ביקורת ספרותית על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך מאת לורן בינה
ספר טוב

---

מאד קשה לקרוא את הספר הזה ולא לחשוב כל הזמן על "נוטות החסד". באיזשהו שלב בתוך הספר מדבר לורן בינה, הסופר, על כך שהיציאה לאור של "נוטות החסד", ספרו של ג'ונתן ליטל, ערערה אותו. אני לגמרי מבינה למה ואני משערת שלו הייתי במקומו הייתי מניחה את מה שכבר כתבתי בצד ומוותרת. טוב שהוא לא כזה, כיוון שהוא כתב ספר טוב. "נוטות החסד" הוא ספר מופתי, אבל כאלה אין הרבה, והספר הזה של לורן בינה, על אף הדמיון הרב מבחינות מסויימות, למרות שחלק מהאנשים שהוא עוסק בהם צברו אצל ג'ונתן ליטל נפח רב והוצגו באופן מלא יותר, למרות שרבים מהאירועים שמתוארים כאן תוארו שם ביתר פירוט, תוך שימת דגש רב יותר על המשמעות שלהם, למרות כל אלה, הוא מצליח לחדש.

קודם כל בשל הסגנון. הספר מספר את סיפור ההתנקשות בהיידריך, בפראג של 1942. הוא מתעד גם את תהליך הכתיבה ותהליך איסוף החומר, ויש בכך מצד אחד משהו מרענן, כזה שגורם לך להאמין לו, להבין שהוא לא מסלף או ממציא, אבל, ויסלחו לי כולם, גם משהו קצת טרחני. אחרי הפעם השלישית או הרביעית בה הוא מספר כיצד הוא מברר עם מי שרק אפשר כל מיני פרטי פרטים שלא באמת חשוב, לפחות לי, עד כמה הם אמיתיים, התחשק לי להגיד לו שיירגע. שמותר לו להמציא. שיש עיקר ויש טפל ולא יקרה כלום אם הוא יבחין ביניהם, כך שגם אם הוא יגיד שהצבע של המכונית של היידריך היה אדום או תכלת, ולאו דווקא ירוק או שחור, זה בסדר ואפשר להמשיך.

פרט לסגנון, העובדה שהוא עדיין מצליח לייצר מתח, לנוכח סיפור המבוסס על מציאות היסטורית ידועה, מרשימה ולגמרי לא מובנת מאליה. יש קצב טוב בסיפור הזה. הוא יודע לבנות אותו, יודע גם מתי לעצור ואיך להמשיך הלאה.

לבסוף, התיאור שלו את החברה הצ'כוסלובקית, האהבה שלו כלפיה, הכבוד הרב שהוא חש כלפי האנשים אותם הוא מתאר, יוצרים מסמך אנושי ומאד מרגש. בעיני, עיקר היופי שיש בספר הזה הוא בתיאור הרוח הזו של אנשים שהמשיכו להאמין באנושיות, שהיו סולידריים כל כך למרות שידעו במה הם מסתכנים, שהבינו שאין להם ברירה ושהם מוכרחים להילחם, היכולת שלו לבטא את שמחת החיים ואת אומץ הלב שלהם, להחיות אותם, היא נהדרת.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך