ביקורת ספרותית על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת מאת ויקטור הוגו

---

ליד המבינים יותר מבינינו, הבוגרים או המבוגרים יותר, אני קצת מתביישת לרשום את הביקורת שלי, אבל דחף עמוק גורם לי לדחוף את עצמי ולהסביר לכם מהי מהות "עלובי החיים" בשבילי.

עלובי החיים - השם הזה נראה כל כך פשוט בהתחלה, אבל עם כל עמוד שעובר אני מ-ב-י-נ-ה אותו. האנשים האלה שהעוני, העצבות, שברי הכלי שנשארו מהם הפכו אותם ל"עלובי חיים"... וזה נורא, כי עם כל דפיקה בדלת שז'ן ולז'ן מנסה, יורד המסך הזה שמסתיר מעינינו את האחרים ואנחנו רואים את העליבות הזאת, את מה שנשאר מאדם שהיה, ואני לא נוהגת בדרך כלל לקחת ספרים ללב יותר מדי, אבל אני לא יודעת למה בספר הזה המילים חדרו עמוק, הורידו אותי, גרמו לי להרגיש את הגיבורים באופן שגם ספרי שואה לא הצליחו להעביר לי את האומללות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מנחשת.
בגלל המילים הגאוניות האלו, של ויקטור הוגו, בגלל הדמויות שובות הלב האלו, שלא ציפו להרבה וגם לא קיבלו הרבה, בגלל העובדה שנשאר בהם "הטוב" שבי לא היה נשאר במצבם. בגלל האנושיות!
כמובן שהדמות שהיתה הרצינית מבין כולם אבל גם חדרה הכי עמוק אצלי היתה ז'ן ולז'ן, אדון מדלן, אולטום פושלוון או כל שם אחר. אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת נתן. אדם שהבין את משמעות הניתינה באופן כללי, וידע לאהוב ולהיפגע בשביל אחרים. "מצפון" אפשר לקרוא לו, או אדם טוב, או "קדוש מעונה" כמו שהנוצרים אוהבים לומר.
קוזט, מריוס, טנרדיה,פנטין - הם פשוט דמויות אנושיות. הם יודעות לשנוא, להיפגע, לעשות הכל בשביל עצמך, וחלק מהן גם יודעות לעשות הכל בשביל אחרים. החשיבה הפשוטה הזאת ש"כל מה שיש לך אינו שלך, ולכן אתה אמור לתת אותו לאחרים" המחויבות הזאת, כי אתה נולדת לעזור - זה פשוט מדהים. טוב מדי, פשוט מדי.

האהבה האמיתית של מריוס וקוזט, גברוש האמיץ חסר הפחד, אנז'ולרה נלחם - הכל מתערבל, ואתה מרגיש את האומץ של הדמויות, האהבה שלהם, הפגיעות שלהם, עקרונות חייהם.

אני לא יודעת להסבר את זה כמו שצריך, את הצמרמורת שעברה בי כי לא הבנתי למה לעזאזל אדם כמו ז'ן ולז'ן מקריב הכל למען אחרים - למה? הוא היה יכול לחיות חיי שלווה מאושרים אם לא היה עושה את זה, בעיקר בסוף של הספר, שבו הוא מחליט להתרחק מקוזט לטובתה... ואני שואלת: ומה עם טובתך האישית? מה איתך?
ואז, שוב, אני מבינה את מהות חייו של ז'ן - הוא בעולם בשביל אחרים. לא בשביל עצמו. וזה מה שמיוחד כל כך ומדהים כל כך בדמות הזאת, ובאחרות. אפשר לראות אותם מהצד, להבין אותם ולא להבין אותם, כמו שאתה מבין ולא מבן את האנשים שאיתם אתה חי.
ז'ן היא דמות לא מושלמת, היא ידעה לשנוא את מריוס - אבל היא טבעית, ואנושית ושמימית, וזה בעיקר מה שנגע בה, אני חושבת.

הספר הזה הרעיד אותי, צימרר אותי, לא הניח לי לעזוב אותו. אני מאוד מקפידה לקרוא רק בלילה, אבל הפעם צללתי לעולם שהוא לא שלי בלי להבחין, רק קראתי וקראתי בלי לעזוב, כי העלילה הזאת מושכת אותך לתוכה, כי כל כך אכפת לך מהדמויות, עד שאתה מבין שבאופן כלשהו אתה כבר מאמין בהם, מרגיש אותם.

אני לא חושבת שמישהו מקשיב כל כך לדעה שלי, אבל אני ארשום אותה בכל זאת: זה אחד מהספרים המופלאים בהסיטוריה, בגלל היותו אנושי.

» ביקורות נוספות של פחד
» ביקורות נוספות על עלובי החיים - קלסיקה במהדורה מחודשת