“ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!! מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה. כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה). כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד. איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה. איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...) איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...? והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה??? המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות... תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו. תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:) אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.”

“היום הראשון שלי בכיתה ז' היה נורא. אני זוכרת, שהפחד התגבר על ההתרגשות. שניסיונותיה הכושלים של אימא לעודד את רוחי ירדו לטמיון, ושהמעבר מהחברות המוכרות והבטוחות, אל כיתה חדשה (שבה ידעתי מבעוד מועד שחברות קרובות- אין לי שם), היה קשה מנשוא. המקום נראה כמו מבוך ענק (או "ענקיסטי", אם נצטט את אחי הקטן), ובתור ילדה שניווט הוא ממש לא העסק שלה, מצאתי את עצמי מבוהלת, ומוכנה לתת ה-כ-ל כדי לחזור ליסודי. אז למה אני מספרת לכם את זה? אליפים, של אסתר שטרייט וורצל (בחיי, כמה זמן לקח לי ללמוד להגות את השם כמו שצריך. כשרק הכרתי אותה היא פשוט נקראה בתור "אסתר שטרלהלהלה"), הוא לא ספר פנטזיה. לא ולא. אין פיות, אין מכשפות, אין קסמים, כוחות, יצורים, אנשים עם שרביט וילד אחד שמגלה שהוא קוסם. הסיפור הוא מציאות טהורה, שפרוסה על פני 402 עמודים מלאים בשפה גבוהה (נו מה הפלא עם כזה שם משפחה). רוני, תלמיד חדש בבית ספר החקלאי "גנות", מגיע למציאות שונה משהוא מכיר. כאילו חזר לכיתה א', ולא עלה לכיתה ט', קוראים לו (ולכל השכבה שלו) "אליף", הוא מגיע לבית ספר חדש, חברים חדשים, ושגרה שונה. העולם לא תמיד מחייך, וגם דרכו של רוני אינה חייכנית תמיד. הוא לומד מה זו שנאה, מה זו אכזבה, כבוד, לקיחת אחראיות, ואפילו אהבה. כמו שכבר מכינים אותנו אליו בתקציר, הדלידים (כיתה יב' של בית הספר), הג'מילים (אני מסוגלת לדמיין אותם רק בתור גמלים, מה לעשות), והבטיחים, מתייחסים אליהם כילדים קטנים, מסתכלים עליהם מגבוה, ועל האליפים להוכיח את עצמם. לא קראתי את הספר מהסיבה הנכונה. הוא היה קבור אי שם ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא, מחכה "בסבלנות". לפחות זה מה שחשבתי, עד שהחליט שנמאס לו, ועקף את כולם בתור. איך? פשוט מאוד. ספר קריאה למבחן בספרות. כבר ידעתי מראש, שספר פנטזיה לא ישמח את המחנכת, ואף אחד מהספרים שהיא הציעה ברשימה לא בא מבחינתי בחשבון, אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולתת לאליפים לעקוף בשקט את התור. ועכשיו, אחרי שסיימתי אותו, ואני מוכנה ומזומנה למבחן בספרות ליום שלישי (טוב, עוד נשאר לי להתכונן לשאר החומר, אבל למי אכפת מזה?), כל שנותר לי הוא לכתוב ביקורת. אני לא חושבת שאני צריכה לפרט על כל דמות בנפרד, אלא על כולן ביחד. כל דמות אנושית להחריד, עם זה אתחיל. פעמים רבות הן משנות את דעתן, או מתנהגות בטיפשות בגלל אגו, או כועסות על דברים שטותיים. היופי הוא שהן מתנהגות בדיוק כמונו, בני אדם רגילים, ואני כל כך אוהבת את זה. אף אחד לא מושלם במציאות, ואף אחד גם לא מושלם בספר. נכנסתי לנשמתו של כל ילד עליו מסופר- מרוני, הדמות הראשית והמקסימה, ועד משה דינר- הדליד ה"נוראי" שמציק לכל האליפים המסכנים- ואני עדיין מתקשה להאמין שכנראה שאף אחד לא באמת קיים, וכולם פרי מוחה של שטרייט... אני מוותרת. וורצל. רק וורצל. מה רציתי לכתוב? אה, כן. כולם פרי מוחה של וורצל, שדרך אגב- היא סופרת ישראלית! כבוד! אני כל כך מרוצה שגם אצלנו לא חסרים סופרים טובים. העלילה זורמת, סוחפת, אני לא מרגישה שעברו 400 פלוס עמודים. לי לקח זמן להתרגל לשפה, אבל זה בהחלט שווה את זה. אני נפרדת מהספר, ומרגישה כאילו נפרדתי מחבר. אני נפרדת מגנות, ומרגישה כאילו נפרדתי מביתי. אני נפרדת מרוני, אילנה, קטנצ'יק, ודוידי, ומרגישה כאילו נפרדתי מחלק מנפשי שלי. למרות שהם תמיד ישארו איתי. ועל כן, אני נפרדת יפה לשלום מהספר היפהפייה הזה, ומאחלת לעוד אנשים, מבוגרים, מתבגרים וילדים כאחד, לקרוא את הספר ולעבור את החוויה שעברתי, לחזור קצת לתקופה (שמבחנתי הייתה רק לפני שנתיים) של כיתה ז', א', או כל מה שתבחרו. -פיירי. נ.ב יש סיכוי שאני אצליח לשמור את הספר הזה אצלי עוד קצת לפני שאני מחזירה לחברה? אני רק רוצה לקרוא שוב איך רוני נכנס לגנות ו-.........”

