ביקורת ספרותית על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך מאת לורן בינה
ספר מעולה

---

איך כותבים רומן היסטורי בלי לשקר ולהמציא חצי מהזמן מצד אחד, ובלי להתירו מסמך יבשושי מצד שני? אין ספק שהפיתרון של בינה, במפגש עם הכישרון והשנינות שלו, הוא חינני למדי (ועוד בתרגומה המופתי של רמה איילון). במקום להתמודד עם הבחירה, הוא חושף את הרהוריו, לבטיו וספקותיו לאורך המחקר והכתיבה, ונותן לנו להרגיש כמו בסרט דוקומנטרי זרוע בהמחזות מצמררות. הפרשה ההיסטורית הקשה והמרתקת מלווה לאורכה בלהיטותו וסקרנותו של בינה לחשוף את כל קלפיה, בחיבתו לאישים היסטוריים כאלה ואחרים, במפח הנפש שגורמות לו התחמקויותיה של האמת מבין ציפורניו, באהבתו הגדולה לפראג – ובעיקר, בכריזמה המאפיינת מרצה אהוב ובלהט של מי שליבו אכן נוהה אל העבר.
הוא לקח אותי למסע בזמן כמו שאף סופר לא הצליח לקחת אותי מעולם.

ובמסע המרתק, המרגש והנורא הזה בזמן אני זוכה להשקיף על הטיפוס המבחיל של היטלר לשלטון, לצותת לישיבות המטה הנאציות, להביט אל תוך עיניו הקרות והנקמניות של היידריך בליל הסכינים הארוכות, לחלוק עם בנש את תסכולו מבגידת בעלות הברית בהסכם מינכן, להרכין מבועתת את ראשי ברחובות פראג המהממת והזרועה כעת בחיילים עוטים צלב קרס, להצטרף לאימוני הצנחנים הצ'כים והסלובקים באנגליה, להריע עם הקהל לשחקנים האוקראינים ב-"משחק המוות", להרגיש את הדם אוזל מגופי נוכח הזוועות בבאבי יאר ובטבח לידיצה, לחכות למרצדס השחורה של היידריך בעיקול הכביש, עם נשק אוטומטי ביד...

לא באמת מדובר ברומן היסטורי; בינה טווה במו ידיו ז'אנר חדש, מעין מותחן תיעודי, ויש מחיר מסוים להתעקשות לא למלא את החורים. בינה מודע לכך: "הסיפור שלי מחורר כמו רומן, אבל ברומן רגיל המחבר הוא שקובע את מיקום החורים, זכות שנשללה ממני בהיותי עבד למצפון שלי." ואין ספק שהמצפון הוא האדון; למרות הקסם הבולט בכתיבה של בינה, משהו בעלילה נשאר לעיתים מעט דל – יותר נכון, עמוס יתר על המידה בעובדות מפורטות, במאורעות שנשארו רזים. מצער להודות, למרות, הכל בנטייה הטבעית שלי אל השקר היפה, לפחות כשמדובר בספרות... אי אפשר להכחיש שמעט דמיון ובדייה של אדם מוכשר היה עשוי להיות מהנה ביותר.
ובכל זאת. אני שמחה שהוא לא נכנע לפיתוי הספרותי למלא את החללים. הידיעה שהשיחות שאני קוראת כעת הן לרוב אמיתיות, רועמת תמיד באוזניים ומגבירה את הלמות הלב. לקראת סוף הספר, בינה מתאבל על רצח רנה בורסקה, מי שהיה מזכ"ל המשטרה הצרפתית בזמן השואה ואחראי למצוד ול' ד'איב, שהואשם סופסוף בפשעים נגד האנושות רק בשנות השמונים. אבלו וכאבו של בינה נובעים מכך שבוסקה לקח איתו לקבר את משפט המאה, שהיה יכול לרתק היסטוריונים רבים – ולטענתו, היה צריך להיות המקבילה הצרפתית של משפט אייכמן בירושלים. בינה מצטט את פסטרנק: "אינני אוהב אנשים האדישים לאמת." הפרק הזה הוא אחד מני פרקים רבים שריגשו אותי מאוד ומילאו אותי בכל ההערכה שהספר הזה ראוי לה. כל סופר שדבק בעקשנות כזו באמת ההיסטורית, נקייה ככל האפשר, יקר מאוד בעיניי לחברה אנושית שחובתה המוסרית היא לזכור אותה.

אכן, זו הפשרה הכי מקסימה שקראתי בין ספרות לבין היסטוריה.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך