ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 30 במאי, 2017
ע"י אאורה
ע"י אאורה
איך כותבים רומן היסטורי בלי לשקר ולהמציא חצי מהזמן מצד אחד, ובלי להתירו מסמך יבשושי מצד שני? אין ספק שהפיתרון של בינה, במפגש עם הכישרון והשנינות שלו, הוא חינני למדי (ועוד בתרגומה המופתי של רמה איילון). במקום להתמודד עם הבחירה, הוא חושף את הרהוריו, לבטיו וספקותיו לאורך המחקר והכתיבה, ונותן לנו להרגיש כמו בסרט דוקומנטרי זרוע בהמחזות מצמררות. הפרשה ההיסטורית הקשה והמרתקת מלווה לאורכה בלהיטותו וסקרנותו של בינה לחשוף את כל קלפיה, בחיבתו לאישים היסטוריים כאלה ואחרים, במפח הנפש שגורמות לו התחמקויותיה של האמת מבין ציפורניו, באהבתו הגדולה לפראג – ובעיקר, בכריזמה המאפיינת מרצה אהוב ובלהט של מי שליבו אכן נוהה אל העבר.
הוא לקח אותי למסע בזמן כמו שאף סופר לא הצליח לקחת אותי מעולם.
ובמסע המרתק, המרגש והנורא הזה בזמן אני זוכה להשקיף על הטיפוס המבחיל של היטלר לשלטון, לצותת לישיבות המטה הנאציות, להביט אל תוך עיניו הקרות והנקמניות של היידריך בליל הסכינים הארוכות, לחלוק עם בנש את תסכולו מבגידת בעלות הברית בהסכם מינכן, להרכין מבועתת את ראשי ברחובות פראג המהממת והזרועה כעת בחיילים עוטים צלב קרס, להצטרף לאימוני הצנחנים הצ'כים והסלובקים באנגליה, להריע עם הקהל לשחקנים האוקראינים ב-"משחק המוות", להרגיש את הדם אוזל מגופי נוכח הזוועות בבאבי יאר ובטבח לידיצה, לחכות למרצדס השחורה של היידריך בעיקול הכביש, עם נשק אוטומטי ביד...
לא באמת מדובר ברומן היסטורי; בינה טווה במו ידיו ז'אנר חדש, מעין מותחן תיעודי, ויש מחיר מסוים להתעקשות לא למלא את החורים. בינה מודע לכך: "הסיפור שלי מחורר כמו רומן, אבל ברומן רגיל המחבר הוא שקובע את מיקום החורים, זכות שנשללה ממני בהיותי עבד למצפון שלי." ואין ספק שהמצפון הוא האדון; למרות הקסם הבולט בכתיבה של בינה, משהו בעלילה נשאר לעיתים מעט דל – יותר נכון, עמוס יתר על המידה בעובדות מפורטות, במאורעות שנשארו רזים. מצער להודות, למרות, הכל בנטייה הטבעית שלי אל השקר היפה, לפחות כשמדובר בספרות... אי אפשר להכחיש שמעט דמיון ובדייה של אדם מוכשר היה עשוי להיות מהנה ביותר.
ובכל זאת. אני שמחה שהוא לא נכנע לפיתוי הספרותי למלא את החללים. הידיעה שהשיחות שאני קוראת כעת הן לרוב אמיתיות, רועמת תמיד באוזניים ומגבירה את הלמות הלב. לקראת סוף הספר, בינה מתאבל על רצח רנה בורסקה, מי שהיה מזכ"ל המשטרה הצרפתית בזמן השואה ואחראי למצוד ול' ד'איב, שהואשם סופסוף בפשעים נגד האנושות רק בשנות השמונים. אבלו וכאבו של בינה נובעים מכך שבוסקה לקח איתו לקבר את משפט המאה, שהיה יכול לרתק היסטוריונים רבים – ולטענתו, היה צריך להיות המקבילה הצרפתית של משפט אייכמן בירושלים. בינה מצטט את פסטרנק: "אינני אוהב אנשים האדישים לאמת." הפרק הזה הוא אחד מני פרקים רבים שריגשו אותי מאוד ומילאו אותי בכל ההערכה שהספר הזה ראוי לה. כל סופר שדבק בעקשנות כזו באמת ההיסטורית, נקייה ככל האפשר, יקר מאוד בעיניי לחברה אנושית שחובתה המוסרית היא לזכור אותה.
אכן, זו הפשרה הכי מקסימה שקראתי בין ספרות לבין היסטוריה.
18 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
מורי
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
רץ, מי בכלל שאל מה מקומו של הז'אנר הזה? הוא שם וזהו. לא כל דבר צריך לשאול.
|
|
yaelhar
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת טובה לספר שלא הצליח להלהיב אותי.
הישגתי אותו בעקבות התלהבות של כאלה שאני מעריכה את דעתם. מה שאומר שוב, שספר מתחבר באופן אישי לכל קורא. אלי הוא לא. |
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת טובה - לספר שהוא שילוב בין ספרות להיסטוריה, תמיד תשאל השאלה, מהו מקומו של הז'אנר הזה.
אני אישית, אוהב שהשאלה נשארת פתוחה, לשיקול דעתי, ולשיפוט שלי את איכות הרומן והתרומה שלו לשאלות היסטוריות או אמנתיות.
|
|
אאורה
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, מחשבות!
ותיקנתי :)
|
|
מורי
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
סקירה יפה לספר משובח.
|
|
מיכל
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
התחלתי לקרוא אותו לפי המלצות של שניים מהכותבים המעולים ביותר באתר, אלון ומחשבות, והוא לא קל לקריאה, גם בגלל שהוא עב כרס וגם, ובעיקר, בגלל התוכן, אבל בסופו של דבר הוא מעולה ומצמרר.
|
|
אאורה
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
לא! כדאי?
אגב, בינה הזכיר אותו בספר, ציטט דימוי מסוים שאהב, אבל באופן כללי הוא היה קצת עוקצני כלפיו D: |
|
מיכל
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעולה, וכתובה כל כך יפה. קראת את 'נוטות החסד'?
|
|
אאורה
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה.
אני לא חושבת שהוא טוען שהצרפתים רצו. בינה, כחוקר היסטוריה (וכמי שקשר עצמו רגשית למאורעות ההיסטוריים הספציפים האלה) - רצה. הצרפתים ככלל אכן פחות (ואנחנו יודעים שאוהבים שם באירופה לנסות להתנער מכובד הזיכרונות הרעים והאשמה). ייתכן שהוא מודע לכך שזו בדיוק הסיבה שצרפת היתה זקוקה לנאשם עצמו כדי להרים משפט מסוג זה ולחשוף עדויות מעניינות, והרצח קבר את הסיכוי. עם כל הכאב שלו, אני חושבת שבינה תרם תרומה נאה לזיכרון הקולקטיבי. |
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מעניינת מאוד ומנומקת היטב.
אני רק לא מסכים עם בינה לגבי משפט אייכמן הצרפתי לרנה בורסקה מזכ"ל המשטרה הצרפתית. לו באמת רצו הצרפתים בגרסה משלם ל"משפט אייכמן", היו מוצאים צרפתים רבים שיכולים היו "לתרום" את חלקם בתקופת הנאצים למשפט שכזה, אפילו רבים מידיי. אולי זו הסיבה שמשפט כזה לא נערך שם אף פעם. |
18 הקוראים שאהבו את הביקורת