ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של דורבן מאת אלן מַבַּנקוּ
ספר בסדר

---

כאשר בני אדם נתקלים באדם מוזר או בתופעה משונה הם נוטים למשוך בכתפיים ולסובב את הגב. רובנו לא נתעמק זמן רב מידי באדם שנראה לנו חריג אלא נעדיף לפנות למי שמוכר ומובן לנו. כאשר התחלתי לקרוא את "זיכרונותיו של דורבן" חשתי בתחילה את אותה אי-הנוחות שחשים כאשר נתקלים לראשונה בתופעה לא מוסברת או באדם קצת משונה. זה מרגיש... לא נגיש. ובכל זאת, סקרנותי התעוררה.

אלן מבנקו, סופר קונגולזי-צרפתי, מספר את סיפורו של הדורבן. הדורבן הוא החיה הכפילה של קיבנדי, נער יתום מכפר אי שם בקונגו. מלבד הדורבן לקיבנדי יש כפיל נוסף בן דמותו האנושית, שתפקידו בסיפור הולך ומתבהר ככל שהעלילה מתקדמת.
קיבנדי הולך בדרכי אביו ומתחיל לרצוח אנשים בכפר שבו הוא גר. הוא משתמש בשירותיו של הדורבן שמחסל בשם אדונו עשרות אנשים. על ידי סיפורו של הדורבן אנו מתוודעים למסורות אפריקניות, לאמונות, לרוחות, לכשפים, לתרבות ולעם שמרוחק מאתנו שנות דור מבחינה מנטלית. ואולי בעצם לא כל-כך. בסגנונו המיסטי-הזוי מזכיר לי מבנקו סופר אחר, הרוקי מורקמי, שלעיתים סיפוריו נשמעים לי כחידה.

גם במקרה של מבנקו והדורבן – הסיפור מרגיש בתחילה כחידה ולאט לאט נחשף אלינו הנמשל שבמשל הדורבן: מבנקו לא מספר על דורבן, אלא על חברה שסועה שנקלעה למעגל דמים רצחני ופטאלי. מעגל אליו נכנסים אבות ובנים יחדיו (קיבנדי האב מאפשר את הפיכת בנו לרוצח). במעגל הדמים הזה בני האדם (כולם, לא רק אלו שבאפריקה) מאבדים שליטה על עצמם מרוב שנאה וכעס. הם הופכים לצל של עצמם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכפיל האנושי של קיבנדי - דמות ללא פה וללא עיניים, מעין בובה סמרטוטית חסרת רצונות משלה.

ובכל זאת, בתוך כל הדם והרצח המתחולל בכפר, עדיין יש תקווה הבאה לידי ביטוי בדורבן עצמו. בתוך מעגל הדמים הזה דווקא הדורבן הוא זה שמתחיל לגלות אנושיות, חמלה וחרטה על מעשיו. בעוד שבן האנוש, קיבנדי, הולך והופך לחיית טרף אכזרית הדורבן הולך והופך לאנושי.

התקווה, נרמז בין שורות הספר, היא לא בבני האדם כי אם ביער האפריקני, בחיה הכפילה שיש בכל אחד מאיתנו.

ספר מוזר אך גם מעניין. מהי החיה הכפילה שלכם?

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של דורבן