****
אני בעד לבוא לספרים נקי. fresh. בלי דעות קדומות, או ידיעות מוקדמות, ואז אפשר להנות ממנו או לסבול ממנו בדיוק כמה שראוי לו. אלא שלפעמים, זה לא מצליח. אתה קורא בזווית עינך משהו שמישהו שאתה סומך על דעתו אמר או כתב, ואז בלי שאתה רוצה, הדעה שלך "מזדהמת" לבלי שוב, לכאן או לכאן.
את הספר הזה קניתי בדוכן ההוא בתחנת הרכבת. מיהרתי, ולא מצאתי שום דבר, ולקחתי כבר שני ספרי-נוער, ואת השלישי חיפשתי בקדחתנות דווקא בספרי המבוגרים. המחקרים טוענים שחייבים למהול את ספרי הנוער האלה בספרות רצינית, בוגרת ואחראית יותר, חסרת ערפדים או כוחות-על, אחרת עלולים ללקות בתופעות לוואי כמו שימוש תכוף-מדי בשפה פסאודו סרקסטית ושינוי הכינוי ב'סימניה' לשמו של אחד מגיבורי הספרים. הרכבת עמדה להגיע תוך שתי דקות, כך שכשכבר מצאתי את הספר הזה, והעטיפה שלו נראתה לי מוכרת והסיפור מאחור מעניין יחסית, הכנסתי אותו לשקית.
כשהגעתי הביתה, חשכו עיניי. בלו-בלו חביבתי נתנה לו כוכב אחד וקראה לו "ספר איום". יעל העניקה לו את הכוכב השלישי "על הרעיון". או, מיי גוד. זה יותר מסתם לשרוף את השלושים-ארבעים שקל האלה, זה פשוט עלבון, ואני לא יורד מהמיטה על סתם ספרים. לא כשיש כל כך הרבה ספרים טובים לבחור מהם. לקרוא מראש ספר גרוע זה בזבוז כפול. והייתי יכול לקחת ספר אחר... אהה! אבוי! תחושת ההחמצה הצורבת!
אז התחלתי לקרוא באי-רצון, וכבר מהעמודים הראשונים נחרתי בבוז כל כמה שורות מהתרגום הקלוקל והנפוח ומהניסוחים המסורבלים: "כשהביט בג'וליה מוטלת כך, מתה על הרצפה, חש שהיה זה פשע נגד התבונה. מי יכול לעשות מעשה שכזה, להרוס חיים כה תמימים, לגזול מבעלה את הטעם לחייו?". נו באמת. מה זה הקקה הזה? זה כמו ג'ורג'יו פאלטי על אקסטזי.
הספר מתחיל מהפרק השנים עשר, ומסופר "לאחור". גימיק נחמד, שפגשנו בוואריאציות כאלה ואחרות מ"סיינפלד" ועד "ממנטו". מעניין, מייגע משהו, אבל שווה ניסיון. אולי אפשר להוציא כאן איזו אמירה פילוסופית או אחרת על החיים. אז המשכתי לקרוא. הסיפור הולך ככה: אשתו היפהפיה של ניק קווין נרצחת. הוא שבור. הוא נעצר בידי המשטרה. הוא מופלל ברצח. בתחנת המשטרה הוא מקבל ממישהו לא-ידוע שעון שמאפשר לו לחזור בכל פעם שעה אחורה ולחיות אותה מחדש, ובעזרת מה שילמד באותה שעה, והרמזים שילקט על זהותו של הרוצח, יוכל, אולי, להציל את אשתו. אלא שכמובן, כל פעולה שהוא עושה משפיעה על העתיד בצורה קצת אחרת, וניק מגלה כי בלה בלה בלה, אתם יודעים איך זה ייגמר.
אם לא הייתי מתבאס טוטאלית מהעובדה שהספר הזה נתפס כנחות אצל אנשים שאני מחשיב את דעתם, אז אולי הייתי אוהב לקרוא אותו. אני חושב, אולי בגלל שספרות-הנוער שאני קורא לאחרונה ערערו את הטעם הספרותי שלי - שלמרות המגרעות שלו, הפאתוס המוגזם והחורים בעלילה טו ניים א פיו - "השעה ה-13" הוא דווקא ספר טוב ומותח למדי. כל התובנות הפילוסופיות שלו צפויות וטחונות ושמענו אותן אלף פעם, אבל אם ניגשים אליו "נקיים", אפשר לגמרי להינות מספר מתח קצבי וקליל, שלא מאפשר לך להתעכב ברצינות בשאלות כמו "מה אני הייתי עושה אילו" או "יתרונותיו וחסרונותיו של המסע בזמן", אלא פשוט מספר סיפור קטן שנשען על גימיק גדול ועושה את זה בסך הכול ממש לא רע.
הייתי נותן לו ארבעה כוכבים אבל אני מתבייש קצת. לחץ חברתי וזה.
****

















