ביקורת ספרותית על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך מאת לורן בינה
ספר מעולה

---

כולם דיברו על הספר הזה, והיללו אותו, ושיבחו ופיארו בלי סוף, מה שגרם לי לכמה חששות בדרך אליו: מה יהיה אם אני אתאכזב, מה יהיה אם אני אוהב אותו רק כי כולם אמרו, והאם יתכן שהוא באמת כזה טוב, קורס תחת סופרלטיבים שרק ספרים מעטים ראו פה באתר?
אז לקחתי אותו מהספריה, והתחלתי לקרוא בזהירות. ואני אומרת לעצמי נכון, הוא מקורי, נכון, יש כאן שנינות. נכון, הוא כותב בדיוק כמו שאני חושבת על ניסיונות לדמיין דברים שאי אפשר לדעת, נכון, יש פה חתיכת סיפור. וככה בין נכון לנכון אני מוצאת את עצמי עם העיניים מרותקות לדף, שעון שבת כבר כיבה את האורות ואני יושבת על קצה הכורסא ולא מצליחה להרפות ממנו לפני שאני אדע מה קרה בסוף, ומה לעזאזל נעשה עם הסוף הזה.

כי זה פשוט לא ייאמן, מה שהספר הזה מצליח לעשות, כשהוא נע בשני צירים שלא מפסיקים להשתלב ולהתפצל ולתקוף אותך מכל הזוויות האפשריות. בציר הראשון, הכותב המתוסכל, מלא רגשות רומנטיים לפראג ודחף בלתי נשלט לדעת עוד ועוד על האירוע שאותו הוא רוצה לכתוב; וציר שני, של האירוע עצמו, סיפור בלתי רגיל בתוך הזוועה ההיסטורית הזאת, שבנוי לפי כל הכללים של סיפור מתח אבל לגמרי התרחש במציאות. והסופר הזה, לורן בינה קוראים לו, לוקח את כל זה ומטיל אותך ישר לתוך סבך הרגשות שלו והפרטים של העלילה. בלי הקדמות מיותרות וקישוטים מטופשים, אל תוך הקרביים של תסכולי הכותב, חמקמקות ההיסטוריה והאנושיות על כל צדדיה. יש כאן סיפור מדהים, שלא הכרתי, ניסיון התנקשות הירואי במנהיג נאצי מתועב שאי-היתכנותו כ"כ גדולה שהסופר לא יודע מה לעשות איתו, אז הוא מספר לנו על זה. כמה קשה לגלות את הפרטים, וכמה קשה לבחור מתוכם, והאם אירועי הרקע היו משמעותיים ואיך בעצם צריך לספר סיפור היסטורי. מדובר בכתיבה שמשליכה לכל הרוחות את כל ספרי ההיסטוריה החלופית, את כל דיוני ההיסטוריוגרפיה האקדמיים (ותאמינו לי שאני מכירה) ואת כל המוסכמות של כתיבת שואה ויוצר משהו חדש לחלוטין.
והכתיבה הזאת, מדלגת בין התלבטויותיו, לאימוני הצנחנים הצ'כים, בין חברתו הספקנית לבין ישיבות המטה הנאציות תופסת אותך ולא מניחה לך ללכת. מדייקת רגשות אנושיים ותהיות פילוסופיות באותה מידה, ומצריכה שוב ושוב לחזור אחורה ולקרוא את הפסקה שוב, לוודא שבאמת זה מה שהיה. אינספור פרטים היסטוריים, שמות, תכנונים ומסמכים ואיורעים שאכן היו נבלעים בתוך רצף סיפורי מהמותחים שקראתי. אנחנו מלווים הן את הסופר והן את הצנחנים בדרכם אל ההתנקשות וכל הבילד-אפ הזה משתלם לגמרי כשהמבצע מתנהל עמודים על גבי עמודים בלי לשעמם לרגע, חי מול העיניים יותר מסרטים רבים אחרים, וכשהעלילה מסתיימת והסוף המדהים (כי אין מילה אחרת) מגיע, אפשר לנשום קצת ולהירגע בזמן שבינה לוקח אותנו ביד ומנחם אותנו לפני שניפרד.

יותר מכל הספר הזה מעלה שאלות רבות, על כתיבה והיסטוריה וגבורה ועל כמות הסיפורים שמתחבאים בתוך התקופה הנוראה הזאת שזכתה לשם הקורקטי "מלחמת העולם השנייה". איך אנשים יכולים להיות אכזריים כ"כ מחד וגיבורים כ"כ מאידך, ומה קרה לעולם, ומה אנחנו היינו עושים. אין לי תשובות כמובן, וגדולתו של בינה היא בכך שהוא לא מתיימר אבל בהחלט עושה הרבה לא רק בחשיפת הסיפור ההיסטורי שראוי שיזכרו אותו, אלא גם בכך שמלמד אותנו שאין סוף לדרכים שניתן לעשות בהן.
אני נוטה להתקמצן על הכוכב החמישי, אבל הספר הזה השאיר אותי פשוט חסרת נשימה, וזה יהיה עוול לגרוע אותו ממנו. אז כן, לפחות לשאלה אחת יש לי תשובה- זה לגמרי שווה את כל המחמאות שנשפכו עליו. לכו תקראו.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך