ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 13 באוקטובר, 2014
ע"י פחד
ע"י פחד
את הספר הנ"ל קראתי בארבע וחצי שעות ללא הפסקה.
למה?
מממ, שאלה טובה.
(הרבה ספויילרים, קוראים חביבים, ראו הוזהרתם!)
אז כמו שהעלו פה בכמה תגובות - מה הקטע שחבורת בנים מתבגרים מטומטמים מצליחים לשרוד כל כך יפה?? איך? להקים שילטון מחוזק והגיוני ולחיות לפי חוקים - הי, הי, זה ממש נוגד את בעל זבוב!
אז זהו, שג'יימס דשנר די מסביר את העסק הזה. אומרים לנו מהתחלה - כל הרעיון של "נתעב" זה להשיג חבורת נערים שיכולה להתמודד עם מצבים שאי אפשר להתמודד איתם. להיות אפשריים במקום בילתי אפשרי. כל הנערים שהגיעו לשם, עד האחרון, היו מחוננים, חזקים וכו' בהרבה מנערים רגילים.
אז אתם מסכימים איתי שהגיוני מאוד שחבורה של ילדים כאלה תצליח לחיות בשלום במשך כמה שנים?
דבר שני, למי ששאל: איך הם לא התייאשו?
אז זהו, זה מה שהכי אהבתי. שהם לא י-כ-ו-ל-י-ם להתייאש. השתילו להם במוח שיש להם חיים לחזור אליהם, ושכל זה נמצא מעבר לפינה, אם רק יצליחו לפתור את המבוך.
איך הם יכולים להרשות לעצמם להתייאש?
בעצם, מה שצריך באמת לספר הזה זה הרבה סבלנות ובעיקר הרבה סקרנות: נפרשת לפנינו עלילה מותחת, כתובה בשפה סבירה, עם סלנג מיוחד, קבוצות שונות והיגיון עלילתי - הבעיה היא המבנה. 110 עמודים ראשונים זה שאלות, ה-50 הבאים זה שוטטות ומצבור של כעסים, אח"כ עוד כמה עשרות עמודים שבהם מתקדמים ולבסוף העלילה תופסת תאוצה.
מבנה מעצבן, לא? אבל מי שיכול להתמודד עם זה, ומספיק סקרן כדי להמשיך לקרוא בשטף, יהנה מכל רגע.
דבר שראוי לציון ואהבתי במיוחד זה ההתמודדות עם הבילתי אפשרי. המאמללים אינם יצורים שאפשר לעמוד בפניהם - הם הורגים, גוזרים, מטפסים וכו' בכל דרך אפשרית. הם מייצגים את הדבר החולני ביותר שאפשר להעלות בדעתכם. להתמודד עם כזה דבר?! ממש לא, עדיף לברוח!
ואז מגיע תומס, שהוא ה"זרז" של הניסוי. וכן, זה הגיוני שמי שיהיה הזרז הוא גם יהיה הגיבור המושלם לעלילה כזאת: סקרן, חכם וחזק, הגיבור הקלאסי (שזה דווקא אחלה בחלה)
ותומס מחליט להתמודד עם הבילתי אפשרי. ואני ממש אהבתי את זה.
הדמויות הם גם טובות לדעתי. הם לא נראו לי דומות מידי או קשוחות מידי בהתאם לנסיבות, הם דווקא היו מגוונות ונראו בדיוק כמו ש... טוב, כמו שכמה נערים שתקועים במבוך ייראו. דמות שראויה לציון בעיני היא צ'אק, ומה שאהבתי בה היה זה שהיא היתה דמות מ-ע-צ-ב-נ-ת, אבל אחת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הילד הקלאסי: מעצבן, תמים, שמנמן. הקשר שלו ושל תומס דווקא יצא די טוב, כי זה משהשאיר את תומס שפוי. החפירות, ההצקות, העצבים. תראו, זה ממש מזכיר יחסי אחקטן-אחגדול, וזה אדיר בעיני.
ניוט הוא דמות חביבה, גם המרפאים, מחבת הוא בחור משוגע(בקטע טוב, כע?) וגאלי קצת פחות. אלבי הוא מה שהוא אמור להיות - ילד, שלא רוצה לחזור. זה הגיוני, זה אמיתי, זה מגוון, ויש גם דמויות מישניות כמו מינהו וווינסטון, שלדעתי היו בנויות טוב בסך הכל.
מה שלא אהבתי זה הקטע עם הנערה. תראו, אחלה רומנטיקה נחמדה לאחלה ספר נוער, אבל יש בזה קצת פערים. איך נערה הגיעה אחרי עשרות נערים? למה יש להם טלפטיה? מה? מי? מוווו? אאאה, בנאלי.
טוב, נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.
בסך הכל, הרבה פעמים אני שוכחת שלהנות מספר זה לא לנתח אותו, זה לאהוב אותו.
והאמת, שנהנתי מהקריאה, הסתקרנתי, התמתחתי.
כנראה שזה דורש לפחות ארבעה כוכבים :) אחלה ספר, מומלץ מאוד לסקרנים, ובעצם לכל מי שבא לו על זה :)
נ.ב. מתרגלים לסנלג, ואני מעדיפה את זה פי ארבע מקללות אמיתיות. בסך הכל - זה חבורה של נערים, זה דורש כמויות של קללות, אבל הסופר עשה עימי חסד והכניס להם מילים מפגרות אחרות - תחליפים זולים, אבל שכיף לקרוא אותם. :)
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
