ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר (פחד)

ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים

הביקורת נכתבה ביום שבת, 25 בינואר, 2014
ע"י פחד

אני כל כך כועסת.
לא, לא על מי שהתעלל בהאנה. לא, לא על קליי.
אני כועסת על האנה.

*****

אני לא אוהבת מתאבדים. מישהו יודע מי דוד-אל? זה ילד מישראל שהתאבד... ואני כל כך מבינה כמה זה קשה, אני לא טיפשה, אני לא אטומה... אבל אני כן כועסת.
אני מטבעי אדם פשוט. אדם וותרן. אתם יכולים לקרוא לי "מיס רכרוכי" - אני לא אכעס. אין לי בעיה לוותר על שומדבר. תמיד אני הראשונה שמתנדבת כשצריך משהו, מוותרת מעצמי למען אחרים אם צריך, הכל.
אבל אני לא מוותרת לעצמי.
אסור לעצור, אסור להתייאש, אסור לוותר לעצמך.
ואני כל כך כועסת.
כי האנה וויתרה לעצמה.
היא רצתה שיהיה לה שחור.

במוות שלה אשמים כ"כ הרבה אנשים. 13 אנשים, ליתר דיוק. לא סליחה, לא שלוש עשרה אנשים. ארבע עשרה. והאיש מספר 14 הוא האשם העיקרי. נחשו מיהו מספר 14?
האנה. האנה בייקר היא מספר 14.
היא היתה עמוק בשחור, עמוק באפלולית. לא עצרה לרגע כדי להסתכל למעלה ולחשוב על אור, אור כלשהו, שיגיע אליה.
היא ר-צ-ת-ה למות.
נו, בטח, הרבה יותר קל לוותר, להרים ידיים. למה להתמודד עם כל זה? למה להתמודד עם העולם? בשביל מה, הרבה יותר פשוט לבלוע כדור, וללכת... ללכת בלי לחזור.
אתם יודעים מהי המנגינה החזקה בעולם? מכירים את ההמנון של המדינה, התקווה? כן, כן, זה שמחייבים אותכם לשיר בכל טקס יום זיכרון... כשכל התלמידים המצחקקים מנסים לעטות ארשת פנים חמורה ולשיר בלי לעשות קולות מטופשים.
אתם יודעים למה לתקווה הלחינו את המנגינה המסויימת הזאת? כי היא כל כך מלאת תקווה.
תנסו רגע להיזכר במילים... "עוד לא אבדה תקוותנו... התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים..."
מישהו שם לב למנגינה בתחילת המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו"?? אז אני אספר לכם. המנגינה העמוקה, האיטית, שבתחילת השיר מפנה מקום למנגינה... מרגשת. עוצמתית. חזקה.
תקווה.
אפשר להרגיש אותה מבעד למילים.
האנה לא רצתה בתקווה. היא לא חפצה בה. היא רצתה לשקוע עוד יותר עמוק בעולם השחור שלה, בביצה הטובענית של החיים שלה. כככה יהיה לה קל יותר, פשוט יותר.
אז היא מתה. כמה נוח.

שלא יהיו כאן אי הבנות - אני לא מסירה מעל האחרים את האשמה. אני לא נותנת לכל מי שהתעלל, שהטריד או שלעג לחיות בשקט. גם הם אשמים במוות. אבל האשם המרכזי הוא האנה.
כי היא לא רצתה לחיות. כי היא וויתרה לעצמה. כי היא ראתה שהעולם הוא מקום - מה לעשות - לא כל כך מושלם, אז היא העדיפה לעבור לגן-עדן. שם יהיה לה כיף יותר.
אז מה אם העולם לא מושלם?!?! א-ז מ-ה?
נכון שקשה, האנה, אני זועקת, אני צורחת, כדי שתביני שאני מזדהה איתך, עם הרגשות שלך... אבל נאי ואת שונות, את יודעת למה?
כי אני בחרתי לראות גם את הטוב...
היו לך שני הורים מדהימים. היה לך את קליי, היה לך את הנופים ואת הבית ואת החיים.
ואת בחרת לוותר עליהם. בחרת לא להעיף בהם אף מבט. להתמקד ברוע ולהשלים איתו.
הכל באשמתך.

