מורפיוס, איש החול, אחד מהאינסופיים, נכלא באחד הימים של המאה הקודמת במרתף של אגודת סתרים. הם קיוו ללכוד את אחותו, המוות, אך קיבלו אותו במקומה. והעולם נכנס לעידן שבו לחלומות אין אדון. עד שהוא משתחרר ויוצא למסע להשיב את כוחו האבוד.

אני חושב שזה אחד מספרי הקומיקס המוצלחים שיצא לי לקרוא. מורפיוס הוא דמות מצוינת, אניגמטי אבל מעורר הזדהות, כוחותיו ניכרים אבל איכשהו עדיין לא ברורים עד הסוף. גיימן הצליח ליצור יקום שלם שבו הכול קיים, מיתוסים ואגדות, סיפורים ועולמות שונים, לפעמים בכפיפה, לפעמים בסתירה. מורפיוס הוא גיבור שנאלץ לפעול, אבל העלילה לא תמיד סובבת סביבו. לפעמים הוא רק דמות משנה בסיפור אחר, לפעמים הוא מגיע בסופו. אולי כיאה לתפקידו, אדון החלומות, הוא בעיקר מניע את הסיפור הלאה.

האומנות משתנה לעתים מגיליון לגיליון (ואפילו הפן הזה מתאים מאוד לאופן שבו גיימן מעצב את המציאות), אבל הכתיבה נותרת בעינה. האנגלית הלירית היפהפייה של גיימן לא עוברת לחלוטין בתרגום לעברית, אבל אפשר לומר שהוא לפחות לא גורע הרבה מהקריאה.

ספר אפל, מתאים לנוער בוגר ולמבוגרים שעוד יודעים לחלום. מומלץ מאוד.

אז סוף סוף סנדמן תורגם!
כשראיתי פרסום על כך שהספר יוצא בקרוב בעברית התנהגתי כמו מעריצה בת 13 של ספייס גירלז(או כל להקה אחרת מודרנית יותר, הספייס גירלז פשוט היו אופנתיות כשאני הייתי בת 13)-כלומר נופפתי בידיים וצווחתי מהתרגשות.
ההתרגשות והציפיה לא הייו לחינם- סנדמן פשוט אדיר.
מדובר ברומן גרפי עם איורים מושקעים מאוד, המלל הגאוני של גיימן ורעיון מקורי ומתוחכם.
החיסרון היחיד הוא שהספר קצר מדי, וכעת יש להמתין לספרים האחרים שיתורגמו.
על העלילה בקצרה-
בשנת 1900 וקצת מסדר כשפים כלשהו מחליט להיות אדון על המוות- לזמן אותו ולכלוא אותו.
משהו בכישוף משתבש ובמקום המוות הם מצליחים לכלוא את מורפיאוס (סנדמן)- מלך החלומות והסיוטים.
הספר עוסק בהשפעות של ממלכת החלומות על בני האנוש, ומה שקורה כשהדמיון והמציאות מתערבבים,
בהמשך הספר מורפיאוס גם מנסה להשתחרר מכלאו ולהשיב לעצמו את כליו האבודים.

זהו ספר שדורש סבלנות- אבל שווה כל רגע
(הרבה זמן לא קראתי קומיקס, וכבר שכחתי כמה מורכבת הקריאה בו)
הוא מותח, מרתק ומעורר מחשבה.
מומלץ בחום!

כשאני מצוננת אני מתנהגת יותר גרוע מנשים בהיריון. לכן כשנמחקה לי הביקורת (אני לא בוטחת בוורד יותר), פרצתי בבכי תמרורים ובצרחות שבורות ואמא שלי הרגיעה את אח שלי (שנכנס להיסטריה מהעובדה שהתנהגתי כאילו בשרו לי שאני אמות עוד שבוע) כך; "אל תדאג, זה ההורמונים שמשתוללים אצלה עכשיו! היא לא תעשה לך כלום, היא רק רוצה קצת שוקולד. כן, אני יודעת ששתיים בלילה. אנחנו נסדר את זה. איכשהו."
ואז בכיתי שאני רוצה גלידה, והיא ברחה.
הורים.