“נקשרתי עמוקות אל הספר, ובמיוחד אל דוידי. לעולם יהיה הדמות האהובה עליי. והספר כה מדהים ומנחם. ממולץ 3>”

“זה היה עונג שלא נגמר ואפילו קשה לתאר איך זה לחזור ולקרוא את הספר מנקודת מבט של מבוגר. את הספר קראתי לראשונה בחטיבת הביניים, כבר אז אהבתי אותו, נהנתי מכל דף ודף, זה היה עולם שלם של חוויות שכל כך רציתי לחוות בתיכון. נתקלתי בו שוב לפני כשנתיים, בעקבות סדרת הטלויזיה שנעשתה לבני הנוער, הבן שלי ביקש שאקנה לו את הספר, מיותר לציין שאני קודם קראתי אותו לפני בכלל שהוא הספיק להתקרב אליו. כמו אז גם היום, זה היה עונג צרוף, לחזור חזרה לחבורת האליפים והחוויות שלהם מהפנימיה, המריבות עם הבטיחים והג'מילים, המאבקים נגד הדלידים. הטיולים, התחרויות, מרד הנעורים שכבר לא ניתן היום לצערי למצוא כזה. שווה שווה שווה כמובן למי שעוד לא קרא, ולמי שקרא בילדות הנאה חוזרת ומכופלת מובטחת באחריות! תהנו”

“ספר עברי-ישן עם כתיבה מענגת, מהסוג שאני מצטערת שלא גדלתי עליו והייתי צריכה להגיע לגילי המופלג כדי לקרוא פעם ראשונה. הדמויות מתוקות ונוגעות ללב אחת אחת!! מי שכן טרדה את מנוחתי (כשבוע לאחר הקריאה..) הייתה המנהלת חנה. כמנהלת מוסד, ועוד מוסד שרוב הילדים בו מגיעים מרקע מורכב, היא גילתה התנהלות חינוכית לא משהו בכלל ודי מעוררת סימני שאלה (אולי זה יכלול ספוילרים.. עמכם הסליחה). כל כך הרבה פעמים במהלך הספר היא הענישה מישהו והתחרטה בעקבות מאבקים, העלימה עין משערוריות שהתחוללו במוסד שלה, לא הייתה האוזן הקשבת במקום שצריך, ועוד. איך היא מאפשרת לגדולים להתעלל ככה באליפים? ועוד כמסורת קבועה רבת שנים? אז נכון, האומללים עצמם לא יספרו לה כדי לא לצאת "בוגדים". אבל לעניות דעתי מנהל מוסד אמור לדעת מה קורה במוסד שלו באופן שגרתי גם ללא עזרה. איך ההתנהלות שלה עם אנשי צוות נהיית עסק של תלמידים, והיא עוד מאפשרת להם לקבוע לה? (הפיטורין של...) איך אף איש צוות לא ישב לשוחח עם אילנה ולראות איך היא מרגישה אחרי שדווידי, מושא דאגתה ניסה להתאבד...? והכי גרוע מבחינתי: איך זה שילדונת מצהירה שהיא רוצה להתחתן עם אדם מבוגר, ועוד מכריזה על נתק מההורים שלה בשביל זה, וזה עובר כמעט בשתיקה??? המינימום זה לשבת עם הדסה לכמה וכמה שיחות רציניות, לברר על מהות הקשר, לשמוע מה עובר עליה, וגם אם בסוף תגיע המסקנה שאין באהבה שלה לשמוליק כל פסול-לא לתת לילדה ככה לנתק קשר מההורים בהפגנתיות... תאמרו, זה ספר של פעם? תאמרו, הגישה החינוכית הייתה אחרת? תאמרו, היא הייתה אישה זקנה ועייפה ובכל זאת עשתה הרבה דברים טובים בחייה, אל לנו לשפוט אותה כה בחומרה? אולי תצדקו. תאמרו, זה בסך הכול ספר והיא לא קיימת במציאות? עוד יותר תצדקו:) אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לקוות שאם אכן קיימים דווידיים, אילנות, הדסות, רוני'ים, קטנצ'יקים וכו' במציאות, הם יפגשו במנהלת קצת יותר מנוסה, סמכותית ובעלת התנהלות קצת יותר הגיונית.”

