ביקורת ספרותית על מרוצי העקרב מאת מגי סטיווטר
ספר בסדר

---

אז הספר הזה לא אינטליגנטי, לא מתוחכם, לא שנון במיוחד, מסתבר שאפילו לא מקורי, בנוסף. התחלתי אותו פעם, קצת, ולאחר מכן הוא שכב אצלי על המדף חודשים עד שהמשכתי אותו שוב.
מיותר לציין שמי שכתבה אותו היא מה-שמה ש"חתמה" טרילוגיה שלמה בסוף פתוח.
יופי, ניחשתם, אני לא מתה עליו. ולמרות זאת – שלושה כוכבים. כי לשים ספר שאתם לא בטוחים לגביו בכללי, בשלושה כוכבים, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשבילו. לתת לו ארבעה והלאה יהיה עוול לספרים הטובים, ושתיים ומטה יהיה עוול לספר עצמו.

העלילה מגוללת סיפור של אי קטן איי שם. הוא מצומצם, דיי עני, והמשאבים העיקריים שלו הם סוסי מים – יצורים אכזריים עם מלתעות אכזריות עוד יותר, שעולים מהמים כל חורף. התושבים המקומיים התחילו לאלף אותם ולרתום אותם למירוץ ושמו מירוץ העקרב.
הסיפור מוביל לעימות את קייט "איך-לעזאזל-כיניתם-אותה-פּאק" קונולי (זאת רק אני שהשם משפחה שלה מזכיר לי לזניה?), ולשון "מאסטר-אילוף-מפלצות" קונריק (שם המשפחה הזה הזכיר לי את הגמד מ"אראגון"), שמתמודדים יחד בתחרות, ולכל אחד מהם יש אינטרס משלו לזכות בכסף.

הספר הזה, הוא לא משהו חדש או פורץ מוסכמות – היו דברים דומים. היו דברים כאלה קודם. וחוץ מזה, שהתירוצים פה מגוחכים. כי באמת, למה לעזאזל חבורה של כפריים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם, יעלו על סוסים כל שנה במירוץ על גבי חיות פרא אכזריות ומטורפות שעלו מהים כדי לזכות בפרס כספי?
ומי לכל הרוחות, האידיוט שמימן את זה? כי אני הייתי שמחה לפגוש אותו ולתת לו שתי סטירות.

אני חושבת שמהטרילוגיה "הזאבים של גרייס", כולנו הבנו בשלב מסוים שהקשר בין הדמויות לאינטליגנציה הוא מקרי בהחלט.

סליחה, סופרת. אבל את חייבת להודות שזה נכון.

אז כן – הספר לא הגיוני כל כך. כלומר, אני יודעת שזאת פנטזיה, אבל באמת שאני לא מבינה מה כתבים מייבשת אחרת עושים שם. מה, אין להם חיים שם ביבשת שלהם? אין להם משהו טוב יותר לסקר חוץ מסוסים שאוכלים אחד את השני, באמת?

וחוץ מזה, למה הכל היה חייב להיות כל כך צפוי? וזה באמת היה צפויי. כל כך צפוי עד כאב. אני ידעתי את הסוף מראש. חוץ מהקטע האחרון, אבל גם בתחילת הקטע האחרון – ידעתי מה יקרה בסופו. כי הכל הולך פה על פי תסריט, והסופרת לא יכולה בלי הפי אנד. שבמקרה שלנו, יותר מידי הפי אנד.

ועוד משהו - זאת רק אני שמצאתי את זה מצחיק שקוראים לזה "מרוצי העקרב" ויש סוס על הכריכה? ואחרי זה שוב, מירוצי סוסים שקוראים להם מירוץ העקרב? ^^'

*הפיכה*

ולמרות זאת, מודה – נהניתי.
כן, כן. שמעתם טוב, אין צורך לנקות את המשקפיים או להזמין בדיקת ראייה.
כי בדומה ל"זאבים של גרייס", יש משהו מקסים מאחורי הספר (הו, כרגע אמרתי שיש משהו מקסים מאחורי סוסים שאוכלים אחד את השני). אני מניחה שזה לא, כמו שאמרתי לפני רגע, הסוסים שאוכלים אחד את השני. זה הדרך בה הסופרת מספרת את הסיפור. כי יש סופרים טובים, ויש סופרים לא טובים. מגי סטיווטר היא סופרת טובה – אבל יש לה פגמים, קצת קשים, לטפל בהם. כי מאחורי כל דבר יש סיבה, וכשהרומנטיקה מתפשטת בספרים שלה, יש הבזקים מ"לנצח" ו"דמדומים" (בררר *צמרמורת*).
אז סטיווטר יודעת לכתוב, ויודעת לספר. והעברתי כמה שעות בכיף. אז כן, מאוד התייאשתי מההתחלה, וכמו סופרים רבים, היא דיי גרועה בהתחלות. אבל זה בסדר גמור, אני לא מאשימה אותה.
אני מאשימה אותה על יותר מידי רומנטיקה, ויותר מידי הפרזות לא אמינות. ולגבי הרומנטיקה - אנשים יתחילו להקיא כשהדמויות אפילו לא הכריזו שהם יוצאות ומתחילות לפנטז על בית.
אוז שזאת רק אני.
בכל מקרה, אני עדיין מתפלאת למה שון לא החוויר ולקח איזה חמש מאות צעדים אחורה.

ובכל מקרה, צל"ש לזכותה של סטיווטר – נראה שזה ספר יחיד. הסוף חתום ואין ממש לאן להתקדם. זה נהדר, משהו מיוחד לאחרונה.

נ.ב
כתבתי סיפור פארודיה משעשע על ערפדים, שחלק מהסופרים בימינו הם הערפדים עצמם והערפדים קרויים בשמות המשפחה שלהם.
ניחשתם נכון, סטיווטר היא אחר מהערפדות צמאות הדםD:

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על מרוצי העקרב