אז הספר הזה נכתב מתוך טענה שגויה. אני כועסת גם על האחרים, על כל מי שאשם, אבל מי העיקרי - נו, אתם כבר יודעים מה אני עומדת לומר.

***

אנחנו חייבים להשים לב יותר. לפתוח, להציץ מבעד לחומות שלנו, ל-ר-א-ו-ת את האחרים, אולי יש עוד מישהו כמו האנה בייקר. מישהו שנוכל להציל... מישהו שנוכל להקים, להאיר אותו, לתת לו את ההזדמנות להכיר את המילה "תקווה".
אנחנו בני האדם, כל-כך אטומים... אני חושבת שבגלל זה האנה התאבדה. בגלל שהיה לה קשה. עם בני האדם, עם היצורים האלה, עם עצמה. כן, גם האנה בן אדם.
אבל אני לא אוהבת את הקשקושים האלה, כל סגנון ה"ההעולם אפל וקר", "אני שונא את החיים" וכו'.
אני פשוט מודה בעובדה.
בני האדם הם יצורים אטומים.
אבל אנחנו חיים, לא? ומה המטרה בחיים שלנו אם לא להתמודד? להתמודד עם עצמנו? עם האטימות שלנו?
אולי... אולי זאת המטרה שלנו.
אז קדימה, קומו על הרגליים. אני מקווה שתלמדו משהו מהחפירות האלה כאן למעלה... יש לכם הרבה עבודה:
להתמודד.
אולי כבר הזהרתי אותכם, ואלי לא, אבל...
להתמודד זה לא הדבר הקל ביותר. זה הדבר הנכון ביותר.

12 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של פחד
» ביקורות נוספות על 13 סיבות

טוקבקים

+ הוסף תגובה

no fear	no fear (לפני 11 שנים ו-4 חודשים) ביקורת נהדרת. אני מסכימה איתך כל כך. רק הערה אחת ויחידה על הדברים היפים שכתבת פה, כי אני פשוט לא יכולה שלא - הם לא 13, הם 12. 12 אנשים שבגללם היא התאבדה, כי אחד מהם הופיע בקלטות פעמיים.
אריאל	אריאל (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) פושה, אני באמת מצטערת אם נפגעתממשהו שאמרתי והרגשתשאמרתי לך משהו פוגע אישית, הכוונה שלי היתה רק לדון על הספר, אני באמת לא מכירה אותך כל כך ודבר ממה שאמרתי לא התכוונתי לפגוע בך. חבל לי שהרגשת מותקפת, כי לאנראה לי שמישהו כאן התכוון לתקוף אותך וככה זה לפעמים שרבים לא חושבים כמוך, ובכל זאת הדיון היה מעניין ומעניין לראות גם מישהו שחושב שונה למרות שאני לא מסכימה איתו, והבחירה שלך להילחם ולנצח בהחלט מזדקפת לזכותך
פחד	פחד (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) וואו, וואו, כנראה הגבתי בחריפות קשה, הא?? אני לא באה פה בהאשמות לאף אחד! ברור שמותר לכם להגיב על הביקורת!! :):) פשוט מכעיס אותי שאתם רואים את זה ככה. אנשים אולי הלכו רחוק מספיק כדי שהאנה תתאבד, אבל מי שבאמת הלך רחוק - היתה האנה... ממש ממש ממש סליחה אם זה השתמע כאילו רמזתי שאתם שופטות אותי! :-( ממש לא התכוונתי, דווקא אהבתי שהגבתן, כה שהיה לי על מה להתווכח, על מה לשבור את הראש, על מה להוכיח את העמדה שלי. אני פשוט לא מסכימה איתכן :) והיחס פה הוא אחד לארבעה/חמישה, אז זה לא כוחות... אבל, אני באמת עדיין חושבת ככה. עזבו אותי מהפוזות של "רואים שאת לא היית ממש על הקצה"... תאמינו לי שהייתי על הקצה, ולא פעם ולא פעמיים. שטויות במיץ עגבניות אם מישהו חושב שזה אחרת. ;-) כן, כן, אני יודעת שעכשיו תגידו: "אבל רואים את זה על הכתיבה שלך... שאת לא אובדנית..." מי אמר?? חחח ועברתי לפסים אישיים רק - ואני מדגישה: רררקקק - בגלל שהרגשתי שאתם עברתם לשם... כמובן שהביקורות שלכם נחוצות והכל פה מדובר על האנה, אבל רק הדגשתי (כנראה יותר מדי הדגשתי) שאני יודעת ממה זה נובע, על מה זה מדבר... הרגשתי את זה. ונלחמתי. כי זה לא נכון. כי זה לא צודק. כי זה לא בסדר. ואם אמרתי שאני לא טיפשה ולא אטומה ולא ולא וכו' וכו' זה רק כדי להעצים את העניין... בקיצור, יש לי משרה בעיתון ימני\שמאלני חריף ומוקצן במיוחד??
אנג'ל	אנג'ל (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) מצטערת אם זה נראה ככה, לא שפטתי. סליחה אם זה התבטא אחרת.
טופי	טופי (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) בנות יקרות, אין צורך לשפוט אף אחד, זה לא תחרות למי יותר קשה, רק שסף הסבל שונה מאדם לאדם. פושה, כמובן שאת לא אטומה. להפך, הבחירה להלחם ולנצח בהחלט לזכותך..
אריאל	אריאל (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) אני רק אסכם בקצרה ואענה לך על מה שכתבת, כי פחות או יותר הבנות אמרו כאן את עיקרי הדברים. מעולם לא אמרתי או חשבתי שאת ילדת שמנת מפונקת וטיפשה ואטומה. להפך, גם נתתי לך שבחים. מה שכתבתי לך היתה ביקורת על הביקורת שכתבת ועל הדרך בה את בחרת לראות את הספר ועל זווית הראייה שלי. משום מה, ובאמת אין לי מושג למה, בחרת לרדת לפסים אישיים במקום להתייחס לתגובה עצמה. מעולם לא דיברתי ולא היתה לי כוונה לדבר על הדברים שאת עברת כאדם. אני לא מכירה אותך באופן אישי, אין לי מושג מה עברת וכמובן שאני לא מזלזלת בזה. דיברתי בפירוש על הספר ועל האנה ועל המסר ופאנטה שלו, ולא עלייך. כמו לואיזי, אני לא מצדיקה התאבדות. וכמו שאמרו כאן כבר, לכל אדם יש את סף הסבל שלו, ואין טעם בהשוואה בינו לבין אחרים. אני לא מצדיקה התאבדות, אבל אני יכולה להבין אותה וממה היא נובעת. ולכן אני לא מסכימה איתך. מי שם אותנו לשופטים?
