אני מאוד אוהבת הגדה של פסח זו מכיוון שהיא מקפידה להדגיש את הרבגוניות שבטקסט, שנארג במשך שנים רבות. העיצוב הבהיר - מאפשר לקורא לעקוב אחרי הטקסט המסורתי, אך גם להיחשף לדעות, מנהגים ואפשרויות שונות של קריאה: קבלה, חז"ל, פרשנות מודרנית, שירה וסיפורים אישיים - כל אלו תורמים להצגת הגדה מעניינת ומאפשרת מסלולים שונים של קריאה. עריכת ההגדה מאפשרת לקוראים הסקרניים - לקרוא באופן ממוקד על מסורות ומנהגים שהלכו והשתלבו בשתי וערב שהינה ההגדה.

מכיוון שהגדה זו היא תמיד זו שאני בוחרת לקרוא בליל הסדר - אשמח מאוד לשתף אתכם במחשבות על הקריאה ועל האפשרויות לראות באופנים בהם ניתן לפרש את ההגדה ואת מעשה ליל הסדר - כמעשה של חופש ובחירה, כמעשה המגלם בתוכו את היציאה לחופש הפרשנות שיציאת מצרים הוא אחד מביטוייה. לא עוד עבדים למשמעות שנקבע על ידי אחרים, אלא אנשים חופשיים להחליט כיצד להתייחס למסורת - כל שנה מחדש.
הנה דברים שכתבתי על הקריאה בלילה הזה. חמישה הקשרים כחמישה מסלולים של קריאה:

כשמגיעה עונה זו, אני מוצאת את עצמי חושבת על הדרך שבה ארצה לקרוא את ההגדה. קריאתה אף פעם אינה מובנת מאליה. מבחינתי הקריאה הינה הזמנה להפוך את הטקסט הישן, לכלי שמאפשר לתת ביטוי לסיפור פנימי ואישי. האמנם?
ובכן, כמו שקורה גם במסורות אחרות ניתן להוסיף עומק ומשמעות לחיפושים ולהתלבטויות עכשוויים על ידיי "כתיבה מחדש" של טקסטים עתיקים, על ידי מילוי השלד שהכתוב מציג. המרשם ידוע ומוכח: קריאה חוזרת וחקרנית של טקסט עתיק מאפשרת להעמיד אותו באור מתחדש. מה נגלה בקריאה זו? טקסט עשוי טלאים: סיפורים, מדרשים, פיוטים, ברכות וטקסים שחוברו יחדיו. הם מזמינים אותנו לקחת עמדה פעילה: אפשר לשלול אותם באופן גורף, ואפשר לזהות בהם אתגר פרשני של קריאה. התייחסות המשתנה לפי הזמן, המקום ומצב הרוח.
בזכות הקריאה - ניתן להפוך שעטנז זה של שפות ומנהגים, לכלי הנושא אמירה אוניברסלית ואישית כאחת. סיפור ההגדה הוא סיפור על יציאת מצרים. סיפור ארכיטיפי שפונה לרבים - יציאה מעבדות לחירות. ההגדה היא מעשה פרשני רב היקף אשר במרכזו סיפור מקראי ומערכת טקסים שנקשרו בו. כפי שאני רואה כעת, זוהי יציאה מתמשכת לחופש שבטוויית משמעות בעולם ובכתוב. וכמו בהגדה החוזרת על עצמה בכל שנה, היציאה אל החופש היא מעשה מתמשך שאינו נגמר. ההגדה יכולה להפיח השראה: איך לקרוא את הגדה הפעם? איך לתת לה לומר דבר-מה היום?
להמשך הקריאה: http://www.etnahta.co.il/2015/04/blog-post.html#more

חמשת ההקשרים הם דרכים לקרוא, לזהות תופעות, לפרש ולארגן. הם דרכים ללקט את החומרים שמהם מתגבשת "קריאה" ייחודית. ההגדה מזמינה תנועה גלית זורמת זו, החוזרת על עצמה כל שנה, בגווניה הרבים.
אני מודעת לכך שניתן לוותר על טקסטים עתיקים מעין זה. בקלות ניתן לומר שהם משעממים, לא רלוונטיים ומיושנים. יחד עם זאת, אני רואה בהם וביכולת הישרדות שלהם פנייה אישית אלי, מעל גלי הנשייה, להתאמץ ולזהות בהם דבר-מה שיחזיק אותם פועמים וחיים, מעוררי משמעות ועניין. בעשותי כך, אני רואה את עצמי כמממשת סוג של חופש שניתן ביציאת מצרים: החופש להמציא חיים משמעותיים, החופש לקרוא ולפרש, החופש להתנגד לתפלות שבעבדוּת, החופש להפוך טקסט לאירוע חיים.

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות.
איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד? חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים.
מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו.
בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול:
"מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה"

קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. (להמשך הקריאה של הניתוח - ראו באתר שלי: www.etnahta.co.il ). הספר בהחלט שווה קריאה!

זוהי תערובת של חוות דעת על הספר ומחשבות על הקריאה:
קראתי את סטונר (יצא לאור לראשונה ב-1965, ושוב ב-2003) לפני מספר חודשים, ומאז – אני רוצה לכתוב עליו כדרך לברר לעצמי מדוע הספר הילך עלי רושם כזה. וזאת - למרות שבזמן הקריאה הרגשתי מעין "סערה פנימית" לתיאור עולמו של סטונר והבחירות שלו. במה טמון כוחו של הספר? אולי בתיאור הראליסטי ובשפה הישירה? אולי באיפוק המספר ובחמלה שהוא מגלה כלפי הדמויות? ויכול להיות שהטון המינורי הוא זה שמעצים את חוויית הקריאה? איני יודעת בבטחה.
שאלות אלו הן מורכבות, כי הן שואלות דבר-מה על כוחה של החוויה האסתטית, על משהו שלא קשור לאיכויות "הנפשיות" של הדמות או לטיב האירועים שבהם היא מעורבת. זה משהו אחר, חמקמק, עצמתי, מעורר רעד רגשי: נדמה לי שזה משהו קשור לאופן שהטקסט "מפתה" (בשפתו של רולאן בארת) את הקוראים להיכנס אל בין שורותיו ולהשתכן בעולם המיוצג: להיות "אחר" ולחוות "אחרוּת" זו בעזרת ניסיון אישי.

למרות הפרטים הרבים על התנהלות חיו - מלידתו בחווה חקלאית ובעולם צחיח ונטול "אינטימיות" רגשית, ועד להפיכתו למרצה לספרות אנגלית ודרך נישואיו המשונים לאדית - מעט הוא הנחשף לנו, הקוראים, על חיי הנפש של סטונר. לאורך כל הספר עניין אותי להבין את דרכו לבחור, לוותר, להחליט, להימנע. בעיני, מעין אי-הִצמדות בודהיסטית מאפיינת את התנהלותו. תשוקה ואדישות, מסירות וניתוק - האירועים פוקדים אותו והוא נשאר כקליפה המעוררת סקרנות. מה יש בו? פערים –פערים באריגת הטקסט מזמינים את הקוראים "להשלים" את מלאכת המימוש של הרומן בעזרת רגשותיהם ומחשבותיהם. הכאב, התסכול, הציפות, ההחמצות והאכזבות של הקוראים "מוהתקים" (displacement) אל שלד הטקסט ומקבלים חיים חדשים ביצירה. בזכותם סטונר חי. האיזון העדין בין המתואר לבין המרומז או הלא-מוגדר הוא אחד ההישגים של הרומן – להצליח לערב את הקוראים במלאכת היצירה מחדש של הרומן.
הספר מאפשר לשער עוצמה רגשית: מעין תשוקה וחיוּת מתחת להתנהגותו הקונפורמית וכביכול אדישה. בדרכו של וויליאמס לעצב את סטונר, יותר הוא הנסתר מן הגלוי. בלי להיסחף אחר תיאורים מפורטים של רגשותיה, הדמות משתנה מול עינינו, אך היא לא הופכת למלוכדת – הסתירות לא נפתרות, ומלוות את סטונר כל חייו, עד לרגעי המוות והניסיון האחרון מבין ניסיונות רבים "לסכם" לעצמו שהחיים שהוא חי היו ראויים. בין הכיסופים לאהבה אנושית והמסירות לאידאליים ולהוראה - סטונר שומר נאמנות לעצמו. מדובר בקצה הקרחון אשר רובו נסתר במעמקים. והקוראים הם אלו שצוללים למעמקים אלו בזמן הדיאלוג עם הכתוב.
המבנה ה"מחורר" של הטקסט הוא דלת כניסה לדמיון הקוראים: הפערים של אי-מוגדרות (איזר - Iser) "מחייבים" אותנו לתת משמעות למעברים, להצדיק את הפעולות, ליצור רצף עלילתי ופסיכולוגי בעזרת רגשות אנלוגיים הלקוחים מחיינו ומהתנסויותינו. זהו מצב כפול שתהליך הקריאה מאפשר: התבוננות בעולם הדמויות ובו-בזמן, הפניית המבט והרגש אל החיים שלנו.
על נושאים כאלו - ניתן לקרוא עוד ב- www.etnahta.co.il

רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר רכבת לילה לליסבון, מאת פסקל מרסיה, הרגשתי עד כמה הוא השאיר עלי רושם חזק. מצד אחד, הוא ממציא מחדש את ספרי המסע עליהם הוא נבנה: הגיבור יוצא לדרך, עוזב את הכול מאחוריו, ויוצר לעצמו זהות חדשה שאנחנו, הקוראים, עדים לה בפליאה. מצד שני, הוא משלב הגות פילוסופית בחייהן של הדמויות. והדמויות – הן המשוות את העצמן לדמויות אחרות בספר או ביצירות ספרות המוזכרות לאורך העלילה.
גרגוריוס, הדמות הראשית, קונה ספרים, מקבל ספרים, מוצא אותם וגם מחפש אותם.
לספרים יש להם משקל רב בחייו של הגיבור. משקל פיזי – הוא לוקח אותם בשקיות ובמזוודות, יושב אתם בבית קפה ובשולחן המורה בבית הספר, בספריות ובחנויות ספרים מאובקות. אך במיוחד משקל נפשי: ההרפתקה כולה מונעת על ידי שמיעה של קריאה של מספר משפטים מספר זר הכתוב בפורטוגזית - קולו של הדובר בספר זה מהדהד בגיבור ודוחף אותו החוצה ממתוך עצמו, למקום אחר, אל מעבר לגבולותיו, ומעבר לגבולות העיר והמדינה המוכרות לו, כדי להכיר אחרים שיהפכו להיות חלק מחייו וכדי להכיר את עצמו מחדש – כדי להפוך לאחר. הספר הוא הצעד הראשון לדיאלוג פנימי מטלטל, בעל השלכות מפתיעות הן לדמות והן לקוראים.
במציאות כמו בספרים, טקסטים מנהלים דיאלוגים ביניהם. זיכרונם של הקוראים הוא "המנוע" להפעלת דיאלוגים אלו. החוקר הרוסי מיכאיל באחטין טבע את המושג "אינטרטקטואליות" כדי לציין התייחסות זו: כל טקסט מתייחס לטקסטים שקדמו לו, בין אם בצורה ישירה או בצורה עקיפה. בדרך זו הוא משתייך למסורת מסוימת של קוראים, של דרכי הבנה ופרשנות, של עיצוב מרחבי הדמיון, של קריאוֹת. באחטין חקר את ההדהוד הזה בין טקסטים, את האופן שבו סופר מעבד ונותן צורה מרעננת לטקסטים אחרים. הכתיבה הופכת כך לעדות הקריאה שהייתה.
יחסים אלו בין ספרים יוצרים סוג מיוחד של "רשת", המכילה בין חוטיה אופני התייחסות לכָּתוב.
לביקורת בשלמותה - www.etnahta.co.il

מספר מילים של ספר מרתק ומרגש זה, בו נעשו בחירות ספרותיות ייחודיות שהצליחו לתת לו עומק, אוניברסאליות ופיוטיות עדינה.
הספר מוצג כדוח שברודק כותב כדי לזכות את אנשי הכפר מהרצח בו רובם היו מעורבים. ברודק הוא בו זמנית משכיל, רגיש והיחיד שיודע לכתוב, וגם שונה, לא מעורב במה שקורה סביבו ומוכן להתנהג כלא-אדם כדי לשרוד. האמביוואלנטיות של ברודק כמספר וכעד שזורה לאורך כל הטקסט הצירוף שקלודל עושה בנקודת הראות של ברודק על האירועים, יחד עם רצונו לצרף עדויות המעניקים "אמיתות" לדבריו - הוא רכיב התורם למורכבותו של הטקסט, ולמתח בין התנבוננות להתרגשות.
אני חושבת שהאופן שבו קלודל מצליח לתאר חפצים, ריחות ומראות היום-יום כפתח תמיד פעור אל עולם הזיכרונות מן העבר - הוא הישג ספרותי מעניין, המעניק לספר את מבנה השכבות שלו.
בנוסף - היכולת להמציא שפה כדי לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, מה שמעבר לשפה, הוא גם בעיני מרכיב חשוב ביצירת עולם הספר: עולם מוכר ויחד עם זאת רחוק ואחר, עולם שבו היופי הפסטוראלי מתערבב עם אלימות ואטימות רגשית. עולם שבו האהבה והחמלה יכולות להיות כוח מניע ומרפה, כפי שגם ההרס והיהירות יכולים להשתלט עליו.
הקורא מוזמן להפעיל את היכולת לזהות פרטי עלילה כמוכרים ביותר (עולם השואה והאסירים, הכיבוש הנאצי, מחנות הריכוז וההשפלות - הכול, מרומז ולא מוזכר באופן מפורש), וגם להפעיל את המימד האלגורי הפועל בכל הספר ונותן לו את היכולת לדבר על כאן ועכשיו(הכל יכול להיהפך לסמלי, גם ברמת הדמויים והדמויות, וגם ברמת העלילה הרחבה).
הספר מזמין לדעתי קריאה שמצד אחד עוקבת אחרי העלילה והשלמת הפרטים, ומצד שני, מייצרת בקורא, כל הזמן, התחושה שמדברים על משהו נוסף, שלאמירה יש הדים מעבר לטקסט עצמו. זהו כוחו של רומן מצויין - לחרוג אל מעבר לעולם המסופר ולהדהד בתודעתנו ובמציאות הסובבת אותנו.
"גם זוועה יכולה לייצר יופי", כפי שברודק אומר מתישהו במהלך הספר. ספר מזמין מחשבה.

בדיונות הוא אחד הספרים שבלעדיהם – אי אפשר לחשוב על הספרות המודרנית. זאת לא אמירה מוגזמת. בעקבות צעדיהם של פראנץ קפקא ואדגר אלן פו, משנה חורחה לואיס בורחס את ההבנה של מהו בדיון ומה הם "נושאים ספרותיים" – אבל יותר מכל, הוא משנה את מקומו של הקורא ביחס לטקסט הכתוב ואת דרכינו להבין את מעשה הקריאה. נכון – קדמו לו סופרים אחרים שאתם הוא מנהל דיאלוג עשיר לאורך כתביו. דיאלוג המוטבע ברוח הרעיונות שהפיץ: כל סופר "ממציא" את קודמיו בדרך קריאתו.
הופעת בדיונות בשנות ה-40, ובמיוחד התרגומים שלו לאנגלית ולצרפתית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עוררו מבול התייחסויות לספר קטן זה, מתוך ניסיון להבין "מה העולם המתואר פה?", "מה כל כך מעניין בדיונים מלומדים על ספרים שלא נכתבו מעולם?", "איך אפשר להשוות תרגומים של ספרים דמיוניים?", "האם זוהי ספרות מנוכרת ויבשה?"
בסגנון מוקפד וחד, לפעמים בהומור ולפעמים בדייקנות מתמטית או בחיקוי התפלספות מופשטת, מציג בורחס בספר זה, עולמות בדיוניים המשאירים את חותמם על העולם האחר, הספק מציאותי, ספק הזוי. חותם זה ניתן לזיהוי בעולמינו היום: דמויות ספרותיות בהשראתו, סרטים, שמות של אתרים ווירטואליים ושל תכנות מחשב. אך במיוחד בורחס נוכח בסוג המבט הרואה בעולם – ספר; במעשה הקריאה - מטפורה רבת עוצמה וגם חוויה אסתטית החורגת מהמילים; בחשיבה ההגיונית כביכול והסדירה – סוג של השלייה.

ספר מצויין המצליח לשלב תמונה רחבת היקף של תקופה היסטורית עם הנימה האינטימית של קולות המספרים השונים. הספר הוא שזירה ווירטואוזית של קולות ושל עלילה מינימאלית ובו-בזמן דחוסה. התודעה של כל דמות מספרת מתעצבת במהלך הפרקים ונחשפת לפנינו. בזכות מעשה הסיפור, התודעה מתקיימת ומגלה את עצמה. כל תודעה מאופיינת על ידי בחירה בתחביר ייחודי המייצר קול אישי שמהדהד בקורא גם אחרי שסיים את קריאתו.כל תודעה מפגישה אותנו עם דרך אחרת להבנות את העולם ולפרש אותו, בתקופה היסטורית אלימה, מטלטלת עולמות ומסרטטת את ראשית העולם שיהיה עולמינו.
יצירת דמויות ייחודיות ואמינות, הנמסרות בשתי וערב של קולות המנסים לבנות סיפור אישי וגם לתת משמעות לאירועים לא מובנים. מעשי החסד המתגלים פה ושם לאורך העלילה הם חלקיים ולא תמיד ברור שאכן הם כאלו. ובכל זאת - הם נותנים מעט אור בחיים אפלים.
נהניתי מאוד מהתרגום המצליח להעניק לכל דמות, את אופן הדיבור שלה והמשמר את הפיוטיות של השפה והשילוב שבין יופי ואכזריות.