ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 באוקטובר, 2013
ע"י milly
ע"י milly
מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.
איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד? חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים.
מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו.
בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול:
"מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה"
קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. (להמשך הקריאה של הניתוח - ראו באתר שלי: www.etnahta.co.il ). הספר בהחלט שווה קריאה!
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
