שיר למחזור המים
מסובב את גלגל הבאר
וזה מעלה כפות מים על גלגל
המזרימות המים לבריכה המשקה את גינת הירק
המים מחלחלים ברובם באדמת הגינה
וחוזרים אל הבאר...
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
הסיפור שלי מתחיל שנים רבות לפני כיבוש פולין ע'י הנאצים, עוד בהיותי נער צעיר, הייתי סקרן ותולעת ספרים, לא הסתפקתי בספרית ביה'ס, ולכל מקום שהייתי נוסע, הייתי מחפש את הספריה ומנסה לחשוף את אוצרותיה...
היו ימים שספריה הייתה...מרכז חיי הרוח והיום יש עדיין מקומות שהיא מאד אין... אבל מנחם היה ממש תולעת ספריות, לא רק ספרים, הוא חקר את הספרן והספרנית, ואם היה מעט דמי כיס היה
רץ לחנות הספרים במרכז העיירה ותר אחר חידושים, וכשלא היה לו... היה שורץ שעות בחנות קורא בהמשכים את , 'במערב אין כל חדש'.
אחד החידושים שאני, נחשפתי להם לאחרונה היה תרגום לפולנית של האוטוביוגרפיה של מהטמה גנדי, 'נפתולי עם האמת' השם שהוא בחר, סיבך אותי אמת היא מאד ישירה אז למה להתפתל? סיבך אך גם משך אותי...
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
אני מנחם אייזנברג, אחיהן של שרה ודבורה שהגיעו בנסיבות שונות לפלסטינה א'י, בעוד אני נעלמתי בפולין לפני יום כיפור 1942, יום בו לקחו את שאר ה'חמולה' שלנו יחד עם כל תושבי העיירה סוקולוב-פודלסקי לדרכם האחרונה. סיפור אליו נחזור עוד.
אני מספר את הסיפור שלי לבקשתו של שולטי,
בנם האמצעי של שרה אייזנברג יוסף גרביצקי. אני, מנחם, אני חי בעצם בחלומו של שולטי. כי המשפחה מצאה תיעוד מה קרה לכל בני המשפחה של מרדכי וזיסל. מלבד, לי מנחם....
ברוכים הבאים לחלום.
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
אמי שרה נולדה בשדלץ כילדה עברה משפחתה לרחוב קרוחמלנה בסוקולוב פודלאסקי.
היא לא חיכתה למשיח, היא הלכה לשומר הצעיר וכך הגיעה ל"הכשרה" ועלתה ארצה 1933 והצטרפה לקיבוץ נען.
לכן היא, הייתה היחידה מכל משפחתה ש-1939 שנכבשה פולין ניצלה מחווית החיים(הקצרים והמתקצרים) תחת הכיבוש הנאצי.
שהגיעו אליה מכתבים מבי משפחתה על הסבל תחת הכיבוש הנאצי, ביקשה אמי ממוסדות הקיבוץ "עזרת קרובים" לשלוח אליהם מעט כסף, אך בקיבוץ סירבו הם היו מרוכזים בצימצומם בקשיים הקטנים שלהם לא הבינו את גודל הרגע...
אמי עזבה את הקיבוץ ועברה לת"א שם מצאה עבודה ושלחה למשפחתה כסף כמעט עד סיום המלחמה הגדולה דרך ארגונים הומנטריים. רק אחרי המלחמה הבינה שמסתו-1942. שלחה כסף לאנשים שכבר לא היו...
אמי נהגה להדליק נר נשמה לזכר משפחתה בכל יום כיפור.
אני כשגדלתי לא הבנתי איך ידעה אמי שהייתה בארץ מה קרה בעיירת ילדותה.
אמי הייתה אכולת רגשי אשמה על שנצלה ולא הצילה...
את משפחתה שהשאירה מאחור זוג הורים זיסל ומרדכי שני אחים וחמש אחיות...
בהמשך התברר שאחותה דבורה ניצלה בידי חסיד אומות עולם פולני ששלף אותה מהטור שצעד לרכבת והחביא אותה מתחת דיר חזירים במשק שלו.
