מרוצה שגם אצלנו לא חסרים סופרים טובים.

העלילה זורמת, סוחפת, אני לא מרגישה שעברו 400 פלוס עמודים. לי לקח זמן להתרגל לשפה, אבל זה בהחלט שווה את זה.

אני נפרדת מהספר, ומרגישה כאילו נפרדתי מחבר. אני נפרדת מגנות, ומרגישה כאילו נפרדתי מביתי. אני נפרדת מרוני, אילנה, קטנצ'יק, ודוידי, ומרגישה כאילו נפרדתי מחלק מנפשי שלי. למרות שהם תמיד ישארו איתי. ועל כן, אני נפרדת יפה לשלום מהספר היפהפייה הזה, ומאחלת לעוד אנשים, מבוגרים, מתבגרים וילדים כאחד, לקרוא את הספר ולעבור את החוויה שעברתי, לחזור קצת לתקופה (שמבחנתי הייתה רק לפני שנתיים) של כיתה ז', א', או כל מה שתבחרו.

-פיירי.

נ.ב

יש סיכוי שאני אצליח לשמור את הספר הזה אצלי עוד קצת לפני שאני מחזירה לחברה? אני רק רוצה לקרוא שוב איך רוני נכנס לגנות ו-.........

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על אליפים - רומן לבני הנעורים