“היום הראשון שלי בכיתה ז' היה נורא. אני זוכרת, שהפחד התגבר על ההתרגשות. שניסיונותיה הכושלים של אימא לעודד את רוחי ירדו לטמיון, ושהמעבר מהחברות המוכרות והבטוחות, אל כיתה חדשה (שבה ידעתי מבעוד מועד שחברות קרובות- אין לי שם), היה קשה מנשוא. המקום נראה כמו מבוך ענק (או "ענקיסטי", אם נצטט את אחי הקטן), ובתור ילדה שניווט הוא ממש לא העסק שלה, מצאתי את עצמי מבוהלת, ומוכנה לתת ה-כ-ל כדי לחזור ליסודי. אז למה אני מספרת לכם את זה? אליפים, של אסתר שטרייט וורצל (בחיי, כמה זמן לקח לי ללמוד להגות את השם כמו שצריך. כשרק הכרתי אותה היא פשוט נקראה בתור "אסתר שטרלהלהלה"), הוא לא ספר פנטזיה. לא ולא. אין פיות, אין מכשפות, אין קסמים, כוחות, יצורים, אנשים עם שרביט וילד אחד שמגלה שהוא קוסם. הסיפור הוא מציאות טהורה, שפרוסה על פני 402 עמודים מלאים בשפה גבוהה (נו מה הפלא עם כזה שם משפחה). רוני, תלמיד חדש בבית ספר החקלאי "גנות", מגיע למציאות שונה משהוא מכיר. כאילו חזר לכיתה א', ולא עלה לכיתה ט', קוראים לו (ולכל השכבה שלו) "אליף", הוא מגיע לבית ספר חדש, חברים חדשים, ושגרה שונה. העולם לא תמיד מחייך, וגם דרכו של רוני אינה חייכנית תמיד. הוא לומד מה זו שנאה, מה זו אכזבה, כבוד, לקיחת אחראיות, ואפילו אהבה. כמו שכבר מכינים אותנו אליו בתקציר, הדלידים (כיתה יב' של בית הספר), הג'מילים (אני מסוגלת לדמיין אותם רק בתור גמלים, מה לעשות), והבטיחים, מתייחסים אליהם כילדים קטנים, מסתכלים עליהם מגבוה, ועל האליפים להוכיח את עצמם. לא קראתי את הספר מהסיבה הנכונה. הוא היה קבור אי שם ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא, מחכה "בסבלנות". לפחות זה מה שחשבתי, עד שהחליט שנמאס לו, ועקף את כולם בתור. איך? פשוט מאוד. ספר קריאה למבחן בספרות. כבר ידעתי מראש, שספר פנטזיה לא ישמח את המחנכת, ואף אחד מהספרים שהיא הציעה ברשימה לא בא מבחינתי בחשבון, אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולתת לאליפים לעקוף בשקט את התור. ועכשיו, אחרי שסיימתי אותו, ואני מוכנה ומזומנה למבחן בספרות ליום שלישי (טוב, עוד נשאר לי להתכונן לשאר החומר, אבל למי אכפת מזה?), כל שנותר לי הוא לכתוב ביקורת. אני לא חושבת שאני צריכה לפרט על כל דמות בנפרד, אלא על כולן ביחד. כל דמות אנושית להחריד, עם זה אתחיל. פעמים רבות הן משנות את דעתן, או מתנהגות בטיפשות בגלל אגו, או כועסות על דברים שטותיים. היופי הוא שהן מתנהגות בדיוק כמונו, בני אדם רגילים, ואני כל כך אוהבת את זה. אף אחד לא מושלם במציאות, ואף אחד גם לא מושלם בספר. נכנסתי לנשמתו של כל ילד עליו מסופר- מרוני, הדמות הראשית והמקסימה, ועד משה דינר- הדליד ה"נוראי" שמציק לכל האליפים המסכנים- ואני עדיין מתקשה להאמין שכנראה שאף אחד לא באמת קיים, וכולם פרי מוחה של שטרייט... אני מוותרת. וורצל. רק וורצל. מה רציתי לכתוב? אה, כן. כולם פרי מוחה של וורצל, שדרך אגב- היא סופרת ישראלית! כבוד! אני כל כך מרוצה שגם אצלנו לא חסרים סופרים טובים. העלילה זורמת, סוחפת, אני לא מרגישה שעברו 400 פלוס עמודים. לי לקח זמן להתרגל לשפה, אבל זה בהחלט שווה את זה. אני נפרדת מהספר, ומרגישה כאילו נפרדתי מחבר. אני נפרדת מגנות, ומרגישה כאילו נפרדתי מביתי. אני נפרדת מרוני, אילנה, קטנצ'יק, ודוידי, ומרגישה כאילו נפרדתי מחלק מנפשי שלי. למרות שהם תמיד ישארו איתי. ועל כן, אני נפרדת יפה לשלום מהספר היפהפייה הזה, ומאחלת לעוד אנשים, מבוגרים, מתבגרים וילדים כאחד, לקרוא את הספר ולעבור את החוויה שעברתי, לחזור קצת לתקופה (שמבחנתי הייתה רק לפני שנתיים) של כיתה ז', א', או כל מה שתבחרו. -פיירי. נ.ב יש סיכוי שאני אצליח לשמור את הספר הזה אצלי עוד קצת לפני שאני מחזירה לחברה? אני רק רוצה לקרוא שוב איך רוני נכנס לגנות ו-.........”

“נקשרתי עמוקות אל הספר, ובמיוחד אל דוידי. לעולם יהיה הדמות האהובה עליי. והספר כה מדהים ומנחם. ממולץ 3>”

“זה היה עונג שלא נגמר ואפילו קשה לתאר איך זה לחזור ולקרוא את הספר מנקודת מבט של מבוגר. את הספר קראתי לראשונה בחטיבת הביניים, כבר אז אהבתי אותו, נהנתי מכל דף ודף, זה היה עולם שלם של חוויות שכל כך רציתי לחוות בתיכון. נתקלתי בו שוב לפני כשנתיים, בעקבות סדרת הטלויזיה שנעשתה לבני הנוער, הבן שלי ביקש שאקנה לו את הספר, מיותר לציין שאני קודם קראתי אותו לפני בכלל שהוא הספיק להתקרב אליו. כמו אז גם היום, זה היה עונג צרוף, לחזור חזרה לחבורת האליפים והחוויות שלהם מהפנימיה, המריבות עם הבטיחים והג'מילים, המאבקים נגד הדלידים. הטיולים, התחרויות, מרד הנעורים שכבר לא ניתן היום לצערי למצוא כזה. שווה שווה שווה כמובן למי שעוד לא קרא, ולמי שקרא בילדות הנאה חוזרת ומכופלת מובטחת באחריות! תהנו”