ואח אחד מנחם שנעלם..ץ שמו לא אותר ע"י בין נרצחי טרבלינקה.
כדי להתחבר לרוח אותם ימים הנה תיאור קצר (שמצאה בתי) על מה שהתרחש בעיירה בחודשים שלפני הגירוש למוות:
ביקור של מושל וורשה במאי 1942 מסמל את תחילת תהליך ההשמדה של הקהילות היהודיות בעיירות סביב טרבלינקה. הצעירים נכלאו במחנות עבודה וחלקם הופרדו
ממשפחותיהם וחיו במחנה בקרבה לעיר.
בשל הקרבה למחנה ידעו שהיהודים יכולים לחוש בנעשה בטרבלינקה ולכן הושקעו מאמצים להונות אותם והתקיימו דיונים עם היודנראט. הובטח להם שלא ישלחו
להשמדה גם ביולי 1942 כשהרכבות עברו בעיירה בדרכן למחנה המוות וריח תאי הגזים הורגש באויר. הופצו שמועות שגורל זה יפסח על התושבים והם נטו להאמין
להן. הרכבות הוסיפו לעבור ויותר ויותר פרטים לגבי הנעשה בטרבלינקה הגיעו לעיירה. הייאוש והאפתיה הובילו להאחזות באשליה. באוגוסט 1942 נשחטו יהודי
שדליץ ולושיץ עיירות במרחק שלושה ק"מ מסוקולוב החדשות הביאו לבריחה המונית ליערות ולשדות. הכותב מספר שבאותו זמן ברח מהמחנה שבו היה כלוא ונכנס
לגטו לחפש את משפחתו. הוא מצא את חמו מחכה למוות כשהוא עטוף בספרי קודש, אך זה שלח אותו להמשיך בבריחה ועובר זמן ביערות, שם הוא מוצא יהודים
נמלטים נוספים. במשך שבועיים הסתתרו ביערות ובשדות כשהם נרדפים על ידי הגרמנים, המשטרה הפולנית ושודדים תוך שהם סובלים רעב ותשישות. הגרמנים
החליטו להשתמש ביודנראט והביעו תמיהה על בריחת היהודים. הועברה ידיעה שהחזרה לגטו בטוחה בתירוץ שעבודתם נדרשת. חלק מהיהודים חזרו לגטו אך חפרו
מקומות מסתור בתוך בתיהם כהכנה לגירוש המצופה. במוצאי יום כיפור 22 בספטמבר 1942 הקיפו גדודי אס.אס. את הגטו. למחרת בבוקר התחילה ההתקפה,
תחילה ביריות ולאחר שעות ספורות בכניסה לגטו והוצאת היהודים ממחבואיהם. באותו יום הצליחו לרכז כמחצית מהאוכלוסיה ולהוביל אותה ברכבות לטרבלינקה.
הצעדה לרכבות הייתה בריצה כאילו כדי להאיץ את הפרידה מעולם אכזר זה. השכנים הנוצרים צפו במרוץ באדישות מצדי הרחוב. בין המאספים הייתה אשה קטועת
רגל על קביים שנורתה כאשר לא הצליחה להתקדם במהירות. הרחוב נמלא בגוויותיהם של אלו שלא עמדו בקצב. המאבק כדי לרוקן את הגטו מיתרת תושביו נמשך
10 ימים, רבים מהמסתתרים נמצאו כתוצאה מבכי ילדים, היו מקרים רבים של הורים שמתוך פחת ואי שפיות רגעית חנקו את ילדיהם. אלו שנמצאו בימים
הראשונים נורו בקברי אחים בתוך הגטו. המחבר מתאר הוצאה להורג כזו שלה היה עד כשנשלח לעבודה בקרבה לגדר התיל של הגטו. אנשים ונשים סודרו בטורים
עורפיים של עשרה וכדור אחד נורה בהם שכמובן לא הרג את כולם, אלו שלא מתו נקברו חיים. בימים האחרונים לפני חיסול הגטו היהודים הנותרים יצאו מרצונם
ממחבואיהם כשהם מעדיפים בייאושם מוות בתאי הגזים. בזמן שבגטו נמשך הרצח התנהלו החיים בצד הארי כתיקונם. לאחר ריקון הגטו התחילה ביזה של הרכוש
היהודי שנותר.