לואיזיאנה מנטש השקנאית	לואיזיאנה מנטש השקנאית (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) פושה, לא אמרתי אפילו פעם אחת שאת ילדת שמנת תמימה וטיפשה או מה שלא יהיה. דיברתי רק על הספר. לא אמרתי אפילו פעם אחת שאת לא עברת דברים בחיים או משהו. רק רציתי להסביר לך שיש אנשים שלפעמים לא חושבים שהחיים הם מתנה. יש אנשים עם נטיות אובדניות, ולפעמים אין לזה הצדקה וזאת סתם הפרעה נפשית. אישית אני חושבת שלהאנה הייתה הצדקה, גם אם היא ספציפית לא עברה את מה שאת כן. גם אני עברתי דברים אחרים לגמרי וחשבתי כמו האנה. אז מה? אולי היא בן אדם פחות חזק נפשית ממך והיא לא מסוגלת להתגבר על זה? אני לא מצדיקה התאבדות. אבל אני יכולה להבין למה אנשים מגיעים למצב שהם לא רוצים לחיות. ושוב אני אומרת, לפעמים זאת הפרעה נפשית. זה לא תמיד משהו רציונלי. אה, וספציפית כלפי האנה- ההורים שלה לא היו כל כך מדהימים. הם לא ממש שמו לב אליה כי היו להם בעיות כלכליות, וזה לגיטימי, אבל הם לא היו נהדרים כמו שאת מציירת אותם. וקליי? היא פחדה שגם הוא, כמו כל כך הרבה אחרים, יפגע בה אחרי שהיא תתקרב. זה כל מה שיש לי להגיד, לא תקפתי ולא אמרתי שאת טיפשה או ילדת שמנת. עם חלק מהביקורת דווקא הסכמתי.
אנג'ל	אנג'ל (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) פושה, הן לא תקפו אותך. הן אפילו לא קבעו את דעתך. הן ניסו להסביר שלא הבנת את הפואנטה של הספר. וכן, את אומרת שעברת את זה. בסדר, מאמינה לך. אבל מה שהיה פה בביקורת - ממש הוכיח את ההפך. כי את מוכיחה פה שאת לא יודעת מה זה להיות ממש ממש אובדנית. ממש ממש על הקצה. את אומרת כל הזמן שאת יודעת איך זה, אבל אני לא יודעת, כי אם כן היית מזדהה עם האנה. גם אם את נשארת פה, היית מבינה אותה. אני לא אומרת שלא עברת את מה שעברת. לכולנו יש את הדברים המלוכלכים שלנו שאחנו מעיפים מתחת לשטיח. אבל את כנראה לא יודעת מה זה להיות ממש אובדנית, כמו אנה. ואני לא באה ממקום של "אני יודעת חהחה את לא", גם סמדה ולואיזי לא. הן פשוט אומרות שלפעמים צריך להבין איך זה. כי האנה רצתה לחיות, ואת לא רואה את זה. כולם רוצים לחיות. כולם. אבל פשוט כואב להמשיך... היה יותר מידי. נכון, האנה לא עברה חרם - אבל לא היו לה חברים מלכתחילה, וכולם אכזבו אותה. לא היה מה לעשות חרם לילדה בלתי נראית שכזאת. יצא לה שם של זונה, החברה הכי טובה שהיא הרוויחה בגדה בה, חבר שלה הוציא אותה זונה. אני לא רוצה לחזור על הרשימה. אבל אני מאמינה שגם אדם מאוד חזק יכול להישבר. וכן, אולי אנה נראתה שהיא "מרפה אחיזה" מפעם לפעם. אבל ככה זה. כי היא כבר לא מצאה סיבה. היו לה חצאי תקוות, היא לא רצתה לקוות סתם. היא רצתה שמישהו יציל אותה. כמו שלואיזי אמרה, היא צרחה לעזרה כל הזמן. "היו לה הורים נהדרים, היה לה את קליי," - תמשיכי ברשימה, אני מחכה. עוד משהו? חוץ מזה, הן לא אמרו שום דבר על איך שאת או מה שאת, לא רמזו שאת ילדת שמנת או מה שאת לא חשבת שהן עשו. הן דיברו על האנה. הפואנטה של הספר הזה, אלה האנשים שהלכו רחוק מספיק. זה מוסר השכל לסימנים של מתאבדים. אני חושבת שזאת הפואנטה ושאת קצת איבדת אותה.