בכל מקרה, האם אפשר להאשים אותי שבקנייה הנוכחית שני הספרים שלקחתי היו ספרי קומיקס? אחרי שקראתי שלושה ספרים מדכאים, שניים מהם ברצף, אני מניחה שאי אפשר לומר משהו מנגד.



יש לי משהו נגד קומיקס וסרטים/תוכניות מצוירות. מצחיק בהתחשב בעובדה שאני מעריצת אנימה גדולה (אני מן הסתם התכוונתי לתוכניות מצוירות מחוץ ליפן. כי בינינו, אנימנגה זה גדול). פשוט יש לי משהו נגד כל הספיידרמן וסופרמן וגיבורי על ושטויות כאלה והתלבושות המביכות שאנשים בחיים לא ילבשו, עם התסרוקות שאנשים יתאבדו לפני שהם יסתובבו איתן בפומבי. וחוץ מזה, הדיאלוגים המפגרים אף פעם לא קרצו לי (מדברת על התוכניות, לא על הקומיקס. התוכניות הרסו לי את הרצון לקרוא קומיקס, ואתם צריכים לראות אותן כדי להבין על מה אני מדברת). כלומר, למה אתה חייב להיות אידיוט ולומר לגיבור מה התוכנית שלך במקום לכסח לו את הצורה? באמת, רשעים? באמת? והם תוהים למה הם גומרים בכלא. באמת.

בגלל כל הסיבות שלמעלה ^ אתם יכולים להבין למה זה לא מובן מאיליו בשבילי לקרוא קומיקס. אבל למה לא, הבחירות האחרות של ספרים היו עוד ספר של המחברת של יומני הערפד (הו, אלוהים אדירים, מי הרשה לה להוציא עוד ספר? כשקראתי שיש שם רומנטיקה פשוט התאפקתי לא לברוח מהחנות כמו שד אחרי שאני אקרא את הספר לחתיכות), וספר נוסף שקראתי עליו ביקורת קוטלת וכלל, מן הסתם, משהו רומנטי, כנראה גם דביק, ומן הסתם גם נדוש.
אז לקחתי את הספר הזה ואת "הקמע" בתקווה לקרוא ספרים קלילים ולהפסיק לגלגל עיניים.

הבה נתחיל - זאת רק אני שיכלה להתבלבל ולחשוב (לרגע אחד) מהכותרת, שהוא סלנדר-מן? אתם יודעים, הבחור הקריפי בלי פנים שתוקף גיימרים מסכנים ביערות וירטואליים?
עם כל הכבוד לגיימרים – שזה שום כבוד (מצטערת, לא הצלחתי להתאפק. אוהבים אתכם, גיימרים^^') אז עם כל הכבוד לגיימרים, צחקתי הרבה בגלל זה. כלומר, איך אפשר שלא? לראות את השחקנים האומללים קופצים וצורחים קללות בעברית, אנגלית, וגרמנית (אני לא בררנית). הו, גן עדן של פחד D:

הספק-ספר ספק-קומיקס ספק-שניהם תפס אותי בלתי מוכנה - אני נהניתי! באמת, שאפו לגיימן. מישהי שאני מכירה המליצה עליו, אני סומכת על דעתה כי היא אחד האנשים היותר חכמים שאני מכירה. משהו בסגנון המילימי-גאוני שכזה, למי שמכיר את מילים.
זה לא משהו מעולה ומדהים שגרם לי להתחיל לבכות כמו מטורפת. (אזהרה: המשפט הבא כולל פרסומת סמויה) האנימה היחידה שאני איי פעם אבכה בגללה, היא אנימה מדהימה, אני אומנם בכיינית דגולה, אבל האנימה באמת הייתה מרגשת. "אנג'ל ביטס". בצורה אירונית קראו לאנימה על שמי - כלומר, כינויי. הייתי צריכה לצפות את זה.
אב בכללללללללל מקרה, אני בדרך כלל לא בוכה מדברים מצויירים. למה? כי הם גורמים לי לגלגל עיניים. כשמישהו מת ועוד איכשהו זה עצוב, הם צורחים וצורחים וגורמים לי לצחוק כמו מטורפת.
הקומיקס הנ"ל גרם לי לגלגל עיניים הרבה פחות. הוא היה יותר מותח, פחות קיטשי. יותר מקורי, הרבה פחות נוראי. הגיבור היה מעניין, הדמויות לא היו קבועות, והיו שתי דמויות ממש אהובות עליי - קיין והבל.
הבל, poor littel thing :(

אז הספר - אה, קומיקס, מגולל סיפור מקורי. משהו מרענן שפורץ מגבולות הספרים שקראתי לאחרונה. בשלהי המאה העשרים, באנגליה, חבורת מכשפים העוסקים בכשפים זולים מחליטים לכבול את המוות. המנהיג שלהם, מאגוס, לא כל כך בטוח בעצמו. אבל דוחף את עצמו קדימה ובעזרת כישוף מיוחד מנסה לזמן את המוות.
כמה נורא, הם זימנו את הבחור הלא נכון צקצוק בלשון, הנדת ראש לשלילה וכולאים אותו במרתף. לא לפני שגזלו ממנו את חפציו; מסכתו, הבגדים שעטה מעליו, תליון, ושקיק חול, משאירים אותו עירום כיום היוולדו, מה שמדגיש את החיוורון של עורו החולני.
משהו מתעוות בעולם בעקבות זה. אנשים רנדומליים חולים במחלה שנקראת "מחלת השינה". חלקם נרדמים ומתעוררים לעיתים רחוקות, חלקם נותרים ערים ולא יכולים לישון.
וככה העולם ממשיך להתקדם, וכל הזמן הזה היצור נשאר כלוא במרתף.
כשהוא יוצא משם, עברה מעל לחצי מאה, והוא מתגלה כיצור מאוד... מעניין. אל החלומות, אחיו הקטן של המוות, הסנדמן.

הסיפור עצמו מרתק. באמת, משאיר הרבה מקום לדמיון, מפותל, ופשוט מעניין. גיימן יודע לבנות טוב עלילה. היא לא רצה מהר מידי, או זוחלת לאט מידי. הוא לא מדלג על קטעים חשובים ויודע להשאיר את הקורא מרותק.
אז הנה כבר נקודה אחת לגיימן.

מה שגם - גיימן כותב טוב. רואים את זה, ולא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. הכתיבה שלו קלילה ולא כותבת דברים מיותרים, מתמצתת.
ועוד, הדיאלוגים בין הדמויות לא היו שיא הטמטום האנושי, כגון דיאלוג-קרב-נורא-אקראי:
"שם-כלשהווווווווו!!!!”
"שם-כלשהו-שנייייייייייי!”
"אל תמות שם-כלשהוווווווווווו.”
לא, זה לא היה כזה. כל כך שמחה. כל כך כל כך שמחה. אם מישהו קרא בשם שלך, הוא עשה את זה פעם אחת@.@ רק פעם אחת. תודה לאל.
גם התרגום לא היה שטוח ומעצבן, איכשהו הוציא את המיטב מהשפה העברית. אומנם לפעמים גרם לי לגלגל עיניי - טוב, עברית אחרי הכל. קומיקס אחרי הכל. שילוב לא משהו.

מה שגם, סגנון הציור היה נהדר. ממש אהבתי אותוD: היה בו משהו... מיוחד, אני מניחה. הסנדמן צויר בצורה מופלאה והציורים היו ממש טובים. מה שגם, אם היה משהו חושפני מידי הוא צויר ככה שלא הייתה יכולה להיות בי אי נוחות (משהו שאני מתייחסת אליו בתור נערה מתבגרת), כמו סצנת סקס או מישהו במערומיו.