במחנה העבודה שבו שהה המחבר לא הוכרזה פקודת ההשמדה באופן מיידי אך אחדים הומתו בהתקפות אקרעיות של המרצחים. לאחר עשרה ימים נוספים נשלחו גם
המחבר ויהודים נוספים שהתחבאו לטרבלינקה.
תעלומת העלמו של דודי מנחם אייזנברג דרבנה אותי לכתוב סיפור בדיוני זה
להשתמע
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
מכירים ודאי את גירסת
'מי האיש?'
מתהילים ל'ד 13-15.
זה מה שאני מנסה לממש בחיי...
אך האבסורד של הנאשם - האשם הלאומי המתכחש לאחריותו
עורר אותי לחבר *גירסת חידת מי האיש?*
מי האיש?
שכביכול אוהב עצמו (לא בטוח)
מפחד מרעייתו, מבנו
מימים באים - מימים רעים
מרבה לדבר סרה.
לחרב תקוה...
מפקיר חטופות
מקריב צעירים למולך.
על מזבח 'הנצחון המוחלט'
מחליף את מליצת 'ניהול הסיכסוך' בסלוגן 'הפתרון הסופי'
מבחין בשלום בורח
מביאים לו עסקה מורח.
רק את ילדיו הפרטיים. שומר הייטב
הרחק מסיכוני 'הנצחון המוחלט'
ולא סתם רחוק...
תחת אבטחה שב'כ
והעלות עלינו....
מי האיש?
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
קטע שאולי יעזור לכם לרפא האכזבות ולחזק את התקווה. (נכתב בהשראת נשיא תונסיה לשעבר - מנסטף מרזוקי)
אני מאנשי הדרום, דרום תוניסיה על גבול המדבר, מדבר סהרה הענק.
סבי היה יוצא כל סתו אל גבול המדבר ומפזר זרעים, בתנועות רחבות לכל עבר.
אני הקטן בעקבותיו מפזז ומפזר גם כן בהתלהבות.
אך כאשר התבגרתי והייתי לנער יהיר, לעגתי לסבי "מה אתה זורע? לא חבל אתה מתאמץ לשוא"
"לא יגדל פה כלום, ראה האדמה חרבה שנים לא ירד פה גשם..."
סבי לא התרשם ונתן לי בסבלנות לסיים לעגי.
ורק אז אמר "ואם ירד גשם ואני שמעתי לך ולא זרעתי מה יגדל אז??? אבנים?"
"ראית פעם את המדבר אחרי גשם?"
הרגע הזה המראה הזה נחרט בתודעתי וכך הפכתי אדם מאמין ...
נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים
מאגדות סאלח אבו ראס.
הכפר ריינה התפרסם ברימונים, לא, לא מה שאתם חושבים....אלא, פירות שתושביו התמחו בגידולם...
לבאשרה היו עצי רימון מהמשובחים ביותר בכפר. כה גאה היה בהם, שאף לראות כל אחד מהם פורה בשלמות, והיה ממתין בסבלנות, שכולם יבשילו לחלוטין, שכל רימוניו יפתחו כתריהם ויראו כמלכים במלוא תפארתם, בטרם קטף אותם.
ג'וחה אל ח'דר, שכן "ירוק" וטרי בכפר, היה עובר בשביל הסמוך לביתו של באשרה ומתבונן ברימונים המסמיקים מדי יום, התקשה לעמוד בפיתוי. הוא גם לא מאלה המקפידים במיוחד מה על 'מה של מי..', 'פשוט בא לו' על הרימונים של באשרה. בצהרי יום לוהט של סוף הקיץ, ניצל רגע שנראה לו, שאיש אינו מבחין בו, קפץ מעל הגדר ו'רוקן' אחד העצים מרימוניו.