פחד	פחד (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) אטומה? וואו. זאת רמה חדשה של אטימות. אתם חושבים שאני אטומה. אני חושבת שאתם אטומים. אתם חושבים שאני תמימה ושמחה. אני חושבת שאתם טועים. אני לא טיפשה, לא ילדת שמנת, לא ילדת ה"הכל טוב אצלי איזה כיף". ברור שאני מבינה את האנה. גם אני עברתי מצבים קשים בחיים, אבל האנה וויתרה. אולי אחרי הרבה ניסיונות, אולי אחרי שניסתה לחשוב על אפשרות להמשיך לחיות. זה לא משנה. היא ו-י-ת-ר-ה. ואני לא יכולה לשמוע על זה. עברו עלי מצבים של - יאך לנסח את זה? קשים יותר לפעמים. האנה אף פעם לא הגיעה לידי חרם, אף פעם לא הגיעה לסף הסבל של אחרים. ברור שההחלטה שלה לא היתה פשוטה!! זאת בכלל לא שאלה! ברור שלא היה לה ק-ל למות... אבל אני כועסת על האנה. כי היא לא העריכה את מה שיש לה ביידים, כי בשלבים המאוחרים של הספר אפשר לראות שהיא כבר וויתרה מראש. גם הצ'אנס האחרון ההוא, עם היועץ, היה בחצי כח. היתה שם נימה של "אני מאשימה אותך כי לא הצלת אותי. לא היית מספיק רגיש כדי להרגיש בי. אשמתך." טיפשה שכמוך, האנה, את אפילו לא ניסית מכל הלב להציל את עצמך. חיכית רק לתשובה בסגנון: "כן, החיים קשים, אין מה לעשות. אם בא לך אז מותי." היא היתה יכולה להציל את עצמה. היא לא עשתה את זה. אני לא אטומה ולא אופטימית ולא תמימה ולא טיפשה. אבל אני גם לא מוותרת. לעולם. עאלק, "בשביל מה שווה לחיות?" אתם חושבים שאצלי לא חלפה המחשבה הזאת? שאני לא התמודדתי עם הבעיות האלה. לפעמים גם אני לא מסוגלת לראות כלום, לראות משהו, שכדאי לחיות בשבילו. אבל יש כל כך הרבה. כל כך הרבה שאסור לפספס. וגם להאנה היה כל כך הרבה - היה לה את קליי, ואת המשפחה ואת הידידים. אבל היא בחרה לא לראות אותם. היא בחרה לראות שקשה לה. היא בחרה בדרך ה"פשטוה". עכשיו תבואו שוב בטענה ש'זאת לא הדרך הפשוטה! זאת הדרך הקשה!' טעות. מה יותר קשה? תחשבו על זה רגע. כשממש קשה לכם, מה יותר קשה? להגיד " נו, טוב, אני מסוגל להתמודד עם זה, יש דברים אחרים טובים..." או לחשוב " אוף די, אני שונא את זה!" ולשקוןע ברחמים עצמיים. די, תהיוי כנים. ברור לכולם פה מה יותר פ-ש-ו-ט. זאת טעות לחשוב כמו האנה. זאת טעות לחשוב בקטע של "בואו נראה לך, ילדה תמימה ושמחה שכמוך, את הצד האפל של הירח". זאת חשיבה מוטעית. זה לא נכון. גם אני מכירה את הצד האפל של הירח. גם אני - אע"פ מספר שנותי המועט ביותר - כבר הספקתי להכיר את הטעם שמשאיר אחריו ה"אבדון", האובדניות. ובכל זאת, בחרתי לחתור בכל הכח, בשיניים ובציפורניים, לצד המואר של הירח.
שרון	שרון (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) ביקורת מעניינת והכתיבה טובה, אבל אני נאלצת לא להסכים. לא קראתי את כל הספר(אני רק בפרקים הראשונים), אבל בנאדם לא מוותר כ"כ בקלות על החיים. לא באמת. אני לא בנאדם כ"כ אופטימי(בכל מקרה, לפני כמה שנים, היום אני בסדר גמור) והיו תקופות שחשבתי שהמוות הוא המפלט היחיד(אבל בתיאוריה, כי זה הרבה יותר מפחיד לבצע את זה). כשמישהו מגיע למצב שהוא חושב שהמוות הוא המפלט היחיד, זה לא בגלל שהוא לא מסוגל להתמודד עם כלום, אלא בגלל שהוא התייאש מהחיים, ואולי בגלל שאנחנו, בני אדם, היינו אטומים מידיי בישביל לשים אליו לב, שלא לדבר על להיות אליו אמפטיים או סימפטיים. יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם אטימות, וגם באטימות יש דרגות.