אז זה לא היה משהו עוצר נשימה שגרם לי להפסיק לחיות ולבכות כמו מטורפת. מה שגם, לא היה בו הרבה חוש הומור. אבל הוא זוכה בכבוד בחמש כוכבים, יחסית ליצירות המצוירות האחרות.

ולספר הבא. טאםטאםטאם.

יומיים לפני ראש השנה הלכתי לסיפריה לקבל ספר שנשמר עבורי, וכהרגלי נכנסתי למדור בו נרשמים ונעטפים ספרים חדשים. נכנסתי לאמר שלום ושנה טובה.. ונעצרתי כהלומת רעם, על השולחן מצאתי ספר כחול ואפל ופנים מוכרים בשחור לבן הביטו בי מהכריכה.. "סנדמן"! לא ידעתי שתורגם והנה הוא, בסיפריה ובאופן לא צפוי לחלוטין כאילו יצא מחלומותי. ומיד, ללא כל שליטה עצמית הראויה לגילי לקחתיו והתחלתי לדלג בשימחה רבה בחדר הצפוף המלא ספרים חדשים. בטי הספרנית צחקה איתי ראתה את שימחתי המתפרצת לכל עבר ואמרה "את יכולה לקחת אותו" "אבל.. אמרתי, הכרטיס שלי מלא" "כוון שאת כל כך שמחה ומתלהבת את יכולה לקחת אותו, שיהיה לך כיף בראש השנה" כך אמרה לי בטי. ואני הודיתי לה בכל ליבי נשאתי את "סנדמן" כאוצר יקר והנחתי אותו ליד מיטתי.
קראתי אותו פעם ופעמיים ושלוש.. ולא שבעתי.
לספר שלושה פרקים.
זהו סיפורו של סנדמן, אחיו הצעיר של מוות, שנכלא כתוצאה מכישוף נחות (כהגדרתו) למשך שבעים שנה ועתה יצא לחופשי.. והוא מחפש דרכי נקמה ואת ממלכתו האבודה.
הדמויות והציורים נפלאים, אפלים כעולם הסיוטים ומעוררים את הדימיון כעולם החלומות.
בנתיים עבר חודש ויותר מאז קיבלתי אותו מהסיפריה והתקשתי להחזירו, והיום.. היום קיבלתי אותו כשי מחברה המכירה אותי ואת חלומותי..
הנה כולו שלי, לקראו שוב ושוב למצוא בו עוד פרטים שחמקו מעיני למצוא בו עוד משמעויות שחמקו מדמיוני..
ועכשיו נותר לי לקוות ולצפות לתרגום כל סיפוריו של גיימן על סנדמן, איש החלומות והסיוטים.

סנדמן, או כמו שאני מכנה אותו - "הדרך החדשה שלי לעשות הפסקות קצרות בעת למידה למבחנים" - הוא אחד מאותם ספרים הללו, שאני יודעת כבר מראש שאוהב.
אפילו שמדובר בקומיקס, צורה ספרותית שאני לא מתחברת אליה במיוחד. אז לכל אלו שהמילה קומיקס יוצרת בהם רתיעה - אל חשש אני אומרת! אין כאן גיבורי על בטייטס ששכחו שתחתונים זו הלבשה, ובכן, תחתונה. אין כאן עוד ועוד גיליונות וכרכים של סיפורים שאין להם סוף, כמו אופרת סבון. וזה בהחלט לא לילדים בלבד. יש כאן סיפור(ים) נפלא(ים), מורכב להדהים, דמויות עגולות ואמינות ולא חשוב פחות - יש סוף.