כאשר באשרה גילה זאת, לא ידע את נפשו, ובחמת זעם אץ לתפוס את הגנב. כשמצא בחצרו של ג'וחה שק רימונים מלכותיים מיד זיהה בהם את רימוניו. התנפל על הגנב ודרש ממנו להחזירם!
הגנב הבין שהגזים, לקח את שק הרימונים, החזירו, התנצל והלך. כשהיה בדרכו חזרה לביתו השיגו באשרה והכה אותו בראשו מכה איומה.
השכנים מסביב שעקבו אחר האירוע, שאלו את באשרה בפליאה, "היינו מבינים לו היכית אותו ברגע שגילית שהוא הגנב, אך אז הסתפקת בדרישה שיחזיר את הרימונים, וכשהוא החזירם והתנצל.. דוקא אז היכית???
הלך ג'וחה ופנה לנכבדי הסולחה, תבע את סבלו ועלבונו
הלכו הנכבדים הללו אצל באשרה ודרשו ממנו תיקון והסבר:
"מדוע דווקא לאחר שהגנב מילא את דרישתך
רצת אחריו, היכית בו ופצעת את ראשו?"
"כי הוא לא החזירם למקומם!" ענה באשרה בזעם
"מה זאת אומרת?" קפצו הנכבדים בפליאה והצביעו "השק הרי כאן בחצרך!?"
אלא, שבשארה לא ויתר..
"כן, אבל כשאמרתי לו להחזירם כוונתי הייתה שיחזיר את המצב לקדמותו, לא רק שיביא השק לחצרי, אלא שיחזור וידביקם חזרה אל העץ, כמו שהיו... "
נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים
בחייו מחמוד לימד אותי לאכול חומוס עם פול,
בחייו מחמוד לימד אותי לשתות בירה לבנה,
בחייו מחמוד לימד אותי לקבל את האחר וגם יותר,
אך יותר מכל הלמידות שלימד אותי מחמוד בחייו, לימד אותי מחמוד במותו!
את מחמוד היכרתי באחד מימי החופש הגדול של נעורי. כילד הייתי פטריוט ואולי אפילו קצת אדיוט...
עד שהכרתי את מחמוד הייתי מסכם במחברת חשבון מיוחדת את מספר הערבים שנהרגו או חוסלו בידי זרועות הביטחון לפני ואחרי קום המדינה. פשוט שנאתי ערבים!
מחמוד היה הערבי הממשי הראשון שבאמת הכרתי!
באותו חופש גדול רציתי להרוויח את דמי הכיס שלי. אז הלכתי לעבוד בנמל יפו שם עבד אבי ומחמוד עבד אצלו במחלקה. צירוף מקרים זה שינה את חיי.
כאשר הגעתי אבי הציג אותי בפני מחמוד, ובצד אמר לי: שמחמוד "ערבי טוב" שאפשר לסמוך עליו.
שאלתי אותו מזאת אומרת? איך הוא יודע? אז אבי ידע אותי שמשפחתו של מחמוד הוציאה את משה שרת מיפו עם פרוץ המאורעות ב-1947 והעבירה אותו בסירת דיג למקום מבטחים בת"א. שמעתי ונרגעתי.
עבדנו יחד בארגון מחסן החבלים, במהירות נוצרה כימיה. למרות שמחמוד היה כחמש שנים מבוגר ממני, התייחס אלי ברצינות ובחברות וזה עבד עלי. שהגיע הזמן לאכול לקח אותי לחומוסיה ברחוב 60 בעג'מי, למדתי לאהוב פול ולאכול את המנה עם ירקות חתוכים לרבעים. חזרתי עם תחושה שעברתי חוויה ראשונית.
עד למפגש הזה, כבן לעם נרדף, חשבתי שאני יודע מה רוצים כל הערבים... שאני מכיר אותם... והתברר במקרה הזה שלא היא, ויותר מזה הבנתי שלפחות מבחינה לוגית ההנחות דורשות בדיקה. אך יחד עם זאת שמרתי את מערכת היחסים החדשה הזו בסוד משאר חברי, פשוט לא העזתי לומר עדיין בקול שיש לי חבר ערבי.