טופי	טופי (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) עדיין לא קראתי, אבל הייתי רק מעירה שלכל אדם יש סף סבל, ולעיתים קשה שלא להשבר ולוותר.
לואיזיאנה מנטש השקנאית	לואיזיאנה מנטש השקנאית (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) אני מסכימה עם אריאל...ובאמת, בלי לפגוע, אני רק אנסה להסביר לך את נקודת המבט של האנה. אני בן אדם אובדני, ואני יודעת שהתמודדות זאת הדרך הנכונה, והאתבדות היא בריחה. אבל יש פעמים שאתה לא מבין למה שווה להישאר בחיים בכלל. שאתה לא רואה איך הטוב מתגבר על הרע. שאנשים אחרים גורמים לך להרגיש כאילו אתה כל כך לא רצוי בעולם, עד שהם כמט דוחפים לך ליד את הכדורים. אני מאחלת לך אף פעם לא להרגיש ככה. אבל יש אנשים שכן, וחושבים שהעולם הוא לא מקום טוב, ותאמיני לי שיש להם סיבות. אני לא מנקה את האנה מאשמה, אבל שימי לב, גם היא לא. וחוץ מזה, היא זעקה לעזרה, בכל דרך אפשרית חוץ מלהחזיק שלט "אני רוצה להתאבד, תעזרו לי". לאף אחד לא הייתה פשוט מספיק רגישות. רק רציתי להבהיר כמה דברים, כי סך הכול לפי הכתיבה שלך נשמעת לי בן אדם באמת טוב ואופטימי, ויש אנשים שהם פשוט לא כאלה. אז באמת, הביקורת שלך מעניינת ואופטימית וכנה, אבל רק רציתי להראות לך את הצד השני.
אריאל	אריאל (לפני 11 שנים ו-7 חודשים) ביקורת מעניינת ומאוד אופטימית, אבל אני חייבת לחלוק עלייך, משום שנראה לי שהדברים שאת אומרת פה נכתבים הצורה תמימה ביותר וקצת לא מודעת (תסלחי לי אם את נעלבת. אני מנסה לנסח את עצמי). לא נראה לי (ומנקודת המבט האישית שלי בלבד) שהבנת כל כך את הספר. כי ההחלטה הזאת, על מוות, על התאבדות, היא וודאי לא פשוטה, ובכלל לא הדבר הקל ביותר. נכון שיש אנשים שמפרשים אותה כבריחה וכפחדנות, אבל זה לא תמיד כך. יש אנשים שמגיעים למצבים חשוכים בחיים שלהם. ואני לא מדברת מניסיון, אם כי גם אני עברתי דברים לא פשוטים. אבל מקומות לא סתם חשוכים. ממש תהום. והם מאבדים את האמון שלהם בבני האדם, כמו שאפשר לראות בספר. האנה עברה דברים קשים במיוחד, שנטלו ממנה את השמחת החיים וכן, גם את התקווה. אבל בכל זאת, אם תשימי לב טוב, ואפילו תקראי את הספר שוב, האנה בכלל לא רוצה למות. האנה רוצה לחזור להאמין ורוצה שיצילו אותה ורוצה לחיות. הפתק שהיא שמה בשיעור, ב]ירוש נועד כדי שיצילו אותה. ולבסוף ספויילר השיחה עם היועץ, בה נתנה לחיים הזדמנות אחרונה והתאכזבה שוב. פעמים רבות בספר אפשר לראות את זה. האנה לא רוצה למות, אבל היא מתאכזבת מהחיים כל פעם מחדש. מבט אחד ותקווה חדשה, היו מיד מצילים אותה. את אולי חושבת שהיית עומדת בדברים האלה אם את היית היא, ואני לא מאשימה אותך באימרה הזאת. באמת יכול להיות. יש אנשים חזקים יורת ויש אנשים חזקים פחות. אבל אני לא חושבת שצריך לזלזל בזה. אאני אוהבת את הכתיבה שלך והכל ומה שאני כותבת כאן ממש לא נועד כדי לפגוע, אבל אני חושבת שזווית הראייה שלך קצת אטומה במקרה הזה. בכל זאת היתה לך ביקורת מעניינת, ואני מקווה שגרמתי לך לחשוב על דבר אחד או שניים. ומוות, הוא בפירוש, לא דבר נוח.