הסנדמן הוא בכלל לא גיבור על. הוא גם לא "מן", כי הוא לא אדם. ובכל הספרים, הוא נזכר בשם זה אולי פעמיים. שמו האמיתי הוא חלום, והכינוי בו הוא נזכר לרוב, הוא מורפיאוס. הוא הבן השלישי למשפחה הזויה וקצת דיספונקציונאלית הנקראת הנצחיים, וכל אחד משבעת בני המשפחה הוא התגלמות של רעיון.

אז מה כל כך מוצלח כאן? ראשית כל, הרעיון שמאחורי הסיפור. עצם קיומו של מורפיאוס נובע מכך שישנה ישות חיה ביקום המסוגלת לחלום. הוא לא אל המשתעשע בבני התמותה, הוא כאן כדי לשרת אותם. הוא דמות אניגמטית ומורכבת, ורחוק מאוד ממושלם. הוא עושה טעויות לרוב, הוא מתנהג לעיתים באגוצנטריות שמתאימה לבין חמש, אבל בסופו של דבר - הלב שלו במקום הנכון, הוא נדיב והוא מוכן לתקן את דרכיו אם מסתבר לו שנהג לא כשורה. כל זה, גרם לי להתאהב בו.

ואחר כך מגיע הביצוע המופלא. עלילת סיפורים מורכבים שנתוותה ע"י ניל גיימן וצוות המאיירים שלו. הסיפורים נעים על מנעד רחב, מהמסתורין והאימה אל הדרמה, והסגנון המשתנה תדיר, יחד עם סגנון ציור המשתנה מסיפור לסיפור, לא מותירים אף רגע משעמם.
היריעה הרחבה של עלילות ודמויות היא חלק נכבד מהכיף. לא פגשתי כל כך הרבה דמויות אקסנטריות (מגוון עצום של אלים) וכל כך הרבה דמויות שמרגישות אמיתיות (בני האדם), כבר הרבה זמן.
וככול שמתקדמים בספרים השונים, קצוות שונים (שבכלל לא חשבתם שהם קצוות) הולכים ומשתלבים זה בזה בצורה מפתיעה. דמויות שפוגשים פעם אחת מופיעות שוב, סיפור שנראה בתחילה תלוש משאר העלילה מוצא את מקומו בפאזל והעולם של הסנדמן רק הולך ומתרחב לו.

אני קראתי את שני הכרכים של הספר הראשון, שתורגמו לעברית. ואז רצתי למצוא את כל היתר, שבינתיים יש רק באנגלית.
למי שנהנה מהספר הראשון, שידע - הבאים טובים אפילו יותר. לדעתי האישית, האנגלית לא קשה במיוחד ופה ושם, כשיש מילה לא מובנת, תמיד אפשר להסתכל במילון.

לסיכום, למי אני ממליצה לקרוא את סנדמן? לאוהבי פנטזיה, לאוהבי עלילות מורכבות שדורשות חשיבה, למי שרוצה להתנסות במשהו אחר לגמרי ורענן, למי שאוהב קצת רעיונות פילוסופים בקריאה שלו, לאוהבי ניל גיימן (שסנדמן הוא המאסטר פיס שלו).
ובנוגע לזה שסנדמן הוא קומיקס "למבוגרים", לדעתי הוא לא מכיל תכנים יותר בעייתיים ממשחקי הכס ובהחלט מתאים גם לבני נוער בגילאי 16 ומעלה.

ומה דעתי עכשיו לגבי קומיקס? מצאתי סיבה חדשה לא להתחבר אליו - אין בו מספיק מלל...

אז מיהו סנדמן? האנס כריסטיאן אנדרסן תיאר אותו כדמות, שנתפסת לרוב כגמד, הזורה חול בעיני הישנים, חול מיוחד מתוך צרור המצוי בשקיק התלוי על צווארו, והחול מביא לישן חלומות טובים או רעים.
אבל עוד לפני אנדרסן, ואפילו עוד לפני גיימן, א.ת.א. הופמן כבר תיאר אותו כדמות מרושעת אשר החול אותו הוא זורה בעיני הישנים גורם לעיניהם ליפול מחוריהן, ואיש החול אוסף אותן בצרור נפרד, ומביא אותן לירח, שם הוא מגיש אותן כמאכל לילדיו, יצורים בעלי מקורים ארוכים עד מאוד (הסיפור המלא עצמו פחות מתעסק באיש החול, אך אפל ומחריד לא פחות, ואף זכה לככב כמערכה ראשונה באופרה "סיפורי הופמן" של ז'אק אופנבאך).
סנדמן הוא זה שעליו כתבו מטאליקה שיר מפורסם, סנדמן הוא זה עליו שרו הקורדטס בשנות ה-50 שיר קיטשי ומתקתק.
אך סנדמן, חלום שלנו, הוא גם ישות בעל רגשות, תחושות, כאבים, היסטוריה, ובמקרה המובא לפנינו: רעב וצמא לנקמה!

החיבור שלי לקומיקס לא נוצר מילדות, הוא התרחש בגיל 13 כשקראתי לראשונה את "עכבר: סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן, ונמשכתי מהר מאוד אל חוברות הקומיקס המסחריות יותר, בעיקר אל בטמן והאפלה האופפת את הבלש הלילי הזה ואת חבורת המטורפים הסובבת אותו ומטילה את חיתתה על גות'האם, אל המעניש והצדק הפרטי אותו הוא רואה לנכון אל מול עולם הפשע, אך בעיקר אל הרומנים הגרפיים, ובראשם "השומרים" (the watchmen) של אלן מור. על סנדמן שמעתי כבר לפני זמן רב, וכמובן שגיימן הוא חלק מספרייתי הקבועה או הזמנית (אלים אמריקאים, לעולם-לא-עולם, בשורות טובות וקורליין היו ספרים שחזרתי אליהם יותר מפעם אחת), אך מעולם לא יצא לי לקרוא בו, וכאשר הזדמן לי להגיע לסניף של צומת ספרים לממש כרטיס מתנה נטען שהיה חלק ממתנת יום הולדת, החלטתי לרכוש את "אחיות הגורל" של פראצ'ט בשפה האנגלית, ואת הקומיקס הנ"ל בעברית, על אף רצוני לקרוא דווקא בשפת המקור.

וזו הנקודה היחידה הראויה לציון פחות חיובי: התרגום לפעמים חוטא להיות ילדותי מאוד, אך הוא נותן לדמויות אמינות, לא רשמי מדי לדמויות החיות ברחוב, ולא נמוך ועממי לדמויות רבות חשיבות, דמות רעה מתורגמת ככזו, וכך גם טובה, מרמור, כעס ושנאה, התרגום מצליח להעביר אותן בצורה כמעט מעולה.