למחמוד שהיה גם דייג, הייתה סירת מנוע. מדי פעם היה בא בשבתות ואוסף אותי מתוך הירקון מתחת לאקליפטוסים הענקיים. מחמוד היה עוגן ואני הייתי קופץ בהתרגשות לסירתו. לאחר זאת יחד היינו יוצאים לים ושטים אפילו עד חוף "אכדיה" ושם הייתי קופץ שוב הפעם מתוך הסירה ושוחה שבלבי גאוה על ה"התפלחות" המוצלחת ששומרי החוף אפילו לא חשבו עליה! לסירה היית תחתית כפולה כמובן ובתוכה העמיס מחמוד בקבוקי בירה. בתחילה אני מצאתי אחד של בירה "שחורה" ושתיתי אותו, אך בהמשך מחמוד שכנע אותי לנסות גם את ה"לבנה", חזרתי הביתה מבוסם, אבל בהמשך למדתי להינות בכיף מהרפתקאה הזו.
החופשה עברה, אך המפגשים שלנו המשיכו כל עוד מזג האויר איפשר לנו לצאת לים...
עבר זמן, ביום שגרתי למדי, חזר אבי מהנמל ובפיו בשורת איוב: מחמוד נעצר, נעצר על ריגול...
אני נדהמתי ותליתי שאלה באבי: איך זה יכול להיות הרי אתה אמרת?! אתה הרי אמרת שהוא ערבי טוב, ממשפחה ערבית טובה שהצילה את שרתוק, ראש הממשלה של ישראל, איך זה יכול להיות?
אבי לא ממש ענה לי רק התבצר באמונתו בממסד. לא היה לו כל ספק, "ברור שהמשטרה יודעת מה שהיא עושה!"
לא עברו אפילו שבועיים ועיני נתקלו בידיעה קטנה בעתון "עציר ערבי התאבד בכלא עכו" העציר הזה היה החבר ה"אחר" שלי...לא היה לי מישהו לחלוק איתו, לשתף אותו בכאב, לא ידעתי את נפשי
בקיץ הבא כשהגעתי שוב לעבוד בנמל היה זה לגמרי אחרת.
היה לי חלל גדול בלב. מחמוד חסר לי, וגם שאלות מדוע? איך? ולמה? הטרידו את מנוחתי לא הייתי שלם עם הסבריו של אבי, אך לא העזתי לחזור למקומות אליהם הייתי הולך יחד עם מחמוד.
משהו בילדות שלי נסדק, אך "ברחתי", וכיסיתי את השאלות המטרידות, באקשן של תנועת הנוער, קן צפון, אהבה ראשונה שנדלקה, כל אלה כמעט קברו את זכרונו של מחמוד.
לקח לי עוד תקופה, עד שאספתי אומץ והלכתי לעג'מי לשאול את מכיריו של מחמוד מה קרה? מדוע ואיך?
ומה ששמעתי ערער את אמונתי העיוורת בצדק הציוני. על פי עדות חבריו, מחמוד יצא נגד עסקה שרקחו אנשי הוואקף ביפו. הוא ניסה לארגן מחאה נגד כוונתם למכור את שטח בית הקברות המוסלמי, שמצפון לשכונת מחלול, ליזמים של מלון הילטון. בעקבות פעילותו זו נעצר, כביכול, באשמת ריגול. ובמעצר זה סיים את חייו הקצרים.
למרות שהתקשתי לקבל בביטחון סיפור זה, הספקות החלו לנקר בליבי...
החברות הקצרה, סיומה הטרגי וסיפור הרקע היפואי שלה היו לי ראשיתה של התפקחות מאמונתי חסרת הספקות ב" צדקת דרכנו" !!!
כשבגרתי, נתקלתי בסיפורו של ג'אן טארו ב"דבר" של קאמי, על הרגע שבו השתחרר ויצא מצלו של אביו השופט. קטע זה הדליק בי ניצוץ, היה זה רגע מכונן שהדהד והתחבר לסיפור הנסתר מילדותי.
נכתב לפני 13 שנים ו-11 חודשים