ולעניינינו: בשנת 1916, אגודת סתרים המונהגת על ידי רב-מג חמדן מנסה ללכוד את מוות, לכבול אותו בקסם וכך למנוע מאנשים למות, אך התוכנית משתבשת, ובמקומו נלכד אחיו, ורק אזכיר - מדובר במשפחה ענפה הכוללת עוד שישה-שבעה אחים לפחות, מורפיאוס או "חלום", המושל בחלומות.
"חלום" נכלא, אך כליאתו משבשת את העולם, אנשים ישנים לנצח, אנשים מתעוררים רק לעיתים, אנשים לא מסוגלים לישון ונהיים זומבים סהרוריים, הכל משתבש, ולא רק בעולם שלנו.
מורפיאוס משתחרר מכלאו, וחדור תחושת נקם הוא יוצא להשיג את חפציו אשר נלקחו ממנו, ולחזור לממלכתו, ועל הדרך הוא אף קופץ לבקר את צמד האחים המוכר ביותר לעולם כבר משחר ההיסטוריה הכתובה, ואף פוגש בישובי הגהינום ובאלה המושלים בו.
בניגוד לציפייה הלא הגיונית בעליל שלי, אין בקומיקס שימוש בגישות פילוסופיות על חלומות כפי שהתייחסו אליהם יוונים כדוגמאת סוקרטס או אפלטון, אך יש עיסוק קל וטוב למדי בשאלה האם אפשר לחלום באמת, לשלוט בחלומות ודרכם לשנות את המציאות, ואילו מורפיאוס בכל שלב מתגלה כסוג של התגלמות החלום כרעיון, על כל גווניהם של מראות החלומות, הסיטואציות ומצבי הרוח בהם חש החולם.
העלילה מצוינת, קודרת, אפילו משעשעת לעיתים, מורפיאוס, לוציפר ובעיקר קין והבל כתובים היטב, הסיפור נע בין אימה מסויטת לפנטזיה צבעונית, עם רפרנסים למקבת', קומיקסים אחרים של DC. האיורים מעוררים את הדמיון, ואי אפשר שלא להתחבר ואפילו לחוש אמפתיה וחיבה כלפי מורפיאוס, שלמרות חזותו הקודרת עטוית הגלימה הוא רחום, מודע לטעויותיו וכשלונותיו, ובעל רצון לתקן ולא להרוס ולפגוע, ובכל פעם שקראתי גיליתי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה קודמת, והרומן מתוחזק על ידי כותב נהדר, ומאיירים מוכשרים מאוד.

אני כל-כך מחכה כבר לשים את הידיים על הכרך השני, או על כל הכרכים כולל הראשון בשפה האנגלית.

ניל גיימן גאון, הסיפור מבוסס על כל כך הרבה סיפורי רקע מכל מיני תרבויות, זמנים ונשזר יחדיו באופן מושלם.
זכה ל 4 כוכבים כי פה ושם יש לי בעיה עם התרגום, לא חריפה אבל קיימת, כי בכל זאת באנגלית זה נשמע יותר טוב.

אף פעם לא קניתי קומיקס. תמיד רציתי. אבל נרתעתי בגלל האנגלית. וקומיקס של ילדים דוגמת "בון" ו"זבנג" נראה לי ילדותי מדיי( אני בן 31).

מתי שהלכתי לחנות וראיתי את "סנדמן" - קומיקס מתורגם לעברית עם ציורים הזויים ויפים, ועוד עם ביקורות משבחות של אורן נהרי ( אני מעריץ שלו- ברצינות!) ושל אתגר קרת. - הייתי חייב לקנות!

ובכן אתמול סיימתי את הספר וזו היתה חוויה כיפית במיוחד. יש לספר מין מקצב פנימי סיפורי מהפנט. כאילו מישהו מספר לך סיפור ומתוך התמונות נוצר סרט בתוך המוח שנכנס עמוק ללב.

הדיאלוגים נהדרים. האיורים נפלאים (יש למאיירים מין קבעון קריפי לשדים עם פטמות). חוויה סוריאליסטית ומהנה.

יש לציין את הרמה הגבוה של ההדפסה בצבע. ( והריח של הדפים החדשים- איזה ריח!)ואת התרגום המלא לעברית של דידי חנוך - גם במקרה של אנגלית שנמצאת באיורים כמו שלטים וכריכות של ספרים..

כל הכבוד לאומץ של הוצאת "כנרת" על הנכונות להוציא קומיקס בעברית למבוגרים. אני לא יכול לחכות לספר הבא. מקווה לעוד הוצאות של קומיקסים בעברית. אמן כן יהי רצון.

הערה חשובה- הספר מיועד לגילאי 16 ומעלה בגלל תוכן מיני ואלים. אני מרחם על הילד שיקנה בון עם הספר הזה במבצע 1+1...

הרעיונות חמודים, הציורים גם-- נראה לי שבמקור אולי הספר הוא אחלה אבל התרגום והעריכה שלו לעברית
לא עובדים טוב